הקיבוצניק

כבר שנה שאני עובדת בקיבוץ הזה, לא הבנתי איך לא ראיתי אותו עד עכשיו.
הכל קרה בפתאומיות, לא ציפיתי להתאהב ככה בבחור שאני בכלל לא מכירה.
לא ידעתי מי הוא, בן כמה הוא, במה הוא עוסק,יש לו חברה או לא ועוד כמה פרטיים טכניים כאלה, אבל לא היה אכפת לי, פשוט נהניתי לבהות בו.
עבדתי באחד מגני הילדים באותו קיבוץ, ואני כל-כך שמחה שקיבלו אותי, אחרת לא היתי פוגשת אותו, והחיים שלי היו נראים לגמרי אחרים בלעדיו.
ישבתי על הספסל במגרש הכדורגל וצפיתי בילדי הגן משחקים בכדורים, ניסיתי להיות מרוכזת בעבודתי ולפעמים אף שיחקתי עם הילדים עד שלפתע פתאום ראיתי קבוצת בחורים מגיעים אל המגרש בריצה וניגשים אל הספסל שעליו ישבתי.
הם ישבו לא רחוק ממני והחלו לדבר בינם לבין עצמם על כדורגל.
ישבתי שם מתצפטת על הילדים ומידי פעם זורקת להם הערות בכדי שיפסיקו לריב, למרות שתשומת ליבי הייתה נתונה לאותו הבחור שברגע אחד גנב את הלב שלי.
אני לא בחורה שמתאהבת בקלות, בעצם כולם תמיד אמרו לי שיש לי אופי קשה ושאני ביקורתית מדי, אבל מה כבר יכולתי לעשות, כנראה לפני כן לא הרגשתי שמצאתי את החצי השני שלי (כן אני יודעת שזה נשמע קיטשי).
בכל אופן הבחור המדהים הזה לא כל-כך "שם" עליי, וכבר איבדתי תקווה, כי חשבתי שאם הוא לא "שם" עליי עכשיו, אין מצב שהוא יסתכל עליי בעתיד, לא היה את הקליק הזה שבד"כ קורה בין אנשים שנדלקים אחד על השניה.
בסוף החלטתי שאוותר עליו והמשכתי בעבודתי למרות שעדיין לא הצלחתי להתרכז כשהוא היה בסביבה.
פתאום אחד הילדים רץ לקבוצת הבנים האלה וקרה לאחד מהם בשם "ליאור". חשבתי שלבחור היפה הזה קוראים ליאור, אך ראיתי שהילד רץ לבחור אחר.
הסתכלתי רגע לכיוונם. "איפה אח שלך?" שאל את הילד אותו הבחור העונה לשם ליאור.
"הוא באילת עם דנה" ענה הילד.
פתאום ניגש אלי אחד הילדים וביקש שאשחק איתו כדורגל. מובן שהסכמתי כי בעבר, כשהיתי ילדה קטנה, נהגתי לשחק כדורגל עם הבנים בשכונה, ולמזלי עדיין זכרתי את המהלכים וחוקי המשחק.
התחלתי לשחק עם הילד ואח"כ כל הילדים הצטרפו למשחק וכמובן החלו כל הצחוקים כשאחת הבנות נפלה וכשניסיתי להרגיע אותה, סיפרתי לה בדיחה מצחיקה וכל הילדים צחקו.
לבסוף חזרתי לשבת באותו הספסל והמשכתי לצפות בילדים.
"איפה למדת לשחק ככה?" לפתע שאל אותי קול נעים ולהפתעתי החיובית גיליתי שזה היה קולו של הבחור הזה ששבה את ליבי.
הרגשתי את הסומק הקל שעלה על הלחיים שלי וכל-כך שמחתי באותו רגע שהשיזוף שלי ידע להסתיר אותו.
"בשכונה" חייכתי לבסוף וראיתי שכל 4 הבנים שהיו על הספסל הביטו בי במבטים מוזרים.
לא שהיתי כזאת יפייפיה כמו הבלונדיניות עם העיניים הכחולות.
"יחסית לבחורה הרשמת אותי עם יכולת המשחק שלך" הוא חייך אלי והרגשתי שליבי עוד רגע יתפרץ ממקומו.


המשך יבוא😊
דרך אגב הסיפורים שאכתוב פה הם מפרי דמיוני😊
תודה על ה"הקשבה"😊


-----------------------------------------------------------------

"קרין?...קרין?!!" רינת קראה לי כמה פעמים עד שחזרתי לעצמי.
"מה יש לך? על מי את חולמת כל היום?" היא שאלה.
" את יודעת.." עניתי לה ונזכרתי בשיחה שהתנהלה ביני לבין הבחור ההוא לפני יומיים.
באותו יום אחרי שהוא אמר לי את המחמאה הזאת והודתי לו עליה, הוא והחברים שלו הלכו, אפילו לא הספקתי לשאול אותו איך קוראים לו, רק קיוויתי שאפגוש אותו שוב..
"אהה.. הבחור המסתורי..." רינת חייכה לי.
"אל תדאגי את עוד תפגשי אותו, הקיבוץ הזה קטן" ניסתה לעודד אותי כשישבנו בחצר של גן הילדים ושתינו תה עם נענע בזמן שהילדים ישנו את שינת הצהריים שלהם.
"אני מקווה" אמרתי לה.
בסוף היום הגעתי לדירה שלי עייפה ורעבה.
כך עבר עליי השבוע בציפיות לפגוש אותו או לפחות לראות אותו איפשהו, אך לצערי הרב זה לא קרה.
יום שישי קבענו אני וכמה חברות לצאת לפאב, כמו כל יום שישי בערב.
הפעם לא היה לי חשק לצאת, רציתי שסוף השבוע יגמר מהר ויתחיל שבוע חדש כדי לחזור לקיבוץ.
עברו שבועיים מאז אותו המפגש ובאחד הימים כשערכתי לילדים את השולחנות בחדר האוכל של הקיבוץ לקראת ארוחת הצהריים לפתע ראיתי אותו יושב עם אותם הבחורים שהיו איתו באותו יום.
הם ישבו ואכלו וכשעברתי לידם ראיתי שהוא חייך לי. אין לכם מושג מה החיוך הקטן הזה עשה לי.
מובן שחייכתי גם אני אליו...

אני מצטערת שאני כותבת פרקים קצרים פשוט אין לי זמן..מבטיחה שפעם הבאה הפרק יהיה ארוך במיוחד..