למה התחלת סיפור עם את לא ממשיכה אותו?
איזה חמוד הוא..חחחח
אהבתי תמשיכי 😉
בנות אני ממש מצטערת .. אבל בגלל שחופש יש לי הרבה תוכניות אז לא יוצא לי לשבת ולכתוב..
חשוב לי שתעדו שאני לא נוטשת ואני גם לא אנטוש (:
אם יצא לי אז מחר אני אכתוב = ]
עברו יומיםם 😠
לפחות שהמשך יהיה ארוווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווך מאוווווווווווווד
- פרק ארוך ומוזר -
לפעמים אני חושבת שהמציאות שלי היא נושכת יותר מנשיכה של כלב רעבתן. אני שוקעת בדיכאון עמוק מידי, אי אפשר להרים אותי בחזרה אל המקום שנקרא אור. אני עם אנשים סביבי אבל בפנים אני לבד, יושבת בשקט ומחכה ללא נודע שירים אותי ויקח אותי לא מציאות מסחררת, מציאות שלא תותיר אותי משעוממת ועצובה. מציאות שתגרום לי להבין שאין יותר לאן לברוח, שההחלטות שאני צריכה לעשות הן כאן ועכשיו.
יצאתי לבחוץ עם הכלב של חיה, שקוראים לה רומי. היה חשוך בחוץ, היה שקט.
לפתע רומי החלה לנבוח ללא הרף, הבטתי מסביב לי- חיפשתי את מה שגורם לה לנבוח ככה. קלטתי איש עם מעיל שחור וכובע ופניו לא היו מובנות בגלל החושך.
רומי החלה לרוץ ורצתי איתה, אותו איש רץ אחרינו וניסיתי להגביר את המהירות עד שכבר לא יכולתי וחיפשתי מקום להסתתר כדאי שלא ימצא אותנו.
מצאתי מסתור מאחורי פח ירוק וגדול שהיה באזור, אחזתי לרומי בפה כדאי שאותו אחד לא ישמע את ההתנשפויות החזקות שלה.
ראיתי צל מתקרב, פחדתי כמו שלא פחדתי מעולם. בעיקר הייתי מבולבלת, לא ידעתי מה הוא רוצה ממני.
"ילדה, אם את פה תצאי, אני לא רוצה לעשות לך שום דבר רע, רק לדבר, בבקשה," שמעתי אותו אומר, היה לו קול של אדם מבוגר.
לא הקשבתי לו כמובן ונשארתי במחבוא.
"אני באמת לא רוצה לעשות לך שום דבר רע, רק להראות לך משהו ואני הולך, הנה אני אפילו משאיר לך את זה פה ואני מתרחק, העיקר שתראי," הוא אמר ושמעתי אותו מתרחק. חיכיתי כמה דקות והצצתי דרך הקיר, הוא לא היה באיזור אז יצאתי מהר, לקחתי את הדבר שהוא השאיר וחזרתי למחבוא להסתכל.
זו היתה תמונה, תמונה שלי. תמונה שלא הכרתי. לא הייתי קטנה בה, הייתי בה בגיל שאני כעת. הייתי עם שמלה שחורה שהסתירה לי את מה שאני הכי דואגת להסתיר כל חיי, את הצלקת הנוראית. שיערי השטני היה פזור ומקורזל וסביב עיניי החומות-ירוקות היה איפור קודר בצבע שחור. נראיתי מוזר, יותר ממוזר – נראיתי מפחיד.
קמתי מהמקום שישבתי בו, התחלתי ללכת משם בעודי מעמיקה בתמונה.
נשענתי שם על עץ גבוהה והיה דשא ירוק מסביב, היה חושך בתמונה.
ראיתי מעבר לתמונה צל על הכביש, הרמתי את ראשי וראיתי את אותו אחד. הפעם פניו היו חשופות, לא זיהיתי אותו אבל הרגשתי שאני מכירה אותו.
"מה הולך פה?" שאלתי אותו מבולבלת.
"תענה לי!!!" צעקתי עליו לאחר שהוא לא ענה.
"רעות, אני צריך לקחת אותך למקום שלך, המקום שאת נמצאת בו הוא לא בשבילך," אמר לי ולא הבנתי דבר.
"איך אתה יודע את השם שלי? ואיך אתה יודע מה בשבילי ומה לא? אתה לא מכיר אותי!" צעקתי עליו.
"להפך, אני הכי מכיר אותך," אמר לי והוא נגע לי בבטן, היכן שהצלקת נמצאת.
"איך את חושבת שאני יודע על הצלקת? ועל השם שלך?" שאל.
"אולי אתה עוקב אחרי?" שאלתי תמהה.
"לא עקבתי אחריך, כי אין לי בשביל מה, הרי אמרתי לך, אני מכירה אותך יותר מידי טוב."
"אבל איך?" שאלתי וכ"כ רציתי לדעת את התשובה.
"אני אבא שלך, קוראים לי שימי," אמר והבטתי בו באופן מוזר והתפקעתי מצחוק.
"בולשיט, אבא שלי מת עם אמא שלי!!" צעקתי לו והוא חייך.
"הם ההורים המאמצים שלך רעותי," אמר לי והזעפתי פנים.
"אל תקרא לי רעותי, עכשיו אני הולכת, להתראות!" אמרתי לו הסתובבתי והלכתי, הוא כמובן קרא לי אך לא ייחסתי.
הגעתי לבית של חיה, נכנסתי לבפנים והכנתי את רומי לתוך הפינה שלה.
"רעות?" שמעתי והסתובבתי בבהלה, בכל זאת השעה היתה מאוחרת ולא היה אף אחד ער, מתברר שטעיתי.
הסתובבתי וראיתי את חיה עם חלוק של שינה עליה, הרצתי להצמיא תירוצים בראש על השעה המאוחרת ומצאתי את התירוץ המושלם.
"חיה סליחה שהגעתי בשעה כזו מאוחרת רומי ברחה לי ועד שמצאתי אותה לקח זמן," אמרתי לה והיא הנהנה בהבנה.
"מאוחר, לכי לישון," אמרה לי ונגעה לי בגבי.
"חיה, אפשר לשאול שאלה?"
"ברור," אמרה וחייכה.
"לאבא שלי היה חבר או משהו אחר בשם שימי?" שאלתי ולפתע חיה נהייתה חיוורת.
"מה? שימי? איך הגעת לזה?" שאלה במהירות.
"נזכרתי בפעם הוא דיבר עם אמא עליו ורציתי לדעת מה הוא בשבילו," המצאתי שקר וחיה הביטה ברצפה.
"לכי לישון, נדבר מחר," אמרה והקשבתי לה.
נכנסתי לחדר שלי, הוצאתי את התמונה מהכיס ושמתי אותה על המדף. התקלחתי, לבשתי את הפיג'מה ונכנסתי למיטה.
חשבתי על שימי ובמיוחד על אותה תמונה מוזרה. לקחתי אותה מהמדף והסתכלתי עליה מספר דקות, מנסה להבין משהו בודד בתמונה אך דבר לא עלה לי. סובבתי את התמונה וראיתי שרשום מאחור "רעות, 4.8.2012."
זה עוד יותר בלבל אותי, מה השנה הזו אמורה להביע? שנת 2012 אמורה להיות רק בעוד 3 שנים.
לא רציתי להיכנס ליותר מידי בלבולים אז העדפתי לנסות לישון, מה שלא כ"כ הצליח לי אבל בסופו של דבר נרדמתי.
"בוקר טוב," שמעתי ופקחתי את עיני. ראיתי את חיה מניחה כוס שוקו על המדף שלי ומסתכלת על התמונה.
במהירות לקחתי אותה והכנסתי אותה מתחת למיטה.
"זו היתה את?" שאלה חיה.
"כן, סתם תמונה, תודה על השוקו חיה אבל את לא חיבת להביא אותו לחדר שלי כל בוקר, זה בסדר," אמרתי לה וחייכתי.
"לא אני אוהבת לפנק," אמרה וחייכה.
"אוקי איך שאת רוצה," אמרתי והיא יצאה מהחדר.
שוב הבטתי בתמונה, אותה תחושת בלבול חזרה אלי. הכנסתי את התמונה לתוך מגרה וקמתי מהמיטה.
התארגנתי לבית ספר וקבעתי עם עמית שניפגש. לקחתי בקבוק מים ואוכל והכנסתי לתיק ויצאתי.
כל הדרך שתקתי, לא ידעתי אם לספר לה או לא. לא ידעתי אם אני כבר יכולה לסמוך עליה או לא. בכל זאת, הכרנו רק אתמול.
"למה את שותקת? קרה משהו?" שאלה עמית.
"לא, הכל בסדר," אמרתי וחייכתי חיוך לא אמיתי.
"את בטוחה?" שאלה.
"כן," אמרתי והסתכלתי על הרצפה.
"רעות תראי איזה איש מפחיד," אמרה והצביעה על איש, הסתכלתי למקום שהיא הצביעה עליו, זה היה אותו אחד מאתמול, אותו שימי.
רעדתי כולי, קפאתי במקום, החוורתי, לא יכולתי להוציא מילה.
"רעות?" שאלה בבהלה עמית.
"מה קורה לך?" צעקה לי.
לא יכולתי לנשום, פחדתי. הרגשתי עייפות בלתי מוסברת, ראיתי שחור. נפלתי על הרצפה.
ערב טוב בנות 3>
ואוווווו מוזרררר יפההה
תמשיכייי
QUOTE (מלאכית122 @ 26/07/2009) ואוווווו מוזרררר יפההה
תמשיכייי
😉
סיפור ממש יפה, את כותבת מקסים
רק תמנעי מלכתוב נסיכה בכל פעם שחיה עונה לרעות, זה די מעצבן וקצת קיטשי... :]
ללמממה את לא ממשיייייייייייייכה!!!!!!!!!!!!!?
אתר האהבה הישראלי