פרק 1 -
פקחתי את עייני.
לרגע חשבתי שאני בבית,החם והאוהב,ומיד חזרתי למציאות.
שוב אותו החדר הלבן,הקר,שאמא ניסתה לשוות לו מראה של בית ע"י הנחת פרחים על השידה,ותליית ציורים של מאי,אחותי הקטנה,על הקירות.
שוב יום של טיפולים וכאבים,שכבר נהפכו נסבלים.
היום אני חוזרת הביתה,לאחר 3 שבועות משעממים וכואבים של טיפולים פה.
"מתוקה?" אמא קראה לי ברגע ששמה לב שהתעוררתי.
"אה ?" אני צרודה.אני שונאת להיות צרודה,זה עושה לי קול מגעיל כזה של קרפדה.
"את בסדר ? את רוצה לאכול,לשתות ? כואב לך משו ? לקרוא לרופא ?" לא הצלחתי לעצור את פרץ השאלות השוטפות.
"כן,לא,קצת,לא." עניתי בקצרה.
"אוקיי מתוקה,תנוחי,את יודעת שהכל יהיה בסדר בסוף ואת תתגברי." אמרה אמא את המשפט ששמעתי כ"כ הרבה פעמים מכל כך הרבה אנשים שונים.
'את יודעת שהכל יהיה בסדר בסוף' , 'את תתגברי', מאיפה אתם יודעים ? בסוף,מילה כ"כ רחוקה ממני,כלומר,הסוף כ"כ רחוק ממני.
ואם אני לא יודעת ? לא יודעת שהכל יהיה בסדר בסוף.מאיפה אתם כל כך בטוחים שאני אבריא
ו 'הכל יהיה בסדר בסוף' ? אה ?
אמא נרדמה עליי. ובצדק,אחרי 3 שבועות בלי שינה רצופה היא תופסת כל מקום נוח וישנה בו.מנסה לפחות.היא לא יכולה לחיות עם העובדה שבזמן שהיא תישן יקרה משהו מאוד חשוב.
היא לא יכולה לחיות עם העובדה שאולי,רק אולי בזמן שהיא תישן אני ייעלם.
ייגמר לה בידיים.זה מה שאני מעדיפה כבר.למות.אבל אני לא יכולה לעשות לה את זה.
אני לא אוכל לחיות עם העובדה שהיא והחברים הבאמת כ"כ תומכים שלי יסבלו אם אני ימות.
אז אני נלחמת. בשבילם. בשביל המשפחה,החברים,אבל לא בשבילי. אני לא יודעת מתי הנפש שלי החליטה פשוט להרים ידיים,לתת לגוף להלחם לבד. אבל היא החליטה על זה ואני ? משתפת פעולה.
אסור לי לבכות,אסור לי להראות לאמא שכואב לי,אחרת היא תתפרק לי בידיים-כי היא לוקחת את זה הרבה יותר ברצינות ממה שאני לוקחת את זה.
אני לא יכולה להרשות לזה לקרות.
קוראים לי רוני,וכבר 3 שנים אני חייה בפחד שאולי היום זה היום האחרון שלי.
קוראים לי רוני,ואני חולת סרטן.
נאמ , אני יודעת שהפרק הראשון ממש ממש קצר , אבל הפרקים יתארכו (:
באמת קצר, אבל משאיר טעם לעוד .(: תמשיכי בובה.
אמאאאאא :|
הקטע האחרון פשוט צמרר אותי מכף רגל ועד ראש.
מדהים וכואב יחד.. 😢
אם תמשיכי את הסיפור תדעי שהוא הולך להיות כ"כ שונה מכל הסיפורים כאן,
ומקווה מאוד שתמשיכי!
ותגידי, זה אמיתי ? =\
תודה רבה רבה בובות (:
נאמ , שירוש זה לא סיפור אמיתי , חס וחלילה !!
אני חושבת שאת הפרק השני , אני יעלה כבר מחר , או אפילו היום (:
יאו איזה צמרמורת 😢
השתי שורות האחרונות , אלה שתי השורות החזקות ביותר שקראתי בחיים שלי , מרגש פחד .
תמשיכי
תודה רבה רבה בנות , חיממתן לי את הלב (:
פרק 2 -
"נסיכה ?"שמעתי את אמא קוראת לי ובדרך מעירה אותי עם ה"כינוי" שלי.
אני לא נסיכה. נסיכות הן מאושרות,הן לא חולות.
ובטח ובטח שלא חולות בסרטן.
"מה ?" עניתי כמעט ללא קול. טוב בכל זאת,רק הרגע התעוררתי.
"משתחררים היום." אמרה בחיוך גדול שראיתי ברגע שהצלחתי לפתוח את עייני.
"כן אה ?" עניתי בחוסר מעש גמור.
"את מוכנה מותק ?" שאלה אמא אחרי כמעט חצי שעה של בדיקות אחרונות ומילוא טופסי השחרור.
"כן אמא." עניתי לבושה,מסורקת[במעט השיער שנשאר לי.] ומאורגנת.
"היי !" שמעתי את אמא מתחילה לשוחח עם אחת מהחברות הרבות שנוספו לה בזמן השהייה שלנו בבית החולים,והשתתפותה של אמי ב"מועדון האמהות לילדים חולים."- שם שכמובן אני המצאתי.
"בואי תכירי מתוקה," קראה לי אמא לעברה,בטח עוד אחת מהחברות האלה שהזכרתי. "זאת אלה,אמא של ערן. גם הוא שוהה בבית החולים הזה." אמרה אמא בחיוך. כאילו שזה דבר טוב לשהות פה,בבית החולים.
"היי ,אני רוני." הצגתי את עצמי בפני האמא.
"אממממממממממא,איפה את ?" שמעתי צעקה וראיתי ילד,בערך בגילי עם עירוי מחובר לו ליד,מתקרב לעברנו.
"אמא ! מה נסגר איתך את יודעת שהיום אני משתחרר זה לא הזמן לפגישת מחזור !" אמר ובקולו נשמעה ציניות קלה,ולגלוג.
"תכיר,ערן,רוני,רוני,ערן." הכירה בינינו אמו. היא דווקא נחמדה ,ומסתבר שהיא למדה עם אמא באוניברסיטה.
"היי ," סיננתי ביחד עם חיוך קטן.
"היי," סינן לי בלי להסתכל אליי אפילו ! חוצפן.
מה הוא חושב שרק הוא ממהר לצאת מהמקום המגעיל הזה ? !
"טוב אמא אני רוצה לחזור הביתה ולראות את אביב ולירוני !" זירזתי עניינים.
אם אתם תוהים אז, אביב הוא בערך החבר הכי טוב שלי בכל העולם,ולירון ? לירון היא אחותי.
כמובן שלא במובן הגנטי אבל במובן הנפשי היא כמו אחותי.
מאז שגילו לי את המחלה שניהם החברים הכמעט יחידים שנשארו לתמוך בי.
כי מי רוצה לבלות בקניון עם ילדה שחולה בסרטן ,אה ?
אם לירון הייתה שומעת שהוצאתי משפט כזה מהפה שלי,היא הייתה שוחטת אותי.
היא שונאת לשמוע ממני על המחלה בצירוף דברים רעים.
כי בסה"כ נפגשנו בגללה,אני לא אומרת שהייתי רוצה לחלות בה,אבל אם היו נותנים לי להחזיר את הגלגל אחורה לא הייתי משנה כלום.
באותו יום שהתעלפתי בבית הספר ופינו אותי לבית החולים,אותו היום שגילו שאני חולה בסרטן,פגשתי בחדרי את לירון.
היא נפגעה בתאונת דרכים והיינו באותו חדר,התחלנו לדבר ולגלות אחת על השנייה דברים,גילינו ששתינו גרות בחיפה ושאנחנו גרות מאוד קרוב אחת אל השנייה,ולומדות באותו בית ספר.
מאז פחות או יותר נהיינו החברות הכי טובות.
אביב ? אביב איתי מהגן בערך,המשפחות שלנו מכירות ואנחנו החברים הכי טובים שיש.
שניהם ? הם האנשים הכי חשובים לי בעולם – לא כולל את אמאבא מאי ותם.
תם הוא אחי. האח הכי שיש,לא מסוג האחים האלה שרואים בטלוויזיה שכל שנייה רבים,מסוג האחים שעוזרים,מדברים ומבלים ביחד.
ומאי היא אחותי הקטנה. היא בת חמש והילדה הכי פשושית שקיימת !!
"טוב היה נחמד להכיר אבל אנחנו זזות !" אמרתי לאחר שאמא התעלמה מקריאותיי הנואשות ללכת כבר.
"רוני מתוקה,אני ואלה החלטנו ללכת לשבת בבית קפה איתך ועם ערן." סובבה אליי אמא את ראשה.
"מזה ? !" אמרנו שנינו ביחד. אני וערן.
ואז כל אחד מאיתנו התחיל למנות לאימו תירוצים למה אי אפשר וכמה שהוא/היא ממהרים לפגוש את החברים אחרי שסופסוף אנחנו משתחררים.
זה נגמר בכך ששתי האימהות הסבירו לשנינו שאת החברים אפשר לפגוש אחר כך וכרגע אנחנו באים איתן וזה סגור.
פתאום מצאתי את עצמי יושבת בבית קפה ומקשיבה לאימהות שלנו.
"אז .. על מה את יושבת ?" התחיל לפתע שיחה ערן.
"אה ? !" שאלתי עם פרצוף לא מבין.
"למה את נמצאת בבית חולים ?" אמר וגלגל עיניו.
" חולה.סרטן. אתה ?" שאלתי-לא מתעניינת.
"גם .." השיב.
"כמה זמן את כבר יודעת ?"
"בערך שלוש שנים .." אמרתי , "אתה ?"
"ארבע וחצי." ענה בייאוש. "ארבע וחצי שנים שאני מבזבז את החיים שלי בתוך בית חולים קטן ומצחין."
אמר ובקולו היה אפשר לשמוע צער.
"רגע,בן כמה אתה בכלל ?" שאלתי מבולבלת.
"17 וקצת .. את ?"
"16 וקצת .." עניתי בחיוך קטנטן וחמוד.
במהלך השיחה התחלנו להיפתח יותר ויותר אחד אל השנייה,וגילינו דברים מפתיעים,כמו למשל שאנחנו לומדים באותו בית הספר רק בשכבות שונות,ששנינו שונאים את הטיפולים האלה.
ושאנחנו מטופלים חדר ליד חדר. וכמובן ,ששנינו חולים במחלה סופנית.
גלגלתי את עייני רק מהמחשבה על כך.
"אז .. נדבר ?" שאל אותי ערן והוציא את הפלאפון שלו,בטח כדי לרשום את שלי.
"בטח !" עניתי בחיוך ורשמתי לו את מספרי.
אוהבת אתכן 3>
המשךךךךךךךךךךךךךךךךךךך !!!!!!!!!!!
