למרות כל הצרות -->

פרק 12 :]

"את מה איתכם זוג יונים מוזר שלנו?" שאל עומר בגיחוך קל.
"איתנו הכל בסדר, למה?" הוא שאלה בחיוך שובב וחיבק אותי כשישבתי בין רגליו עם גבי אליו נשענת על גופו.
"זה נראה יותר מ-'בסדר'." אמרה עינב.
"כי זה יותר." אמרתי בחיוך מאושר.
"המושלמת הזאת צודקת!" אמר רן והדביק לי נשיקה על הלחי.
"רן.." אמר עומר והביט בו במבט שואל.
"אתם ביחד?" שאלה עינב שכבר הבינה את הרמז.
"אממ.." אמרתי ואני הסמקתי מעט.
"כן." השלים אותי רן ועומר הביט בנו במבט מופתע אך בו בזמן מחוייך.
"מזל טוב!" אמרה עינב לעברי בחיוך.
"בקרוב אצלכם." אמרתי קורצת לעומר.
"נחיה ונראה." הוא אמר וראיתי את עינב מביטה בו.
"רוצים לאכול?" שאל לפתע רן ורכן לעבר תיקו והוציא קופסא עם פירות ופלחי אבטיח ומלון.
"בגלל זה התעכבת!" אמרתי לאחר שהגעתי למסקנה.
"סוג של.." הוא אמר בחיוך והבטתי בו במבט עמוק, הוא רכן לעברי מביט בי מלמעלה מקרב את שפתיו לשפתיי.
"אהמ.." אמר עומר שנייה לפני ששפתיו נגעו בשפתיי הוא נעצר הביט בעומר במבט מזהיר ואז הדביק לשפתיי נשיקה חטופה אך מלאת רגש ואני חייכתי באושר.
"בתיאבון!" אמרנו אני ועינב יחד והחלנו לאכול.
"מה השעה?" שאל עומר.
"שש וחצי." אמר לעברו רן.
"דיי איזה רומנטי." אמרתי לפתע.
"נכון, זה מדהים." אמרה עינב ושנינו הבטנו בשקיעה מוקסמות מיופייה.
"אני אוהב אותך." לחש רן אל תוך אוזני והעביר בי צמרמורת כששמעתי את קולו.
"גם אני." אמרתי, סובבתי את ראשי אליו מביטה בו ולאחר מכן שנינו הבטנו בעומר ועינב שהיו שקועים בשקיעה כך שלא יפריעו לנו, ניצלנו את ההזדמנות קמנו בשקט והתרחקנו מהם בכמה מטרים התיישבנו על החול.
"אחיך מעצבן אותי." אמר רן משחק בשערי.
"תן לו להתרגל, יקח לו זמן." אמרתי בחיוך ולפתע הרגשתי את שפתיי על שפתיי והתנשקנו בנשיקה מלאת תשוקה אינסופית.
"אתה לא נורמאלי!" אמרתי לעברו כשהתנתקנו חסרי אוויר מתנשפים ללא הפסקה.
"אמרתי לך שאת משגעת אותי." הוא אמר בחיוך והדביק לי נשיקה חטופה על השפתיים.
"את חושבת שעומר יתרגל לזה שאנחנו ביחד?" שאל רן לאחר דקה של שקט.
"אני חושבת שכן, הוא יצטרך להפנים את זה בסופו של דבר." אמרתי בחיוך והבטנו לעברם של עומר ועינב שעוד היו שקועים בשקיעה ולא שמו לב שנעלמנו.
"שנחזור אליהם?" שאל.
"כן." אמרתי לעברו ושנינו התקרבנו לעברם.
"עומר?" שאלתי אותו כשהגענו.
"כן?" הוא שאל לא מפנה את מבטו אליי כלל.
"הכל טוב איתך?" שאלתי.
"כן, בערך."
"עינב, אל תשכחי שמחר אני יושבת לידך."
"אה, נכון, אגב לא סיפרת לי בסוף מה היה עם יקיר.
"א..אני.." התחלתי לגמגם והשפלתי את מבטי נזכרת במה שהיה.
"ליאל, מה קרה?" היא שאלה.
"עזבי, עינב, נסביר לך יותר מאוחר." אמר לעברה רן וחיבק אותי מאחור.
"דיי, לולי, אין מצב שהוא יעשה לך משהו עכשיו." הוא אמר לוחש לאוזניי ברכות.
"כדאי שנתחיל להתקפל, מחשיך." אמרה עינב.
"כן." אמרנו אני ורן יחד.
"עומר?" שאלתי אך הוא לא ענה.
"טוב דיי, נמאס לי!" אמרתי וקמתי מתיישבת מול עומר. "אם אתה לא יוצא מהדיכי הזה ומפסיק לחשוב עליה אני נותנת לך סטירה ואין לך יותר דיבור איתי!"
"ליאל." הוא אמר לעברי.
"עומר, אני באמת רצינית עכשיו, יש לך דקה לחזור לעצמך!"
"אני לא יכול, ליאל, תביני אותי, זה שובר אותי, אני פשוט לא יכול לשכוח אותה, אני כנראה עדיין אוהב אותה." הוא אמר לעברי.
"ארבעים וחמש שניות." אמרתי לא מרפה.
"עומר אתה לא אוהב אותה, אתה אובססיבי זה הכל, אתה פשוט התרגלת לנוכחות שלה כי הייתם שנה וחצי ביחד ועכשיו זה מוזר לך שאתה לא איתה." אמר לעברו רן.
"אני יודעת מה אתה עובר, אני גם עוברת את זה עכשיו, אבל זאת לא סיבה להיכנס לדיכאון, הרבה אמרו לי שכדי לשכוח את הבגידה צריך אהבה חדשה." אמרה עינב.
"חמש עשרה שניות!"
"אבל זה יהיה ניצול, ואתם יודעים כמה אני שונא לנצל אנשים!" אמר עומר.
"עשר שניות" אמרתי.
"לא אם אתה מתאהב באמת." אמר רן.
"אתה יוצא מהדיכי?" שאלתי אותו.
"ליאל,אני לא יכול, אני צריך זמן."
"תזכור את זה!" אמרתי לו וסטרתי לו סטירה לא חלשה ולא חזקה, סבירה יחסית לסטירה, לפחות שתעורר אותו.
"אני לא מדברת איתך עד להודעה חדשה!" אמרתי לעברו והוא הביט בי כלא מאמין.
"ליאל.." הוא אמר והתעלמתי.

איייזה יפה!!!
מחכה להמשך(:

ה מ ש ך !

למרות כל הצרות פרק 13 :]


"ליאל, את יודעת שאין מצב כזה שאנחנו לא מדברים." אמר עומר.
"אם זה בשביל להחזיר לך את החיוך ואת שמחת החיים שלך אז כנראה כן." אמרתי לעברו וקמתי מרימה את הדברים שלי.
"רני, אתה יכול להקפיץ אותי לבית?" שאלתי אותו.
רן הביט בי ולאחר מכן בעומר ואז שוב חזר אליי.
"אתה יכול?" שאלתי שוב.
"כן, בואי." הוא אמר והרים את הדברים שלו.
"ביי עינב." אמרתי לעברה בחיוך בזמן שרן החליף כמה מילים עם עומר.
"ביי, ניפגש מחר." היא אמרה לעברי בחיוך קטנטן.
אני ורן התחלנו ללכת לכיוון המכונית .
"ליאל!" קרא עומר כשנעמדנו ליד המכונית והתקרב אלינו ביחד עם עינב. "את יודעת שזה קשה לי."
הוא דיבר אך לא עניתי, רק הקשבתי.
"אתה חייב להתאהב במישהי אחרת." אמר רן לעברו.
"אני יודע, אבל זה לוקח זמן, אני מנסה באמת!" אמר עומר.
"אתה מבטיח לי שאתה שוכח מאורטל, מוצא אהבה אמיתית חדשה ויוצא מהדיכאון הזה?" שאלתי אותו.
"מבטיח, שבועת אחים!" הוא אמר לעברי וחיבקתי אותו.
"אז את באה איתי הביתה או הולכת עם החתול הזה?" שאל אותי עומר.
"חתול?" שאלתי לא מבינה.
"נו, הממזר השובב הזה, החבר שלך." הוא אמר ואני ורן התחלנו לצחוק כשאיתנו צוחקים עומר ועינב.
"אני אלך עם החתול שלי, אתה יכול לקחת את עינב לבית שלה?" שאלתי.
"לא, זה בסדר, אני אלך לבד." היא אמרה.
"לא, בואי אני אקח אותך." אמר עומר לעברה בחיוך ושניהם נכנסו למכונית.
"אין כמוך בעולם הזה!!" אמר רן והביט בי כשאני מביטה בו כשראשי מורם כלפי מעלה מעט.
"בגלל זה אני שלך." אמרתי בחיוך, הוא רכן כלפיי בכדי לנשק אותי כשאני עומדת על קצות אצבעותיי עד ששפתינו נפגשו והתנשקנו כשאני מאושרת יותר מאי פעם.
"חתול מושלם אתה!" אמרתי לעברו.
"נדלקת על החתול הא?!" הוא שאל.
"תרתי משמע נדלקתי." אמרתי מוציאה לו לשון וצחקנו.
"בואי נלך הביתה, שעומר לא יתעצבן עליי אחר כך." הוא אמר ושנינו נכנסנו אל המכונית.
"תגידי, עינב.." התחיל לומר רן.
"מה איתה?" שאלתי.
"יש לה רגשות כלפי עומר."
"לא יודעת כל כך, למה?" שאלתי
"כי היום ראיתי את המבטים שלה כאילו היא רוצה להיות איתו אבל משהו מונע ממנה לעשות את זה."
"אני אבדוק את זה מחר." אמרתי והוא סוף-סוף התניע את המכונית והחל לנסוע לכיוון ביתי.
"חוץ מזה נראה לי שיקיר נדלק עלייה." אמר רן לפתע.
"מה? איך אתה יודע?" שאלתי אותו מופתעת.
"כל היום הוא לא הפסיק לשאול שאלות עלייה." הוא אמר והביט בי לשנייה וחזר להביט בכביש.
"נחמד מאוד." אמרתי בחיוך
"תגיד.. מה אני עושה עם יקיר?" שאלתי לאחר מספר דקות.
"בשיעורים אין מצב שהוא יציק לך, ובהפסקות רוב הזמן את תהיי או איתי או עם עומר או עם עינב."
"אני מקווה." אמרתי.
"ואני או עומר נבוא לאסוף אותך אם נסיים מוקדם, ותצאי ישר כשאת מסיימת, אל תחכי בבית הספר." הוא הוסיף.
"כ..כן, תודה." אמרתי לעברו כשהגענו לביתי.
"בכיף, אני אוהב אותך!" הוא אמר ונשק לי נשיקה חטופה על השפתיים ויצאתי מהמכונית.
"לילה טוב אוהבי." אמרתי לעברו בחיוך.
"גם לך מושלמת שלי." הוא אמר ונכנסתי אל תוך הבית.
ראיתי את עומר יושב בסלון בוהה בטלויזיה ולא שם לב למה שהולך מסביבו.
"חזרתי." אמרתי לעברו והוא התנתק מהבהייה בטלויזיה והביט בי.
"סוף-סוף, מה עשיתם שהתעכבתם חצי שעה?"
"אממ.." אמרתי בחיוך והסמקתי.
"את לא רוצה להגיד לי ש.. אני אהרוג את רן!" הוא אמר. "לא שכבתם נכון!?"
"אוף, עומר, איזה ראש ישלך!" אמרתי מחטיפה לו כאפה קטנה בכתף.
"אני בן, למה את מצפה, כן או לא?" הוא שאל.
"ברור שלא, לא עשינו כלום, רק התנשקנו ודיברנו."
"כן, בערך גם מה שאני עשיתי." הוא אמר יותר לעצמו אך שמעתי זאת.
"מה? מה? מה?" שאלתי קופצת מהספה שלידו לספה שבה הוא ישב והתיישבתי מולו.
"מה?" הוא שאל לא מבין.
"עם מי התנשקת?" שאלתי.
"זה קרה בטעות, לא יודע איך."
"עם מי?"
"עם עינב." הוא אמר.
"מה?!" צעקתי מאושר. "ספר איך זה קרה."
"טוב, י'קרציה, כשהגענו לבית שלה והסתכלנו אחד על השניה וחלק מהשיער שלה נפל לה על הפנים אז הסטתי אותו מעיניה ואיכשהו בלי לשים התקרבנו אחד לשניה ופשוט התנשקנו."
"אז זאת אומרת שאתם ביחד?" שאלתי
"אני חושב שכן."
"עכשיו אתה תצא מהדיכאון הזה! אמרתי לך שרק אהבה אחרת תצליח לעזור לך!"
"אני עדיין לא שכחתי, אבל זה לא מציק לי עכשיו כמו קודם."
"זה גם משהו." אמרתי. "אבל אתה חושב שיצא משהו מהקשר שלכם?"
"כן, שנינו עוזרים אחד לשני לשכוח מישהו שבגד בנו." הוא אמר.
"אתה אוהב אותה?"
"איפשהו אני מרגיש אליה משהו, היא כן עושה לי את זה, רק מלראות אותה שלא כמו אורטל שהייתי צריך להימשך אליה כדי שזה יגרום לי למשהו."
"אחלה פירוט."
"מה את רוצה, י'מפלצת? שאלת אז עניתי." הוא אמר והתחלתי לצחוק.
"עומר.. אני.." התחלתי לומר לאחר שחיוכי נמחק מפני ולאחר שהוא ראה אותי החיוך נמחק גם מפניו.
"מה קרה?" הוא שאל מודאג ושתקתי.
"בואי לפה." הוא אמר ומשך אותי לחיבוק דוב כשהוא עוטף אותי בזרועותיו ואני כמו ילדה קטנה מסתתרת בתוכו.
"אני מפחדת ללכת מחר לבית הספר." אמרתי לעברו.
"אל תדאגי, אני מבטיח לך שאם הוא שוב נוגע בך הוא מת."
"די, עומר, אל תחזור לתקופה הזאת, בלי דקירות בבקשה." התחננתי בפניו מביטה בו ונזכרת בעבר שפעם הוא היה מושפע מהחברים שלו ונהיה עבריין שכל היום היה הולך דקירות עם חברים שלו עד שעברנו לאילת וכאן הוא השתנה, לפחות עכשיו הוא הבן אדם שכל בת הייתה רוצה, חשבתי לעצמי.
"נראה לך? אני לא חוזר לזה, במקרה הכי גרוע זה להרוג אותו במכות ולהגיש נגדו תלונה במשטרה." הוא אמר והנחתי את ראשי שוב על חזהו והוא חיבק אותי חיבוק חם ואוהב ונשק לי על המצח.
"אל תדאגי יהיה בסדר." הוא אמר ולפתע נשמעו נקישות בדלת ועומר ניגש לפתוח.
"אתה עומר שיטרית?" שאל לפתע שוטר שעמד בפתח הדלת עומר הביט בי כלא מבין ומיד קמתי ונעמדתי על ידו.
"כן, למה?" שאל עומר.
"יש נגדך צו מאסר."
"מה?" הוא שאל המום.
"על מה?" שאלתי כלא מאמינה.
"על אונס!" אמר השוטר והבטתי בעומר לא מבינה בזמן שהשוטר מוציא מכיסו אזיקים ושם אותם על ידו של עומר.

אמממא ממממה?
המשך בדחיפוות!!!!

המשךך

למרות כל הצרות פרק 14 !!!

ליאל –
"מה על איזה אונס אתה מדבר?" שאל אותו עומר.
" היום אחר הצהריים הגעת לבית של נערה הנקראת בשם א' והיא דיווחה לנו שאנסת אותה." אמר השוטר.
"אורטל?" שאל עומר מופתע.
"אז אתה כן מכיר אותה."
"היא הייתה חברה שלי עד לפני כמה ימים כשגיליתי שהיא בוגדת בי ונפרדנו, לא אנסתי אותה, כל היום הייתי בבית הספר ואחר כך הלכתי עם אחותי הקטנה ועוד שני חברים לים, אתה אפילו יכול לראות רק לפני כמה דקות נכנסנו, אנחנו עוד רטובים." אמר עומר כשהוא מתחיל להתעצבן.
"הוכחות יש?" שאל השוטר רגוע ושליו.
"מה הוכחות מה? אתה רואה שאנחנו עם בגדי ים עלינו, תיגע, זה רטוב!" הוא אמר לו לדעת במכנס הגלישה שלו שהיה עוד רטוב.
"אוקיי הוכחה אחת, יש עוד הוכחות?" הוא שאל.
"אם תוריד לי את האזיקים אני אראה לך!" הוא אמר והשוטר שחרר אותו.
"הנה התיק של הים עם המגבת והאוכל שלא סיימנו, אפילו המגבת עוד רטובה."
"רוצה שנתקשר לחברים שלנו ותשאל אותם איפה היינו היום?" שאלתי אותו.
"לא אין צורך." הוא אמר ופנה לדרכו.
"אם כבר אתה צריך לאסור את מי שאנס אותה היום!" צעק לעברו עומר והצביע עליי.
"דיי, עומר." אמרתי לעברו.
"על מה אתה מדבר?" שאל השוטר לאחר שחזר.
"עומר דיי, אני לא רוצה לערב משטרה.
"עזוב, הוא כבר קיבל את מה שמגיע לו."
"ילדונת, אנסו אותך?" הוא פנה אליי.
"כ..כן, הוא ניסה אבל עומר עצר אותו ו.. דיי אני לא מערבת משטרה!" אמרתי.
"זה בסדר, אבל אם תחליטי להגיש תלונה על זה תתקשרי אליי ואני כבר אטפל בסיפור, אני יונתן בוזגלו." הוא אמר מושיט לעברי כרטיס ביקור. "וסליחה עומר, היא פשוט הביאה הוכחות חותכות שזה כן קרה."
"התמונות!" אמר עומר
"כן." אמר יונתן.
"היא הוציאה את זה לגמריי מההקשר."
"אני מבין, טוב תודה לכם ושוב סליחה, ערב טוב שיהיה." הוא אמר בחיוך.
"זה בסדר, זאת הייתה סתם אי הבנה, יום טוב." אמר עומר בחיוך חזרה וסגרנו את דלת הבית.
"עד כדי כך?" שאלתי אותו המומה.
"כנראה, בואי ניכנס למקלחת ונלך לישון, וכמו שאני מכיר אותך לוקח לך שעה להתקלח ועכשיו השעה 8 וחצי, את עוד מסוגלת להתעכב שם שעות." הוא אמר לעברי וצחקתי.
"תיכנס אתה ראשון, אני בינתיים אסדר את התיקים."
"אין בעיה." הוא אמר בחיוך ועלה לקומה העליונה.
"עד כמה היא מסוגלת להשפיל את עצמה?" שאלתי את עצמי ולפתע קיבלתי הודעה מרן שבה היה כתוב: " נסיכה שלי, היה לי כל כך כיף איתך היום, אני כבר רוצה שוב לראות אותך! אוהב אותך לילה מושלם כמוך ;] "
לאחר שסיימתי לקרוא את ההודעה מצאתי את עצמי מחייכת חיוך מאוהב ודבילי שלא יצא לי לחייך המון זמן.
התחלתי לרוקן את התיקים שלקחנו איתנו לים כשאני מפזרת כל דבר למקום שלו ולפתע נשמעו נקישות בדלת, שוב, וניגשתי לפתוח אך לפני זאת הבטתי בעינית בכדי לראות מי נמצא בצידה השני של הדלת אך היא היתה מוסתרת בעזרת היד של אותו אדם שעמד שם בחוץ.
"מי זה?" שאלתי והוא לא ענה רק נקש שוב על הדלת.
"אני לא פותחת עד שלא תאמר מי אתה." אמרתי והוא ניסה להיכנס לבית אך לא הצליח משום שהיתה נעולה בעזרת סוגר הדלת.
"מי זה?" צרחתי בפחד ודמעות התחילו לרדת מעיניי.
"תפתחי!" שמעתי קול גברי צועק וחובט בדלת. " אני אפרוץ את הדלת."
"אמא." אמרתי ולקחתי את הפלאפון שלי, חייגתי את המספר שיונתן השוטר הביא לנו לפני כמה רגעים.
"יונתן, סליחה על ההפרעה, זאת ליאל שיטרית, היית אצלנו הרגע ו.." התחלתי לומר ושוב נשמעו דפיקות חזקות בדלת וצעקות שאני אפתח. "פשוט בוא לפה כמה שיותר מהר." אמרתי בפחד.
"אני מבין, אני בדרך." הוא אמר וניתק.
"תפתחי כבר!" הוא צעק וראיתי את מנעול הדלת מתחיל להתרופף.
"מי זה?" צעקתי מפוחדת.
"אני זה מי שאני, תפתחי!" הוא צעק ועליתי לכיוון המקלחת במהירות ובלי לחשוב פעמיים פתחתי את הדלת ולמזלי מצאתי את עומר עם מגבת על חלקו התחתון של גופו.
"עומר." אמרתי בוכה.
"ליאל, מה קרה?" הוא שאל תופס את פניי.
"מישהו בחוץ דופק על הדלת כמו משוגע ולא רוצה לומר מי זה." אמרתי.
"מה? חכי אני מתלבש." הוא אמר ויצאתי סוגרת את הדלת אחריי כשאני מדברת עם הפנים לדלת.
"התקשרתי ליונתן שהיה פה מקודם שיבוא ו.. אמא! עומר!!!" צרחתי כשלפתע ראיתי את יקיר בתוך הבית ותופס אותי בכח.
"הוא לקח מגב ובעזרתו הוא סגר את הדלת של המקלחת כדי שעומר לא יכול לצאת.
"תעזוב אותי!" צרחתי משתחררת ובורחת אל הלא נודע.
"ליאל!!!" שמעתי את עומר צועק מהמקלחת ודופק על הדלת בכדי לנסות איך שהוא לצאת.
חיפשתי מקום לברוח אך לא הייתה לי אפשרות לרדת לקומה התחתונה מכיוון שהוא חסם לי את הדרך ורצתי לחדרי וכשבאתי לסגור אחריי את הדלת ראיתי אותו מולי.
"הפעם אף אחד לא יעזור לך, את שלי !" הוא אמר במבט ארסי.
"ליאל!" שמעתי שוב את עומר צועק.
"תתרחק ממני!" צרחתי מתחילה לזרוק עליו דברים עד שתפסתי את המראה שהיתה מונחת על שולחני וזרקתי אותה עליו וזה פגע בכתפו והוא נשרט מעט וירד לו קצת דם.
"כלום לא יעזור לך!" הוא אמר נועל את החדר כדי שאף אחד אחר לא יוכל להיכנס.
"ליאל? איפה את?" שמעתי לפתע את רן שכנראה בא והוא ניסה לפתוח את דלת חדרי הנעולה אך לא הצליח.
"רן! אני פה, רן!!!!" צרחתי בוכה אך יקיר חסם את פי, לא הפסקתי לבכות כל כולי רעדתי מפחד שהוא יעשה לי משהו ולפתע הוא התחיל לנשק אותי בכוח וכל כך כאב לי, ניסיתי להתנגד לו אך הוא החטיף לי סטירה.
"דיי, תפסיק, מה אתה רוצה ממני?" שאלתי.
"אותך! פשוט אותך." הוא מאר בקול מריר והחליק את ידו על צד גופי.
"תפתח את הדלת או שנפרוץ אותה." שמעתי לפתע את יונתן השוטר אומר מבעד לדלת.
"אני מבין שהנמושות הקטנות עירבו מבוגרים!" הוא אמר בלחש כשממילה למילה נהיה יותר חזק עד שצעק והוא קרע באכזריות את שמלת החוף שלי לשניים כשהוא משאיר אותי עם בגד הים שהיה עליי.
שמענו שהם חובטים בדלת ומנסים לפתוח אותה בלי הפסקה.
"תעזוב אותי כבר." אמרתי מפוחדת לעברו והוא סטר לי ללא רחמים.
"מעכשיו את שותקת, שמעת אותי?" הוא צרח עליי והפיל את שנינו על הרצפה כשאני נופלת על הזכוכיות ונפצעת מהן כשהוא נשכב מעליי לא נותן לי לזוז, על ידי קלטתי חתיכה יחסית גדולה של אחד משברי המראה והצלחתי לתפוס אותה בידי.
אזרתי אומץ ובלי לחשוב פשוט שרטתי אותו בגבו שריטה ארוכה שגרמה לו לשיתוק קצר תוך כדי צווחות כאב הצלחתי להשתחרר ממנו ולהגיע לדלת אך הוא תפס אותי לפני שהספקתי לפתוח אותה.
"לא!! תעזוב אותי!" אמרתי בועטת בו והוא דחף אותי שוב לרצפה בכח.
"ליאל!!!" צעקו עומר ורן לעבר הדלת כשהם ממש חובטים בדלת והמשכתי לבכות.
"אולי נהרוס את היופי שלך?" הוא שאל והתקרב לעבר פניי עם שבר מראה גדול.
"לא!" צרחתי וברפלקס בעטתי בפניו ושוב קמתי אך הפעם יותר במהירות ולמרות שהוא ניסה לתפוס אותי הצלחתי לפתוח את הדלת אך הוא עדיין תפס אותי.
עומר רן ויונתן נכנסו אל החדר במהירות ויונתן כיוון לעבר יקיר אקדח.
"עוד מטר אחד ואני הורד אותה!" אמר יקיר לעברם כשהוא מחזיק אותי חזק ביד אחת וביד השניה מצמיד את שבר המראה שהיתה בידו קודם לכן לצווארי, שמתי לב שרן הצליח לצלם כמה תמונות מבלי שיקיר ישים לב, כנראה בשביל הראיות.
הבטתי בהם בפחד ובעצב, הם לא ידעו מה לעשות
"תוריד את האקדח!" ציווה יקיר על השוטר וכך הוא עשה אך כאשר הוא התכופף הוא לחץ על כפתור מסויים במכשיר הקשר שלו שהיה קשור לחגורת מכנסיו.
"עכשיו תתנו לנו לצאת ושאף אחד לא יחשוב לבוא אחרינו." הוא אמר כשהוא יוצא מהחדר בהליכה אחורנית כשאני נגררת על ידו.
"ר..רן." אמרתי בוכה.
"כדאי שתשתקי!" הוא צעק לאוזניי וניער אותי באכזריות ללא רחמים.
"תעזוב אותה או שאני יורה בך." שמענו לפתע מישהו מאחורינו וכשיקיר בא להסתובב שהוא שרט את צווארי עם שבר המראה חתך עמוק מאוד מבלי משים לב ושחרר אותי מיד כשהוא מרים ידיים וזורק את שבר המראה לרצפה.
נגעתי בצווארי בעזרת ידי וגיליתי כמות אדירה של דם שנשפכת ממני, הרגשתי מסוחררת כבר לא ידעתי אם זה מהפחד או מהדם שירד.
"ליאל!" צעקו רן ועומר ורצו לעברי כשהכל לנגד עיניי מעורפל לא יכולתי להזיז את עצמי ונפלתי על הרצפה כשאני מביטה בידיי שהיו מלוכלכות כל כך מדם, היה לי קר, בצורה שלא עולה על הדעת.
"תנסו להשאיר אותה כמה שיותר בהכרה, האמבולנס בדרך!" צעק אחד השוטרים. "אני ויונתן כבר נטפל בו."
"ליאל, ליאלי." צעק עומר.
"אל תעזבי אותי ליאל, עד שהכל הסתדר לנו, את חייבת להיות חזקה, ליאל, לא, אל תוותרי." אמר רן.
"עומר, כדאי שתביא דברים שישמשו את הרופאים במידע מהיר יותר עליה." שמעתי את יונתן עומר לעברו של עומר.
"כן נכון." אמר עומר וקולו נעלם עם הרוח.
"ר..רן." אמרתי לעברו מרימה את ידי אל לחייו.

רן-

"ר..רן." אמרה לעברי ליאל כשהיא מרימה את ידה לעבר לחיי.
הנה, הנה האהבה האמיתית שלי, האהבה שחיפשתי כל כך הרבה זמן שוכבת על הרצפה מולי גוססת כשדם רב נוזל מצווארה ואני לא יכול לעשות דבר, רק לנסות להשאיר אותה בהכרה.
"דיי, ליאלי, את תהיי בסדר, את פה איתי עכשיו, רק אל תעצמי עיניים, תישארי ערה, את לא יכולה ללכת לי, לא עכשיו!" אמרתי לעברה והיא הנידה באיטיות את ראשה לשלילה.
"מה לא? ליאל, בבקשה ממך, אני אמות בלעדייך!" אמרתי ורכנתי מעלייה כשפניי מול פנייה.
"א..אתה ל..לא." הוא אמרה מתאמצת והתקרבתי לפנייה ונשקתי לה נשיקה ארוכה על השפתיים בתקווה שזאת לא תהיה הנשיקה האחרונה שלנו.
"אל תלכי ליאל, אני לא יכול לחיות עכשיו בלעדייך!" אמרתי.
"ליאל, אני עוד צריך אותך, אל תוותרי." אמר עומר לפתע מתיישב לידה.
"שש.. מה שיקרה.. יקרה.." היא אמרה בשארית כוחה ומניחה את אצבעותיה על שפתיו של עומר.
"לא, אל תגידי את זה, את תחזרי לכאן ותהיי איתנו!" אמרתי לעברה ולפתע הרופאים עלו למעלה והניחו אלונקה על יד ליאל והרימו אותה בעדינות עליה.
"תחזיקי עוד קצת מעמד ליאל, אנחנו פה איתך!" אמר עומר.
"טפסים של מצב בריאותי סוג דם יש לכם?" שאלה האחות התורנית כשנכנסו אל האמבולנס כשאחות נוספת מחברת אותה לכל מיני מכשירים.
"כן, הנה." אמר לעברה עומר והגיש לה את הטפסים.
"תומר, הדופק שלה חלק מאוד, תפעיל את הסירנה." צעקה האחות אל עבר הנהג.
"מה? לא!" צרחתי והחזקתי בידה של ליאל.
"אל ת..דאג." היא אמרה בקול חלוש ועצמה את עינייה באיטיות.
"לא, ליאל!!!" אמרתי והמוניטור נשמע חלש יותר ויותר, כבר לא יכולתי, כאב לי, בכיתי כמו ילד קטן, לראות את אהבת חיי ככה נעלמת לי בין הידיים זה הדבר הכי כואב שיכול להיות.

***************************************************
ייייאאאאו זההה כזההה פרקקק ש.. אעעעהעהעהההה אני במתחח בעצמי !! חחח
מקווה שאההבתם את הפרק השבועע, אשמחח לראות תגובות מכן..

המשךךךךךךךךךךךךךךךךךך

המשך בזרייזוווווווות!!!

למרות כל הצרות פרק 15



עומר-
"הגענו!" צעק הנהג של האמבולנס והאחיות רצו במהירות עם האלונקה אל עבר בית החולים כאשר רופא אחד מצטרף אליהם והם רצים אל עבר אחד החדרים.
"מתי נראה אותה?" צעק רן אל עבר המסדרון.
"נקווה שבקרוב." צעקה אחת האחיות שנעלמה אל תוך החדר כשהדלת נסגרת אחריה.
אני ורן התיישבנו על הכיסאות המתכתיים שהוצבו באותו המסדרון מחכים לנס שהיא תישאר בחיים, הבטתי ברן ושמתי לב שמבטו לא זז מדלת החדר ככל הנראה חיכה כמוני שמישהו יצא ויודיע לנו שהיא בסדר.
" ואני כבר לא מוצא את עצמי ,כאילו כבר איבדתי את מי ,שהייתי במקום אחר, והפחד בא ומסנוור ,ימים קשים עוברים גם עלי, עלייך הם עברו בלעדי ,ועכשיו אני רוצה יותר ,להחזיק חזק לא לוותר, לא לוותר על אהבה ,לא לאבד עוד תקווה.."
נשמע צלצול הפלאפון שלי אך לקח לי זמן לחזור למציאות מרוב שהייתי שקוע במחשבות על ליאל ולאחר כמה שניות עניתי לשיחה כשאני לא מביט על הצג בכדי לראות מי התקשר.
"הלו?" אמרתי ביבבה אל עבר הפלאפון.
"עומר? מה קרה?" שמעתי את קולה המתוק והעדין של עינב מהקו השני של הפלאפון.
"עינב.." אמרתי.
"אתה בוכה?" היא שאלה מודאגת.
"כן, ראית מה זה, כמו ילד קטן." אמרתי בגיחוך קל.
"מה קרה? עומר, ספר לי." היא אמרה.
"אני לא רוצה להדאיג אותך." אמרתי.
"איזה להדאיג, עומר, דבר!
"אני יודע שאני ארצה להרוג את עצמי כי אני מכניס גם אותך לסיפור הזה ו.." התחלתי לומר.
"נו כבר, עומר!!" היא אמרה.
"טוב, אנחנו בקפלן עם ליאל.. היא.. גוססת.." אמרתי מתייפח בבכי ורן הביט בי וחיבק אותי.
"אני באה!" היא אמרה ושמעתי קולות חפצים זזים ככל הנראה הכינה תיק.
"טוב, י'עקשנית אחת!" אמרתי.
"ככה אתה אוהב אותי." היא אמרה מה שהעלה על שפתיי חיוך קטנטן.
"נכון." אמרתי.
"אני בדרך, ביי נסיך." היא אמרה.
"ביי, מאמי." אמרתי וניתקנו את השיחה.
רן הביט בי במבט שואל ולא מבין.
רן-
"היא בדרך לכאן." אמרתי מסביר את דבריי.
"הודעת להורים שלך?"
"כאילו אנחנו מעניינים אותם, כל אחד מהם עסוק בחיים של עצמו."
"הם ההורים שלך, אל תדבר ככה עליהם."
"זאת המציאות רן, אנחנו חיים לבד מאז שאני בן 10 וליאל בת 8, ולבד פירושו לבד, להיות עצמאי, להסתדר עם אוכל לבד, עם כסף לבד, הכל לבד!"
"אני לא יודע מה לומר לך, אבל אני רק יודע שאם ההורים שלי היו עכשיו בחיים הייתי מעריך אותם כם אם הם היו גרים בללה-לנד."
"אתה מדבר ככה כי הם כבר לא איתך." אמר עומר בעדינות בכדי לא לפגוע.
"כן, יש בזה משהו." אמרתי. "אבל תנסה בכל זאת."
הוא הביט בי ונאנח, הוציא את הפלאפון שלו מהכיס מחייג את המספר של אימו ושם את השיחה על ספיקר בכדי שגם אני אוכל לשמוע.
"עומר, אני עסוקה נדבר יותר מאוחר." אמרה אימו.
"זה חשוב, זה קשור לליאל, אנחנו בקפלן, היא גוססת." אמר עומר בשטף בכדי שהיא תשמע לפני שתנתק.
"עומר, אני עם לקוחות, אין לי עכשיו זמן לשטויות שלך ושל ליאל!!" היא צעקה וניתקה את השיחה.
"עכשיו אתה מבין?" הוא שאל והנהנתי לעברו מחבק אותו.
"אני מקווה שהיא תהיה בסדר." הוא אמר.
"גם אני." אמרתי ולפתע אחת האחיות יצא מהחדר.
"נו, מה איתה?" קפצנו מהכיסאות לעברה והיא הנידה את ראשה לשלילה והמשיכה ללכת.
"מה לא?!" שאלתי אותה תופס בזרועה .
"אנחנו מנסים לעשות כל מה שאנחנו יכולים כדי להציל אותה, אבל הסיכויים לא מראים שיש לה דרך להינצל." היא אמרה והלכה שמתי את ידיי מאחוריי ראשי על צווארי מביט לתקרה ובוכה, כאב לי, הרגשתי צער כאב עצב, דיכאון, מועקה, חרדה, הרגשתי הכל פשוט ככה.
"מה?" שאל עומר המום לא מצליח לעכל את מה שנודע לו.
"עומר! רן!" צעקה לעברנו עינב לאחר שהגיעה ומצאה אותנו ורצה היישר אל תוך החיבוק של עומר והיא בוכה ביחד איתו.
"נו, מה הם אמרו?" היא שאלה מנגבת את הדמעות ומנקה את האיפור שהתקלקל בגלל הבכי.
אין לה הרבה סיכויים לחזור לחיים." אמרתי בכאב עצום, הרגשתי איך חור בלב מתחיל לגדול, חור של געגוע, געגוע עמוק לאהבת חיי, לילדה שגרמה לי להרגיש את הדברים שבחיים לא הרגשתי.
"מה? איך זה קרה?" היא שאלה ושמה את ידה הרועדת על פיה בבכי.
"יקיר, הוא.. שוב ניסה לאנוס אותה." אמר עומר
"לאנוס אותה? שוב?" היא צעקה בהלם.
"הפעם הראשונה הייתה היום בבית הספר כשהלכת ורן נכנס אל בית הספר, והפעם השניה היא כשחזרנו מהים, אני הייתי במקלחת והוא פרץ את הדלת בבית ונעל אותי במקלחת, הוא הכניס את ליאל ביחד איתו לחדר שלה כשהוא נועל אחריהם, ואז שוטר אחד שהכרנו בא וניסה לעזור לנו, וכשליאל הצליחה לפתוח לנו את הדלת הוא כיוון לעבר גרונה שבר זכוכית מראה שבורה ויצא עם ליאל מהחדר בהליכה אחורנית, לא יכולנו לעשות כלום, אבל אז שוטר נוסף שהשוטר הקודם זימן כיוון אליו רובה מאחור, הוא אמר לו שאם הוא לא משחרר את ליאל הוא יורה בו, אז יקיר הסתובב ובלי לשים לב שרט את ליאל לאורך הצוואר, חתך עמוק והיא איבדה המון דם ואז האמבולנס בא ועכשיו אנחנו כאן." סיפר עומר בוכה.
"היא תהיה בסדר." אמרה עינב למרות שידעתי שגם בה נמצא הספק.
שלושתנו התיישבנו בכיסאות כשעומר מושיב את עינב על רגליו.
"רגע, וההורים שלך..?" שאלה עינב לפתע.
"זה לא מעניין אותם." אמר עומר לעברה.
"אני הולך לקנות קפה, רוצים משהו?" שאלתי.
"תביא לי גם." אמר עומר לעברי.
"אתה יכול להביא לי נס?" שאלה עינב בנימוס.
"בטח בכיף, אני כבר חוזר." אמרתי והלכתי אל מכונת השתייה שהוצבה שם.
למה זה קורה לי? דווקא כשהיינו ביחד כמו שרציתי המניאק בא ולוקח לי אותה? למה? מה היא עשתה? כלום!! אז למה היא סובלת בגללו? שאלות רבות צצו במוחי ולא נתנו לי מנוח.
הוצאתי כמה שקלים מכיסי והכנסתי למכונה, לאחר שכל המשקאות יצאו חזרתי לעינב ועומר.
"תודה." הם אמרו כשהבאתי את המשקאות.
"באלי למות!" אמרתי.
"לכולנו." אמר עומר וחיבק את עינב.
"אני לא יודע איך להפסיק את הכאב הזה, אני לא יכול יותר, אני פשוט משתגע!" אמרתי לעברם.
"תקווה לטוב." אמרה עינב.
עברו שעתיים ועדיין אף אחד לא יצא, השעה הייתה שלוש לפנות בוקר ואף אחד מאיתנו לא חשב אפילו על לעצום לרגע את עיניו.
הבטתי בדלת החדר מחכה ומחכה, שמישהו יצא כבר!, חשבתי לעצמי כשאני בוכה כמו שלא בכיתי בחיי אפילו לא במות הוריי, הרגשתי מסוחרר, כאב לי הראש כאב לי הלב, מה אני בלעדיה מה?!.
"רן, רן? הכל בסדר?" שאלה עינב.
"כ..כן, אפשר לומר." אמרתי מנגב את דמעותיי וסוף סוף הרופא יצא מחוץ לחדר.
"נו, דוקטור, מה איתה?" שאלתי אותו מתחנן לקבל תשובה חיובית.
"ייצבנו אותה, ונתנו לה עירוי, היא הייתה במצב של חיים ומוות, המערכות שלה תקינות עכשיו אבל.." הוא התחיל לומר.
"אבל מה !?" צעקנו שלושתנו.
"היא ככל הנראה נכנסה למצב קומה, אנחנו לא יודעים מתי היא תתעורר." הוא אמר והשפיל מבט, הוא הצטער לומר לנו כאלו דברים.
"מה קומה? לא! לא!!!!" צרחתי מחזיק את ראשי כלא מאמין מסתובב הלוך וחזור ללא הפסקה, בוכה ומתייפח כמו תינוק נזכר בהוריי, בתקופה שהודיעו לי שהם בסדר אבל נכנסו למצב קומה, הם היו במצב יציב במשך חודש ואז הם כנראה לא יכלו להחזיק עוד והמערכות שלהם קרסו והם מתו בהפרש של שבוע אחד מהשנייה.
"רן, תירגע." אמרה עינב מחזיקה בכתפיי כדי שאירגע. "היא תתעורר."
"לא! היא לא!! זה מה שאמרו על ההורים שלי! ואיפה הם עכשיו הא!? איפה?!!!!" צרחתי כמו מטורף יוצא מדעתי.
"רן, עדיין יש סיכוי שהיא תחזור אלינו." אמר עומר
"לא, הוא לא! זהו זה נגמר!" צעקתי.
"רן!" צעק עומר והעמיד אותי מולו סוטר ללחיי בחוזקה, התעשתתי וחזרתי לעצמי כשאני נצמד לקיר המסדרון ומתיישב על הרצפה.
"אני רוצה אותה איתי, פה עכשיו." אמרתי בשקט. "לשמוע את הקול שלה, את הצחוק שלה, לראות אותה צוחקת, מה נשאר לי עכשיו ממנה? רק גוף רדום כשאני לא יודע מתי היא תתעורר?"
"הוא אמר שאנחנו יכולים להיכנס לראות אותה." אמרה עינב.
"ליאל." אמרתי לאחר ששלושתנו נכנסנו אל החדר, הבטתי בה מחוברת לכל כך הרבה צינורות שחוברו למכשירים מצפצפים.
"ליאל, תתעוררי, ליאל." אמרתי מנער אותה בעדינות אך היא לא זזה.
"תני לי לפחות סימן שתחזרי אליי." אמרתי בוכה על גופה לאחר שהתיישבתי על הכיסא שהונח על יד מיטתה.
"רן." אמרו עינב ועומר.
"אני אהיה בסדר.. אני.. אני חושב." אמרתי לעברם והם התיישבו בצידה השני של המיטה.
"למה לא אמרתי לה שאני אוהב אותה?" שאלתי בלחש.
"אני בטוח שהיא יודעת את זה." אמר עומר.
"אני מקווה." אמרתי ולפתע צלצול הפלאפון של ליאל נשמע ועניתי לו.
"הלו?" שאלתי.
"עומר? שאל קול גברי מוכר.
"לא, זה רן, מי זה?"
"יונתן השוטר." הוא אמר.
"אה, יונתן, כן." אמרתי ושמתי את השיחה על ספיקר כדי שגם הם יוכלו לשמוע.
"הכנסנו את יקיר למעצר, הוא בחקירה עכשיו, המשפט שלו יהיה ככל הנראה בשבוע הבא אז אם תוכלו לבוא להעיד ולהביא ראיות זה יהיה מעולה." אמר יונתן.
"יונתן הוא חוקי!" אמר עומר.
"אנחנו יודעים, תעודת הזהות שלו וכל הפרטים שלו נמצאים אצלנו כבר."
"תטפלו בו כמו שאתם יודעים." אמרתי.
"הודעתם להורים?" הוא שאל.
"זה לא מעניין אותם כל כך, הם עסוקים בשלהם." אמר עומר.
"אני מבין, ומה שלומה?"
"הרופא אמר שהיא במצב של קומה ולא ידוע מתי היא תקום." אמרתי.
"אני מקווה שהיא תתעורר."
"גם אנחנו, לילה טוב שיהיה לך." אמרתי וניתקנו את השיחה.
"אני חושב שרק כשהם יגיעו לבית ויראו את הדם והבלאגן בבית הם יבינו שקרה משהו ואולי זה יעניין אותם." אמרתי.
"אולי, ורוב הסיכויים שהם יחשבו שמישהו פרץ לבית ורצח את המנקה ואחר כך העלים את הגופה." אמר עומר.
"כן נכון, זה היום של המנקה." אמרתי וצחקנו.
החזקתי את ידה ונשקתי את גב היד מרגיש את קור גופה על שפתיי החמימות.
לפתע הדוקטור נכנס עם הבעת פנים לא מבשרת טובות....

אחלה סיפור... מאיפה הכישרון מאיפה ?




















_________________________
הגדלת חזה - מתיחת פנים - ניתוח אף - ניתוח חזה

QUOTE (shefer1 @ 22/02/2011) אחלה סיפור... מאיפה הכישרון מאיפה ?
חחחחחח תודהה רבה :] אפשר לומר שהכל התחיל ממטלת ביצוע בספרות ורק אז גיליתי את הכישרון הזה ומאז אני לא מפסיקה לכתוב :]

עכשיו מעלה פרק P:

למרות כל הצרות - פרק שש עשרה :]

רן-
"מה קרה?" שאלתי אותו מודאג.
"תראו, התוצאות של הבדיקות מראים שיש סיכויים טובים שהיא תחזור לחיים אבל.."
"שוב האבל הזה.." אמרתי ברוגז.
"אבל זה יכול לקחת חודש או שנה." השלים הדוקטור את דבריו.
"אין מצב שהיא תתעורר בזמן הקרוב?" שאל עומר.
"תראו, הכל יכול להיות, הרבה ניסים קרו פה מאז שאני התחלתי לעבוד כאן."
"זאת אומרת שאם יקרה נס היא מסוגלת לקום היום או מחר אפילו?" שאלתי.
"כנראה שכן." אמר הרופא בחיוך.
"אני מקווה שזה יקרה כמה שיותר מהר." אמרתי לעברו והדוקטור יצא מהחדר.
"רן, לך עם עינב לבית, תישנו ואני כבר אשאר איתה כאן." אמר עומר לעברי לאחר רבע שעה של שקט.
"לא, אני לא עוזבת אותך!" אמרה עינב לעברו.
"אני לא זז ממנה, עומר, מצידי לישון כאן לידה בישיבה." אמרתי לעברו כשאני מצמיד את ידה של ליאל לשפתיי מריח את ריח גופה ולא זז ממנה לרגע.
"רן, אתה חייב ללכת לנשום קצת אוויר, אתה נראה ממש לא טוב." אמר עומר לעברי.
"אתה יודע שאם אני יוצא מפה זה רק כדי לרצוח את יקיר."
"הוא יקבל את העונש שלו." אמר עומר.
"אני אלך בבוקר אם זה מרגיע אותך." אמרתי לעברו כשאני מניח את ראשי על קצה ביטנה של ליאל כשאני עוצם את עיניי ומקשיב לקצב ליבה שפעם לו בצורה סדירה.
"ליאלי שלי, מתי תתעוררי? אני צריך אותך, אני מת בלעדייך." לחשתי לה.
"אנחנו צריכים ללכת לבית הספר." אמרה עינב.
"אני לא בא!" אמרתי בתוקף.
"נו, רן, בוא , אנחנו נחזור אחר כך, גם ככה אנחנו לומדים רק שלוש שעות וחוזרים." אמר עומר.
"אני מפחד שיקרה לה משהו כשאני אלך."
"היא תהיה בסדר, משגיחים עליה פה." אמר עומר.
"טוב." אמרתי בלית ברירה וקמנו משם כשאני נושק על מצחה לרגע ארוך, שלשתינו יצאנו מהחדר כשאנו מביטים בה רגע לפני שיצאנו מהחדר.
תפסו מונית על הכביש ונסענו לבית בשביל לישון לפחות שעתיים שלוש.
"לאן ילדים?" שאל הנהג.
"נווה שמואל 4." אמרתי ועומר ועינב הביטו בי כלא מבינים.
"עדיף שכולנו נישן בבית אחד." הסברתי והם הנהנו כמבינים.
כשהגענו שילמנו לנהג ונכנסנו אל תוך הבית.
"חלק ממך, הלב שלי נקרע כשאתה שם, תמיד אתה חוזר ונעלם, מה עוד נשאר לי רק חלק ממך." צלצל הפלאפון של ליאל ועל צג הפלאפון היה כתוב "אבא יובל." הגשתי לעומר את הפלאפון והוא ענה ושם על ספיקר כדי שנשמע.
"עומר? איפה אתם? למה הבית הפוך?" הוא צעק אל תוך הפלאפון.
"אם היה לכם קצת אכפת מהילדים שלכם ולא רק מהעבודה המזורגגת והמגעילה שלכם אולי ההיתם יודעים שליאל נאנסה והוא כמעט הרג אותה ועכשיו היא בבית חולים גוססת." צרח עומר בשיא העצבים עליו.
"שמישהו יאנוס את ליאל, כן בטח, ילדה בת 10, תעשה טובה!"
"אתה שומע את עצמך?כלכך רואים שאתם שקועים בעבודה הזאת שלכם ושקועים רק בעצמכם שאתם לא יודעים שמאז כבר עברו כמעט 7 שנים! אבל מאז שאנחנו בני 8 ו10 אתם כבר התחלתם להתעלם מאיתנו ונתתם לנו לחיות לבד, אבל מה אכפת לכם, אני וליאל כבר התרגלנו לחיות ככה עם הורים מזורגגים כמוכם, לכו תמשיכו בעבודה שלכם אולי היא במקום "השטויות" של הילדים שלכם, אולי העבודה הזאת תביא לכם אושר, לכו!! אתם כבר לא ההורים שלנו, אתם סתם אנשים שנותנים לנו מקום לישון בו, אפילו את ימי ההולדת שלנו אנחנו חוגגים לבד, אז תעשה לי טובה ואל תנסה פתאום לשחק אותה אבא טוב ששואל את הילדים שלו למה הם לא בבית בשעה כלכך מאוחרת, להתראות לתמיד יובל, ואל תדאג מעכשיו שוב אין לך ילדים, מחר אני בא לקחת את הדברים שלי ושל ליאל ולא תראו אותנו יותר, ככה אולי תוכלו לחזור לחיים המהנים שלכם!" הוא צעק במלוא כוחו וניתק את הפלאפון, הוא מרוב עצבים זרק את הפלאפון לכיוון אחד הקירות והפלאפון נפל והתפרק.
עומר התחיל לבכות, להתפרק ולבעוט בקירות מכעס עצב עצבים ומה לא.
"עומר." אמרה עינב מודאגת.
"אחי, די, יהיה בסדר, תאמין לי, אתם יכולים לגור כאן איתי בבית, אני אפנה לכם את החדר השני, אל תדאג." אמרתי תופס אותו ומנסה להרגיע אותו.
"אני שונא אותם!" צרח עומר. " הם הרסו לנו את הילדות."
"דיי עומר, מעכשיו יהיה יותר טוב, אתה תראה." אמרה עינב והוא חיבק אותה ולאחר מכן נשק לשפתייה.
"אני אארגן כמה דברים, לכו לחדר למעלה עומר, תלכו לישון." אמרתי לעברם ועינב עזרה לו לקום מהרצפה ועלו למעלה, סידרתי את המטבח והסלון שנותר מבולגן מהבוקר וכשסיימתי הרמתי את הפלאפון של ליאל והתיישבתי על הספה כשאני מסדר את הסוללה למקומה ומרשה לעצמי לחטט בו, לפתע מבטי נח על ההודעה האחרונה ששלחתי לה, זה היה כמה דקות לפני שהכל קרה, ושוב הדמעות איימו לרדת בלי רשות ובלי לשים לב עצמתי את עיניי ונרדמתי.
עיניי ונרדמתי.

###########

"רן, רני.." שמעתי קול נשי מוכר קורא לי.
"לי..ליאל." שאלתי כשאני נכנס בריצה אל החדר בבית החולים שבו היתה ליאל.
"רני, רני שלי!" היא אמרה מתחילה לבכות.
"את התעוררת! התעוררת!!" צעקתי באושר אך היא הנידה בראשה לשלילה.
"מה לא? איך? את פה מולי אני יכול לג..עת בך." אמרתי מנסה לגעת בלחייה אך כמו הולוגרמה עברתי דרך פנייה.
"ליאל, מה? אבל למה?" שאלתי כשדמעות צצות בעיניי.
"רני שלי, רק אל תשכח שאני אוהבת אותך!"
"לא, ליאל, את לא הולכת לי, תבטיחי לי שתחזרי."
"אני לא יודעת אם אני אוכל לקיים את ההבטחה הזאת."
"לא, ליאל, בטוח יש משהו שאני יכולה לעשות שיגרום לך לחזור." אמרתי והיא השפילה את מבטה.
"עומר, הוא בטח עצוב." הוא אמרה.
"כן, והוא גם רב עם ההורים שלך, והוא עזב את הבית בשביל שניכם ואתם עוברים לגור איתי.
"אני אוהבת אותך, חתול שלי." היא אמרה וליבי פעם בחוזקה.
"אז תחזרי אליי, לאהבה שלנו, ליאלי, אם את באמת אוהבת אותי." התחננתי.
"אז תן לי עוד סיבה ללכת, תן לי עוד סיבה לנשום, תן לי רק אותך, תן לי מנוחה, להיות איתך כל היום." היא אמרה מצטטת את אותו השיר.
"אני רק שלך, אני אוהב אותך ואת יודעת את זה."
"שלא תחשוב שאני לא רוצה לחזור, אני רוצה, אבל אני לא יודעת אם יתנו לי לחזור, אני לא יודעת מה יהיה איתי, אני מקווה לחזור אלייך רני, אני אוהבת אותך." היא אמרה והתחילה להיעלם.
"תחזרי אליי מהר, ליאל!"
"אני מקווה." היא אמרה שולחת לעברי נשיקה באוויר.
###########
"כמה כח יש ללב שבור, כמה כח יש לאהבה, אלחם עד כלות הנשימה ולא משנה לי מה לא אכנע." שמעתי לפתע את צלצול השעון המעורר מהפלאפון של ליאל שהעירה אותי מהחלום, הבטתי בשעון והשעה הייתה שבע בבוקר, עליתי אל הקומה העליונה בכדי להעיר את עינב ועומר כשמבט לא מובן היה על פניי.
"רן, הכל בסדר? אתה נראה חיוור." אמר עומר לאחר שסיימנו להתארגן והתיישבנו לאכול ארוחת בוקר.
"חלמתי עליה." אמרתי ועומר נחנק מחתיכת הלחם שהכניס הרגע אל פיו.
"תביאי לו מים!" אמרתי לעבר עינב כשאני דופק קלות על גבו והיא מוציאה מהמקרר בקבוק מים, מוזגת אל תוך כוס ומושיטה לו .
"על מה חלמת?" שאל עומר לאחר ששתה ונרגע.
"היא דיברה איתי שהיא מתגעגעת, אוהבת אותנו אבל לא יכולתי לגעת בה." אמרתי לעברו וכולנו השתתקנו.
"בואו לבית הספר." אמר עומר כששבר את השקט ושלושתנו יצאנו מהבית אל המכונית שלי.
כשנכנסנו אל בית הספר נפרדנו מעינב ועלינו לכיתה שלנו כשאני ועומר עם מבטים ריקנים על פנינו.
"רן, מה קרה?" שאלה לפתע מיטל כשהתקרבה לעברנו.
"מיטל מה את רוצה?" שאלתי בקרירות, לא היה לי חשק לכלום ובמיוחד לא אליה!
"אתה נראה זוועה, ישנת בלילה?"
"כן ישנתי בלילה, מה את רוצה?" שאלתי אותה.
"סתם להתעניין אסור?" שאלה מיטל.
"אסור!" אמר עומר מתערב בינינו.
"מי שאל אותך בכלל?" שאלה אותו מיטל בעצבים קלים.
"הופה, מישהי מתעצבנת, עופי מפה כבר, אין לנו ראש אלייך!" אמרתי לעברה עצבני.
"מניאק!" היא סיננה.
"לא יותר ממך זה בטוח!" צעקתי לעברה והמורה נכנסה לכיתה והתחילה ללמד.
פתחתי את המחברת והתחלתי לכתוב לא יודע מאיפה היה לי חשק אבל כתבתי,
"now that you are gone,
I am understand
You all my life,
A part of me,
I can't forget you now,
So. Just so you know,
I will always love you!"
אוף ליאלי, תתעוררי כבר, חשבתי לעצמי בעצב.
לאחר שעתיים של חפירות בשיעור נשמע הצלצול לסיום השיעור, סגרנו את הספרים ויצאנו מהכיתה.
"רן, תודיע לכיתה שאני לא אוכל ללמד שיעור שלישי ואתם משוחררים עכשיו." אמרה לעברי המורה לתנ"ך.
"אין בעיה." אמרתי לעברה והיא חזרה לחדר המורים.
אני ועומר עלינו לקחנו את התיקים והודענו לכיתה ולאחר מכן יצאנו אל מחוץ לבית הספר מתהלכים לכיוון המכונית שלי.
"נעבור אצלך בבית?" שאלתי את עומר.
"כן, נעמיס גם אעם המכונית שלי כי גם אותה צריך לקחת איתנו." אמר עומר ונסענו אל הבית שלו, הוא פתח את הדלת עם המפתח שהיה לו ונכנסנו לחדרים שלו ושל ליאל מתחילים להוציא דברים ומרכזים הכל בסלון למטה בגדים וספרים ונעלים הכל!
לאחר שמלאנו את 2 המכוניות עלינו למעלה לראות שרוקנו הכל ואז מבטי נח על המיטה וראיתי דובי פרוותי לבן שהיה מונח שם.
"שחכנו את תולי הדובי." אמר עומר וצחקקתי.
"אל תעליב את תולי, הוא החבר הכי טוב של ליאל." אמר עומר וחיבק אותו כמו ילד ושנינו התחלנו לצחוק, פתחנו את כל הארונות בחדר שלו ושל ליאל ולא נותר דבר מלבד מצעים וכריות בקיצור כל מה שלא היה שייך להם.
"אה רגע, הכספות!" אמר עומר וניגש לפינת הארון פותח פינת מסתור ומוציא משם תיבה קטנה ראו שהייתה מלאה עד אפס מקום בדבר מה.
"תפוס!" הוא אמר וזרק אותה לעברי כשהוא מוציא עוד 4 כאלו, הן היו כבדות.
"מה זה?" שאלתי.
"נסביר בבית, יאללה אני לא מכיר את הבית הזה, עפנו מפה." הוא אמר.
יצאנו מהבית ונעלנו אחרינו כשאת המפתח הנחנו מתחת לשטיח כשהוא נכנס למכונית שלו ואני לשלי מתחילים לנסוע לכיוון ביתי וכשהגענו החנינו את המכוניות והתחלנו להעלות חפצים אחדים וכשהגענו אל מעלה המדרגות המובילות אל דלת ביתי ראינו את עינב יושבת שם.
"עינב? למה לא התקשרת?" שאלתי כשראיתי אותה.
"שכחתי את הפלאפון אצלך בבית." היא אמרה בחיוך. "לא נורא, צריכים עזרה?"
"כן." אמר עומר ונשק לשפתיה.
"אוקיי." היא אמרה וניגשה למכונית מוציאה דברים ולאחר כשעה וחצי סיימנו לרכז הכל בפינת הסלון.
"אין לי כח להמשיך." אמר עומר.
"אנחנו צריכים לישון, ישני רק שעתיים בלילה." אמרה עינב.
"אני רוצה לראות את ליאל." אמרתי לעבר עומר ועינב כמו ילד קטן שרוצה לראות את אימו.
"גם אני." הם ענו יחד.
"בואו נלך לשעה לראות אותה ונחזור לבית לישון." אמר עומר.
"יאללה, בואו." אמרתי וכולנו נכנסנו הפעם אל המכונית של עומר כשאני ועומר מקדימה ועינב מאחורה.
כשהגענו נכנסנו למחלקה שבה הייתה ליאל וכשהגענו לחדר שבו היא הייתה ראינו לפתע את האחיות ואחד הרופאים מוציאים מהחדר את המיטה כשסדין לבן מכסה את כולו.
"ל..לא." אמרתי מגמגם ולא הרגשתי את גופי, ליבי פעם בחוזקה וכל גופי החל לרעוד נפלתי על אחד הכיסאות שהיו שם מנסה לעכל את הדבר כשאני מביט על עומר ועינב שגם הם מרגישים אותו הדבר, התחלנו לבכות לא מאמינים למראה עינינו...

המשך המשך המשך!!!!!!!!

סתם חשק להעלות 2 פרקים :]

פרק 17
"מה אתם עושים פה?" שאל אותנו הרופא שטיפל בליאל והבטנו בו לא מבינים. "העבירו אותה מחלקה, לא אמרו לכם?"
"מה? אז היא לא.. אתה רציני? איפה היא?!" שאלתי מאושר חלקית.
"בואו." הוא אמר וליווה אותנו לשם, ראינו אותה שוכבת על המיטה נינוחה ושלווה.
התיישבנו לידה מאושרים כי היא עוד איתנו, החזקתי את ידה בין ידיי ונישקתי גב היד.
"אני כבר מתחיל לשכוח את הקול שלה, את צבע העיניים שלה, שתתעורר כבר!" אמרתי מביט בה.
"כן, גם אני." אמרו עינב ועומר יחדיו.
לפתע הרגשתי את ידה לוחצת על ידי בחוזקה ולא מרפה ממנה.
"ליאל!" צעקתי והרופא לא הבין מה קרה.
"רן? מה קרה?" שאל עומר.
"היא לוחצת לי על היד, אבל ממש חזק." אמרתי חצי מאושר.
"מה?" שאלו עינב ועומר יחד.
"היא מגיבה?" שאל הרופא ובדק כל מיני דברים במכשירים. "הגוף שלה מתפקד כמו שצריך ואפילו המוח, היא אמורה להתעורר בקרוב אבל.. יש פה משהו לא הגיוני, המערכת שלה פשוט קפצה בשניה."
"אז יש מצב שהיא תתעורר?" שאל עומר.
"המוח שלה מסרב להתעורר משום מה, משהו מונע." אמר הרופא יותר לעצמו, "אני צריך לערוך לה כמה בדיקות, תוכלו לחכות בחוץ?"
"בטח." אמרתי באושר ויצאנו שלושתנו מהחדר.
"אני לא מאמין!" אמרתי כשחיוך על פניי.
"כן, גם אני לא מאמין, הלוואי והיא תהיה בסדר." אמר עומר.
"נכון." אמרה עינב ולפתע הרופא יצא אלינו.
"אחרי בדיקות מקיפות היא אמורה להתעורר בזמן הקרוב." הוא אמר.
"אבל.." התחלתי לומר.
"מה אבל?" שאל הרופא לא מבין.
"תמיד יש לכם אבל, היא תתעורר אבל.." אמרתי.
"הפעם אין שום אבל, הוא פשוט תתעורר." הוא אמר בחיוך וצחק.
"היא תתעורר!!" צעקתי באושר וחבקנו אחד את השני באושר ונכנסנו שוב אל החדר.
"אני לא זז מפה עד שהוא לא מתעוררת." אמרתי.
"אתה מסוגל להירדם פה כמו שאני מכיר אותך." אמר עומר לעברי וחייכתי, הוא צודק.
"עינב, רוצה ללכת הביתה או להישאר?" שאל עומר.
"אני אשאר." היא אמרה והוציאה כיסא מפינת החדר והתיישבה על יד עומר, הבטנו בה מחכים ומצפים שהיא תתעורר.
ליאל-
פקחתי את עיניי ומצאתי את עצמי ישנה על מיטה שהיא לא שלי שהייתה נמצאת בחדר שכולו צבוע בלבן והיה ריח חריף של תרופות באוויר, הבטתי בידי השמאלית וראיתי שהיא מחוברת להרבה צינורות ומחטים, ניסיתי להיזכר ברגעי אמש אך הכל היה מעורפל אני רק זוכרת שעומר ורן קראו לי וביקשו שאני לא אוותר, חשבתי לעצמי.
הבטתי הצידה וראיתי את עומר ועינב ישנים כשראשה של עינב מונח על כתפו של עומר והוא מניח את ראשו לאחור נשען על הקיר, הבטתי על מיטתי וראיתי את רן ישן על קצה מותניי כשידי מוחזקת בין ידיו קרוב לשפתיו החמימות, לקחתי את ידי השמאלית וליטפתי את שיערו בעדינות בכדי לא להעירו, הבטתי בשעון שהוצב על הקיר, לא היה קשה למצוא אותו, שעון שחור גדול על הקיר המרכזי, השעה הייתה שלוש לפנות בוקר, איזה יום היום? שאלתי את עצמי.
לפתע רן שינה תנוחה ובעזרת ידו השנייה תפס את היד ששיחקה בשיערו ולאחר שנייה הוא פקח את עיניו באיטיות.
"ליאל?" הוא לחש מביט בי בישנוניות.
"כן רני?" שאלתי אותו בחיוך מתוק.
"יפה שלי!" הוא צעק והעיר את עומר ועינב והדביק לשפתיי נשיקה ארוכה מלאת אהבה.
"ליאל!" צעקו עינב ועומר כשראו אותי ערה והתקרבו אליי.
"מה קרה? למה אני כאן?" שאלתי אותם לא מבינה.
"את לא זוכרת?" שאל עומר.
"רק חלקים קטנים, לא יותר מזה."
"יקיר, אונס, חדר נעול, יונתן השוטר, שבר זכוכית מראה, גרון, חתך עמוק, המון דם, אמבולנס וקומה קצרה של יום." אמר רן בראשי פרקים.
"נכון!" אמרתי. "מה נסגר עם יקיר?"
"הוא במעצר." אמר רן לעברי.
"ואנחנו עברנו לגור עם רן, כי אבא חשב שהמצאנו את הסיפור והוא עוד חושב שאת עדיין בת 12 ואת אמא זה בכלל לא עניין אז אמרתי להם חד וחלק שאנחנו כבר לא הילדים שלהם ושהם יכולים לחיות כמו קודם." אמר עומר.
"באמת? כל כך הרבה זמן רציתי לעשות את זה ולא העזתי." אמרתי נאנחת. "והעברתם את כל הדברים לבית של רן כבר?"
"כן." אמרו שלושתם פה אחד.
"ותולי? עומר אני מאוד מקווה שלא שכחת אותו עומר." אמרתי בקול מאיים וילדותי.
"הוא איתנו." אמר עומר בחיוך.
"צריך להוציא אותך מפה." אמר רן לעברי כששפתיו מרפרפות על שפתי באושר.
"עוד מעט, בטח לא ישנתם בגללי, לכו לישון, אני עכשיו בסדר." אמרתי לעברם.
"אנחנו נלך לישון יותר מאוחר, העיקר שאת ערה." אמרה עינב לעברי בחיוך.
"היא צודקת, תקשיבי ליאל, גיליתי שגיסתך לעתיד מאוד חכמה!" אמר עומר לעברי בחיוך והיא הביטה בו במבט מאוהב ושובבי והוא נישק את שפתיה באושר.
"מה עם בעלך לעתיד, לא מגיע לו נשיקה קטנה?" שאל רן בחיוך ילדותי.
"אויי, בעלי רוצה צומי?" שאלתי אותו בציניות ומשכתי את חולצתו לעברי ושפתיו נחו על שפתיי והתנשקנו באושר.
"סליחה, עם כל הכבוד, אתם עדיין לא נשואים והיא עדיין אחותי, אז שום מגע שפתיים!" אמר עומר לעברנו.
"נו, עומר, אל תהרוס להם." אמרה לעברו עינב והוא חייך אליה וחזר להתיישב לידה כשהוא מחבק את מותניה ועוזב אותנו לנפשנו.
"לכו לישון, השארתי אתכם כבר יותר מדיי זמן ערים." אמרתי.
"אנחנו בסדר, מחר בבוקר – זאת אומרת היום – נביא לך פתק שחרור ונלך לישון עד מחר!" אמר עומר.
"ובית ספר? פיספסתי משהו?" שאלתי את עינב.
"לא, כל היום הייתה לנו הרצאה על הטרדה מינית." היא עמרה.
"עיתוי מוצלח!" אמרתי.
"הוא יכנס לכלא, אל תדאגי, הוא חוקי." אמר רן לעברי.
"ונדב ורותם?" שאלתי את עומר ורן והם הביטו בי לא מבינים.
"נדב ורותם יזמו את ההתערבות עם יקיר, הם גם קשורים לזה." הסבירה עינב.
"למה לא אמרת לנו את זה לפני?" שאל רן.
"אם אני רואה אותם הם כל כך מת.." התחיל לומר עומר מקוץ את אגרופיו.
"דיי מספיק, אני פה עכשיו, לא צריך לעשות כלום." אמרתי לעברם.
"טוב, אבל לפחות נודיע על זה ליונתן." אמר עומר.
"טוב, נעשה את זה מחר בבוקר, עכשיו לכו לישון, אתם נראים מאוד עייפים." אמרתי ורן הניח את ראשו על מותניי מביט בי בחיוך מאוהב והוא עצם את עיניו כששיחקתי בשיערו בעדינו בזמן שעינב ועומר נרדמים אחד על הכתף של השני כמו קודם ולאחר כחצי שעה בערך, נרדמתי גם אני.



פרק 18
רן-
התעוררתי בבוקר והבטתי בשעון שהוצב בקיר המרכזי בחדר, השעה הייתה עשר בבוקר והבטתי בליאל וראיתי אותה רדומה, עינב ועומר לא היו בחדר.
"ליאלי," אמרתי מנסה להעיר אותה אך היא לא התעוררה ושמתי לב שהיא הייתה מנותקת מכל המכשירים שקודם היו מחוברים אליה.
"ליאל." אמרתי יותר בקול מנער אותה מעט אך היא לא ענתה. "ליאל, תתעוררי, אני יודע שזה לא היה חלום, אני יודע!"
"רן." אמר עומר ונכנס עם טופס בידו מלווה בעינב כשהיא עם שקית ביד.
"היא לא מתעוררת!" אמרתי מודאג.
"היא בסדר, תירגע, הרדימו אותה כדי לעשות לה בדיקות." אמר עומר לעברי.
"מתי היא תתעורר?" שאלתי.
"עוד כמה דקות ואז אנחנו משוחררים מפה וחוזרים הביתה."
"יופי, אני כבר לא יכול לראות אותה במקום הזה." אמרתי לעברם והבטתי בה והיא פחקה את עיניה באיטיות והבטתי בה מחייך.
"אנחנו עוד פה?" היא שאלה בחיוך ישנוני.
"בואי, הולכים." אמרנו אני ועומר יחד והיא התיישבה לוקחת מעינב את השקית מוציאה מהם בגדים שככל הנראה הביאו הבוקר, היא החליפה בגדים בזמן שאני ועומר מחכים לשתיהן אל מחוץ לחדר.
"אנחנו מוכנות." אמרה ליאל בחיוך ויצאה ביחד עם עינב מהחדר.
"יאללה בואו, ניגש למזכירות, נגיש לה את השחרור ונלך לבית החדש שלנו." אמר עומר והצמדתי את ליאל לגופי בתנוחת חיבוק.
"אני אוהב אותך!" לחשתי לאוזנה באושר.
"גם אני אותך." היא אמרה ורכנתי לעברה כדי לנשק אותה כשהיא עומדת על קצות אצבעותיה.
"התגעגעתי לעיניים האלה, עיניים כחולות שמזכירות את השמיים כשהלילה יורד." אמרתי לעברה בחיוך לאחר שהתנתקנו כשאני מביט לעיניה ומלטף את לחייה.
"אני לא יודעת איך הייתי שורדת בלי עייני החתול הירוקות שלך!" אמרה ליאל לעברי בחיוך ושוב נשקתי לשפתיה נשיקה חטופה על שפתיה.
"חתלתולים קטנים, אתם מוכנים לבוא? היא משוחררת." פנה אלינו עומר והתקדמנו לעברו ולעבר עינב מצחקקים.
"אתם זוג רישמי עכשיו נכון?" שאלה לפתע ליאל את עומר ועינב והם הנהנו לעברה באושר כשעומר כוכך את ידו סביב צווארה של עינב ל ועינב מחבקת בעזרת ידה את מותניו.
"אוייי, איזה חמודים." אמרה ליאל בקול דביק.
"ליאל, אל תתחילי עם סצנת הדביקי שלך!" הזהירה אותה עינב.
"טוב, טוב." אמרה ליאל ואני התחלתי לצחוק כשביחד איתי נסחף עומר ולאחר מכן גם ליאל ועינב.
"אבל איפה אנחנו נהיה אצלך רן?" שאלה ליאל לפתע.
"חסר מקום?" שאלתי אותה.
"לא יודעת, סתם ככה פתאום נחתנו עלייך."
"זה בית שקיבלתי בירושה מההורים שלי, אני לא משלם עליו אפילו שקל, אז זאת לא נחיתה, אני ארשה לכם לפעמים להשתתף בהוצאות הבית." אמרתי.
"רן, אל תתחיל איתי, אנחנו תמיד נשתתף בהוצאות של הבית!" אמר עומר.
"נראה כבר." אמרתי לעברו והוא זרק לי מבט מזהיר.
"בואו הביתה." אמר עומר לעברנו בחיוך.
"יאללה גם צריך לארגן את הדברים שלכם." אמרתי.
"נכון, עינב את באה איתנו?" שאל אותה עומר.
"לא התנחלתי מספיק?" שאלה עינב.
"לא!" ענינו שלשתינו פה אחד והיא התחיל לצחוק.
"עפנו מפה!" אמרתי לעברם ועלינו למכונית של עומר ונסענו לבית שלי, שנהיה שלנו.
"אני עוד בשוק שהיא לא ישנה עכשיו." אמר עומר מדבר עליה בגוף שלישי למרות שהוא ידע שהיא נמצאת איתנו.
"אתה רוצה שאני אחזור לישון?" שאלה ליאל.
"לא!" צעקנו שלושתנו והיא התחילה לצחוק.
לאחר כחצי שעה הגענו הביתה והחניתי את המכונית בחניה.
"ברוכה הבאה הביתה." אמרתי לעבר ליאל ועומר.
"ברוכים הנמצאים." אמרה ליאל לעברי בחיוך.
"יאללה בואו נתחיל לסדר את הדברים." אמר עומר וכולנו התחלנו להעלות את החפצים לקומה העליונה.
"ליאל, איפה את תישני?" שאלה עינב ולפתע אני ועומר הסתובבנו והבטנו בה שאנחנו מעבירים מבט קנאי וציני אחד לשני וחוזרים להביט שוב בה.
"אממ.." היא התחילה לומר ואנחנו הבטנו בה מחכים לתגובה.
"לא יודעת, תחליטו אתם." אמרה ליאל מוותרת על ההחלטה והבנתי אותה, קצת קשה להחליט בין אח לחבר.
"היא ישנה איתי!" קפצתי על המציאה.
"היא ישנה רק איתי!" אמר עומר לעברי ואז שמענו את ליאל ועינב מתחילות לצחוק כשאנחנו נסחפים איתן.
"יש רק 2 חדרים וחדר ארונות לא?" שאלה ליאל מנסה להיזכר.
"כן." אמרתי מאמת את דבריה.
"אוקי, צריך לסדר לי חדר שיתאים לשניכם." היא אמרה.
"למה שלא כמולם תישנו כולם באותו חדר?" שאלה עינב.
"כי אני תמיד אצטרך לישון באמצע." אמרה ליאל.
"ואני אצטרך להיזהר עם המגע שלי בה בגלל עומר." אמרתי.
"ואני אצטרך לשמור על רן כל הלילה כדי שלא יגע בה." אמר עומר.
"מה דעתכם שאני יישן שבוע עם כל אחד לסירוגין?" שאלה ליאל.
"נשמע טוב." אמרתי בחיוך מסופק.
"אבל.." התחיל לומר עומר.
"נו עומר! זה כמו שרן לא ייתן לך לגעת בי עכשיו כי הוא אחי הגדול, תן להם." אמרה לעברו עינס.
"טוב.." אמר עומר מוותר.
"אז היא יכולה לישון רק איתי?" שאלתי באושר.
"כן, כן, היא יכולה." אמר עומר בנפנוף יד קל. " אבל רן, דירבאלק!"
"אל תדאג, אני אשמור עליה." אמרתי לעברו והתחלתי להעביר את הדברים של ליאל לחדרי ואת דברי של עומר לחדר הוריי שנשאר כמו שהיה מאז ומתמיד.
"אני יכולה לבוא לכאן תמיד!" אמרתי לעבר עומר.
"אני יכולה לישון כאן היום?" שאלה עינב.
"ברור!" אמרתי לעברה בחיוך.
"יאללה, נסיים הכל ונלך לישון." אמרה ליאל וכך עשינו.