-מציאות אחרת-

מציאות אחרת

אחרי 16 וחצי שנים של אושר, שמחה עם הורים נפלאים ואחים קטנים חמודים יותר מהכל, הגיעה המכה הגדולה-התאונה.
אמא ואבא מתו בגלל נהג שיכור שלא חשב לפני מעשיו ומחץ את מכוניתם של הורי. באותו רגע שסיפרו לי על הנורא מכל, שתקתי ודמעות ירדו באוטומטיות מעיניי, לא רציתי להאמין שמשמע אוזני אמיתי אלא מזויף ושיקרי.
התאכזבתי לגלות שהחיים רעים מהכל, זו היתה מציאות נושכת. נשארתי לבד עם שני אחי התאומים בני ה-9.

"החלטת בתי המשפט פוסקת כי רעות ואחיה יגורו אצל אחות אמן המתגוררת באילת," שמעתי על הפסיקה, עוד דבר ששבר אותי-להתרחק מכל חברי וקרובי. מה יהיה הסוף של הכאב?
הסתכלתי על עומרי ושקד, אחיי הקטנים, שלא כל כך הבינו במה מדובר אבל הם קלטו. ראיתי את העצב שבעיניהם ולא יכולתי להתאפק יותר ודמעות ירדו מעיני.
"רעות, זה רק לטובתכם, אם לא אצל דודה חיה אז זה פנימייה, ואת האמת עדיף לכם שם, את תכירי חברים חדשים, סביבה חדשה ובעצם זה דף חדש בשבילכם," אמרה לי העו"ד שהמדינה הביאה בשבילנו, בניסיון לעודד, אבל משמע ה"דף חדש" הרג אותי עוד יותר מבפנים ורצתי לשירותים.
"רעות, בבקשה תצאי, הכל יהיה בסדר אני מבטיחה," צעקה לי ענת, העו"ד, כשדפקה בחוזקה על הדלת.
"יהיה בסדר? לא יהיה בלעדי ההורים שלי בחיים!!" צעקתי לה בחזקה ונפלתי על הרצפה, נחנקת מהדמעות.
"בבקשה תפתחי לי אני רק רוצה לטובתך," אמרה והתקדמתי לדלת ופתחתי אותה. ענת נכנסה וחיבקה אותי חזק, שמתי את ידיי על עיני ובכיתי בלחש.
"זה בסדר, אני פה," אמרה ענת ולקחה אותי לכיור, על מנת לשטוף את פני.
נרגעתי ולחשבתי לה תודה, היא חייכה אלי חיוך נדיב ולקחה את ידי בחזרה אל האולם בבית המשפט.
"דודה שלך פה, היא תיקח אותך לביתכם תארזי את החפצים והיא תיסע איתכם לאילת, הביתה," אמרה לי ענת ואני הנהנתי, ראיתי את דודה חיה מתקרבת, תמיד אהבתי אותה.
"רעותי בואי תני לי חיבוק," אמרה וחייכה ואני התקרבתי ונתתי לה חיבוק חזק, היא הסתכלה עלי ולקחה את ידי ואת אחיי אל מכוניתה.
שלחתי לחברי הקרובים ביותר הודעה לפלאפון על מה שקרה ואמרתי להם לבוא אלי, להיפרד.

הייתי בבית לאחר כמה דקות של נסיעה וראיתי את עדי, צליל קובי ושלומי עומדים בגינה ומחכים לי. רצתי אליהם וחיבקתי חזק כל אחד ואחד מהם, חשבתי שכמה יהיה לי עצוב לאבד חברים כאלו אמיתיים וטובים.
"נשמור על קשר ברור לך?!" איימה עלי עדי ואני צחקקתי וחיבקתי אותה.
"ברור," אמרתי לה ועלינו לביתי.
"בואי, נעזור לך לארוז," אמרה לי צליל וכולם נכנסו לחדרי והחלו לעזור לי לארוז.
"תודה על הכל," אמרתי שכבר הייתי ליד המכונית שהכל ארוז.
"בכיף," אמר קובי וכולם חיבקו אותי חזק חזק ובכו, חייכתי חיוך קטנטן וככה גם הם.
"אני אוהבת אותכם, הייתם חלק שלא ישכח בחיים שלי אף פעם וכמובן שנתראה!" אמרתי להם ושוב נתתי להם חיבוק.
"אוהבת אותכם," אמרתי להם.
"גם אנחנו אותך," הם החזיקו ונכנסתי למכונית לפני שיכאב יותר מידי.

הנסיעה ארכה שעתיים וחצי והגענו לביתה של חיה, וילה ענקית עם בריכה שנמצאת 2 דק' מהים, חשבתי לעצמי שזה טוב ונכנסו לביתה של חיה עם המזוודות שלנו.
"עומרי ושקד לכל אחד יש חדר בנפרד בחדרים האלו," אמרה חיה והצביעה על חדרים שהיו מולנו.
"החדר שלך רעות נמצא למעלה," אמרה ועלינו במדרגות אל הקומה העליונה.
היא פתחה את הדלתות ופי נפער, החדר פשוט היה ענקי!
"ואו, הוא מדהים," אמרתי לה והיא חייכה אלי.
"כן רק צריך לקנות לך טלוויזיה, מחשב ועוד דברים בשבילך, נצא בערב," אמרה חיה וחייכתי אליה.
"חיה, תודה על הכל, באמת," אמרתי לה והיא חייכה באדיבות ונשקה ללחיי.
"אין בעד מה נסיכה, תתקלחי, תתלבשי ותרדי לאכול," אמרה ונכנסתי לחדר, פרקתי את בגדי אל הארון הענקי שהיה וחשבתי על אורך חייה של חיה.
היא היתה נשואה וגילתה שבעלה בגד בה, לכן התגרשו, אין לה ילדים והיא חיה רק עם הכלב שלה. היא עובדת בתור מנהלת של תאגיד גדול ומכן כל הכסף בשבילה ולבית.
התקלחתי, התלבשתי וירדתי במדרגות אל השולחן שהיה מלא באוכל מגוון שחיה הכינה.
"תשבי ותאכלי בנתיים אני קוראת לאחים שלך," אמרה חיה והתיישבתי כשאני מביטה ומתלבטת מה להתחיל לאכול.
"רעות, אני רוצה לגור פה לנצח," אמר עומרי בהתלהבות וקפץ, הוא זה שמדחיק את מוות הורי לעומת שקד שהעצבות שלו נראת תמיד בעיניו.
"בסדר, תאכל עכשיו," אמרתי לו והוא התיישב והחל לאכול.
"בתאבון," אמרה דודה חיה והחזרנו לה גם.
כשסיימנו לאכול עזרתי לה לפני ולהשים את הכלים במדיח.
"את מוכנה לסיבוב בקניון לקנות מה שאמרתי לך או שאת צריכה להתארגן עוד?" שאלה חיה.
"לא, אני מוכנה, עומרי ושרד יבואו גם?"
"כן ברור, גם להם נקנה דברים," אמרה חיה וחייכה אליהם.
"יש!" צעק עומרי ושקד חייך חיוך קטן.
"שקד תתעודד קצת, הולכים ליהנות," התקרבתי אליו וחיבקתי אותו.
ראיתי אותו מחייך וחייכתי גם אני, אין ספק שעומרי ושקד הם גורם משפיע בחיי לא משנה מה יקרה.
הגענו לקניון ונכנסנו לחנות מחשבים, חיה קנתה לי מחשב נייד ועוד מחשב משותף לעומרי ולשקד לאחר ששכנעתי אותי שאחד לכל אחד סתם מיותר.
עברנו בשאר החנויות וקניתי מה שצריך, ואז הסתכלתי על החנויות מבחוץ והתנגשתי בבן אדם שהיה עם קולה וככל הנראה הקולה היתה גם עלי.
"נשמה אני מצטער," אמר וצחק כמו טיפש.
"א' אל תקרא לי נשמה, ב' זה ממש אבל ממש לא מצחיק, מטומטם," אמרתי דחפתי אותו והמשכתי ללכת לשירותים.
ניסיתי להוריד את הקולה ממני בעודי חושבת כמה שהוא מטומטם.
שמעתי צלצול מהפלא וראיתי שזו חיה.
"חיה אני בשירותים," אמרתי לה.
"טוב בובה אני ליד החנות הספרים שתסיימי תבואי."
"אין בעיה," אמרתי וניתקתי.
נשאר לי כתם שלא ירד ועזבתי שהבנתי שאין מה לעשות והכתם לא ירד.
שיצאתי מהשירותים ייבשתי עם נייר את החולצה ושוב התנגשתי במישהו, למרבה האירוניה, באותו אחד ממקודם, אך הפעם לא היתה לו קולה.
"לא נמאס לך תגיד לי?"
"נשמה נראה לי שאת זו שרודפת אחרי," הוא אמר והתעצבנתי יותר.
"אל תקרא לי נשמה!!!" צעקתי אליו ופשוט הלכתי ממנו במהירות.
"אנחנו עוד נתראה נשמה!" צעק לי בחזרה והדגיש את ה"נשמה" בכוונה, איזה ערס, חשבתי לעצמי.

מקווה שאהבתן,
המשך בקרוב =]
לילה טוב 3>