פרפרי תעתוע

אני כאילו עם פה פעור 😮
את כותבת? מ ו ש ל ם.
והעלילה מדהימה.
המשך!!!!

וואו...
הכתיבה שלך מאוד סוחפת ומיוחדת...לא ראיתי הרבה דברים כאלה...
הסיפור מדהים ויוצא דופן...פשוט מהמם!

😮 😁 😁

תודה רבה רבה על התגובות.
המשך בע"ה יהיה מחר.
-לילה טוב-

יישששש!!!
לילה טוב נסיכה 3>

בנות,
לא הייתי בבית כל היום והרגע הגעתי, אבל אני כבר יוצאת שוב,
אז ההמשך ככל הניראה יהיה רק מחר כשאני אחזור😉

את כותבת כלכך ייפפה!
הממשך(:

מדהיםם!!!

תמשיכיי 😛

ממש יפה..!

מחכה😛

מצטערת על הייבוש😢
הייתי חולה ממש בימים האחרונים ובקושי תפקדתי,
אני עכשיו מרגישה הרבה יותר טוב.
אני לקראת סיום כתיבת הפרק הבא אז הוא יפורסם עוד מעט😛

מעולה : )

שמחה שאת מרגישה יותר טוב 3>

פרק 4-

שלי נסחפה לנשיקה קצרה ואז התרחקה ממנו.
"אז זה לא מה שחשבתי" אמר לה שלומי בחיוך ערמומי והיא הרימה גבה.
"מצחיק אתה, זה העונג האחרון מותק" אמרה לו בגסות והוא הביט בה לא מבין.
"אני לא מבין" השיב,
"אני כבר יסביר לך, קודם תביא לי לשתות איזה משהו" אמרה בחוצפה והוא קם לעבר המטבח והביא כוס קולה, כמו שהיא אוהבת.
שלי חייכה אליו בחיוך שובב, לגמה לגימה קצרה מהכוס והניחה אותה על השולחן.
"אני מקשיב" אמר שלומי וחיכה לתגובתה.
"שלומי, אתה סתם משחק אותה ראש קטן עכשיו, אתה מבין בדיוק לאט אני חותרת" השיבה.
"אני יודע" אמר והנהן בראשו.
"אני לא ממשיכה את זה יותר שלומי, אני לא יכולה לעשות את זה יותר, כבר פאקינג חודש שלם אני מתייסרת בגלל הגועל נפש הזה אתה יודע?" אמרה לו ברצינות.
"חלאס, את נהנת מזה אז מה איכפת לך?" צחקק ואז הוסיף "שנינו נהנים מזה".
"אני שונאת אותך" שלי ענתה לו על המשפט שאמר
"בואי בואי" אמר ושלח לעברה את ידו.
כמעט והיא נפלה לידיו שוב, אך הייתה נחושה בדעתה לעמוד על שלה.
"אתה כל כך אפס שלומי, אני לא מבינה בכלל איך יכולתי לאהוב אותך"
"יכולת בעבר? או יכולה גם בהווה?" ניסה להתחכם.
"ביטחון עצמי בשמיים יש לך, אתה לא מתבייש?"שאלה בעצבים
"שמעי.." החל להגיד אך עצר לפתע ושקע בהרהורים.
שלומי נשם נשימה ארוכה, נאנח קלות, הביט על הרצפה נכנע לבסוף ואמר בשקט "את צודקת.. אולי צריך באמת לגמור את המשחק הזה".
שלי שתקה למספר שניות "סופסוף אתה רציני" אמרה לאחר מכן.
"קשה לי שלי, אני רגיל אליך" אמר בעודו עדיין משפיל את מבטו לעבר הרצפה.
"שלומי! יש לך חברה. חברה שכל כך אוהבת אותך, בחורה כל כך מקסימה, כואב לי עליה"
"אני הולך לגמור את זה איתה" אמר בשקט.
"אתה לא!" אמרה בבהלה.
"אני לא יכול להישאר איתה ככה" ניסה להסביר "אני מספיק פוגע בה, וזה הדבר האחרון שהייתי רוצה לעשות לה" הוסיף ושלי הרגישה צביטה בלב.
"אתה לא אוהב אותה?" שאלה שלי לאחר מספר שניות של שקט.
"אוהב" ענה "אבל לא מגיע לה אותי".
"כמו שלי לא היה מגיע אותך, נכון?" אמרה בזלזול.
"מה הקשר?"
"מאיפה לי לדעת שכשאנחנו היינו יחד לא עשית לי דברים מסריחים כאלה גם מאחורי הגב?" שאלה את השאלה שכל כך הטרידה אותה.
"לא עשיתי לך את זה" השיב בביטחון ובפשטות.
"לא יכולה להאמין לך"
"שלי, את לא מבינה כמה מיוחדת את, כמה אני נמשך אליך, לחיוך שלך, לשפתיים שלך, ללב שלך. בחיים לא הייתי עושה לך את זה" אמר בעודו מביט עמוק בעיניה.
"אז למה לא חזרנו? למה כשרציתי התנגדת? למה?" צעקה לעברו.
"לא התאמנו בתור זוג ואת יודעת את זה, חצי שנה של מריבות היו לנו.
רק ככה אנחנו מסתדרים, בתור ידידים"
"יזיזים" תיקנה אותו ואכלה את עצמה מבפנים.
"מה שזה לא יהיה" ענה ושתק.
"אני לא מבינה אותך שלומי, אני כל כך לא מבינה" אמרה ודמעה זלגה לאורך לחייה.
"אני ינסה להסביר את עצמי. זה מאוד קשה לי, אבל תנסי להבין.
מאז הפרידה שלנו לא שכחתי אותך ולא רציתי לעשות את זה. הכרתי את אלמוג כמה חודשים אחרי והיא פשוט הדהימה אותי, כי היא הזכירה לי אותך נורא. הדיבור שלה, המבטים שלה- ולא יכולתי לעמוד בפניי זה, כי התגעגעתי לזה, אלייך בתת מודע.
בגלל שלא רציתי שנחזור נתתי ללב שלי ללכת שולל והסכמתי לצאת איתה ,ניסיתי לתת לזה צ'אנס. ככה עברו 3 חודשים איתה, שהתרגלתי אליה, איכשהו הלב שלי נגנב ממנה אבל במקום מסוים תמיד השוותי אותה אליך, ז"א תמיד ניסיתי שתגיע להישגים שלך, שתעשה דברים שאת עושה- זה מטורף" אמר וגיחך.
"אחרי שראיתי שלא הולך שקלתי להיפרד ממנה, זה היה בדיוק באותה התקופה שבה העניין בינינו התחיל שוב, אבל היה לי קשה לעשות לה את זה, זה היה שובר אותה.
באותו היום כשהיינו לבד לא יכולתי להתאפק שלי. עשיתי את הדבר שרציתי כל כך הרבה זמן לעשות ומאז פשוט נתתי לזה להמשיך ורציתי את זה עוד ועוד, ולא שמתי לב כמה מטומטם אני. במקום להיפרד ממנה, נשארתי איתה אך ממש התרחקתי ממנה והפכתי לשונה איתה, והייתי איתך במקביל, בחודש האחרון גם ככה אני ואלמוג התנתקנו בצורה משמעותית בגללי, אז נתתי לזה איכשהו להמשיך" אמר ונאנח.
"אני כל כך מטומטמת שנתתי לזה לקרות" שלי אמרה "אשליות" הוסיפה בשקט.
"אני צריך לגמור איתה, הגיע הזמן לעשות את זה. עדיף עכשיו מאשר שאני אפגע בה אחרי זה עוד יותר, אבל אני לא רוצה שהיא תדע מזה" אמר והביט בה במבט חד ושלי הנהנה בראשה להסכמה.
"אני רוצה שנפסיק לדבר שלומי, אני רוצה להפסיק כל קשר איתך" אמרה לו והוסיפה "אני רוצה להשתחרר ממך לגמרי"
"אני מבין, כנ"ל, זה יהיה טוב לשנינו" אמר שלומי כשמבטו קפוא בשלי.
"אני יודעת" השיבה "אני חושבת שמיצינו, אני אלך" אמרה כשליבה בער.
"חיבוק אחרון?" ביקש שלומי.
"אחרון" אמרה וחייכה, התקדמה לעברו וחיבקה אותו חיבוק ארוך.
"תודה" אמר לה שלומי כשיצאה והיא הביטה בו במבט לא מבין
"שפתחת את העיניים שלי" אמר והיא חייכה לעצמה ונעלמה מביתו.
'ככה רציתי שיגמר' חשבה לעצמה כשרגשותיה מעורבים- שמחה מהולה בעצב. מצד אחד הייתה מלאת התרגשות משום שהצליחה סופסוף לעשות את מה שרצתה מזמן, משום שכביכול סגרה מעגל והשתחררה משלומי לגמרי, משום שכעת תוכל באמת להמשיך הלאה.
מצד שני שלי הרגישה מעיין פספוס, על כך שזהו הסוף האמיתי ביניהם ומהרגע הזה הם יפסיקו לדבר, אך הבינה שזהו הדבר הכי טוב בשבילה, בשבילו, בשביל שניהם.
במהלך דרכה הביתה נזכרה בנתי ובשיחה שהייתה להם זמן קצר לפני שהגיעה לביתו של שלומי.
היא חייגה את מספרו שכבר זכרה בעל פה במהירות וחיכתה שיענה.
'שלום, הגעתם למענה הקולי של..' שמעה בצד השני וניתקה את השיחה.

את נתי שלי הכירה באינטרנט וכבר קרוב לשנה הם בקשר אך עדיין לא נפגשו למרות שהיה גר בעיר הסמוכה.
הם הכירו תקופה קצרצרה לאחר שנתי התגייס לצה"ל.
כבר בחודשים הראשונים שהחלו לדבר, הרגיש נתי שהוא נקשר אליה מאוד ואף פיתח אליה רגשות נסתרים.
נתי אף פעם לא סיפר לה על רגשותיו משום שחשש שעניין זה יהרוס את כל הקשר שנוצר ביניהם וגם ידע שליבה עדיין נעול על בנאדם אחר, כך שהסיכוי ביניהם היה אבוד.
נוצר ביניהם חיבור ממש טוב והם היו מדברים כמעט כל יום בטלפון וכשהיה זמן גם ניהלו שיחות וידאו ארוכות אל תוך הלילה.
שניהם יודעים כמעט הכל אחד על השניה, אולי משום שתמיד יותר קל לספר על מה שעובר עלינו לזרים.
הדבר היחיד שנתי נמנע מלספר לשלי היה שהוא בחור דתי, בעל כיפה סרוגה. הוא חשש שמא עניין זה ירתיע אותה ולא רצה לאבד אותה, אך ידע תמיד שבסופו של דבר היא תגלה זאת והיה מוכן לרגע הזה.

===========================================

"מה קרה?" שאלה אירית, אמא שלי כששמה לב שנעצתי בה מבט קודר.
"מה צריך לקרות?" עניתי לה בתקיפות
"אני לא יודעת, מה עובר עלייך תגידי לי?" שאלה בעצבים.
"אם היית מתעניינת בחיים של הבת שלך יותר מאשר בלהתעסק איפה היא ומה היא עושה, היית יודעת בדיוק מה עובר עליה" עניתי לה בגוף שלישי, ויצאתי מהבית.
אמא שלי נשארה קפואה במקומה ולא ידעה היכן לקבור את עצמה. ידעתי שהמילים הללו שאמרתי לה פגעו בה, ידעתי שקשה לה ושהיא פוחדת לטעות במעשיה כמו שקרה לה עם קרן אבל היא לא הבינה ששנאתי את זה שהיא הייתה חודרת לי לפרטיות וכעת הרגשתי כעס רב יותר על כך לאחר מה ששמעתי מפיו של רשף כמה שניות לפני הגיעה של אימי הביתה.

כשעמדתי בשער הכניסה לביתי ראיתי שהדוור משחיל מכתבים לתיבה שלנו.
"רגע" צעקתי לו והתקדמתי לעברו
"לפני שאתה מכניס את כל הזבל לדואר, יש משהו בשבילי?" שאלתי
"מה השם?" השיב,
"מרום" עניתי והוא הגיש לי מעטפה בצבע ירקרק שעליה התנוסס בגדול 'למרומי'.
הפכתי את המעטפה וראיתי ששמו של המוען לא הופיע. 'מוזר' חשבתי לעצמה והחלטתי ללכת לגן הקרוב ליד ביתי בשביל להירגע.
הסיטואציה בה הייתי עם הדוור הפכה להיות הרגל. הוריי החלו להיות חטטנים בכל הנוגע אליי, וכל מכתב שהיה אמור להיות עבורי בלבד הפך להיות "עבור כל המשפחה", ז"א שההורים שלי היו פותחים את המכתבים שלי לפניי ודואגים לדעת במה מדובר, לכן תמיד הייתי יוצאת כשהדוור מגיע ולוקחת את המכתבים שלי ישר, ללא התיווך של הוריי והבדיקה הקפדנית שלהם.

כשהגעתי לגן התיישבתי על הספסל הקבוע שלי והבטתי באנשים שעוברים מולי, נשמתי נשימות ארוכות ואיטיות, ניסיתי להפיג מעליי את כל פקעת העצבים שהייתה נתונה בליבי.
כעבור מספר שניות מצאתי את עצמי בוהה במעטפה שהחזקתי בידי הימינית. שקעתי במחשבות ממי הוא יכול להיות, וכשלא התאפקתי פתחתי את המעטפה בזריזות אך בעדינות והוצאתי דף שהיה מקופל בפנים.
פתחתי באיטיות את המכתב, נשמתי עמוק ועברתי על הכתוב ברפרוף. שמתי לב שהמכתב לא פותח בפנייה מסוימת, אלא בציטוט וכמו כן גם אינו חתום בשם.

"וברגע אחרי שיצאת מחדרי,
רק רגע אחד אחרי
וכבר הכאב החל לשלוח ידיים
אל מקומות המסתור שבגוף.
קשה לי פתאום אחרי כל השנים
להבין שזה קורה גם אצלי.

וברגע אחרי שהסתלקת מחיי,
רק רגע אחד אחרי-
אני יושב ומנגן לי שיר
שפעם נכתב לכבודך.
וריח גופך שמפוזר על הסדין,
רק עושה את זה יותר מחודד
וסיגריה שהדלקתי ושכחתי לעשן
מתה לאיטה במאפרה.

ולא מרגיש את בוא החושך,
אבל פתאום בעוצמה.
ולא בוכה ולא יודע איך-
דממה עירומה.
וכמו מכור אני צריך את הנשימה החמה
על צווארי הצמא.."

..הזיכרונות מהעבר,
הזיכרונות שלנו- הם אלה שמחזיקים אותי עוד שפוי.
אני רוצה שתדעי שלא שכחתי,
שאני מתגעגע כל כך,
שאני אוהב..

לאחר שקראתי את המכתב שנית, בעומק ובחדות הנחתי לעצמי לחייך ולצחוק בקול- לא בגלל שהמכתב הצחיק אותי ולא בגלל שהרגשתי פתאטית חלילה, אלא בגלל התדהמה שתקפה אותי.
'אור' ישר עלתה דמותו בראשי, האקס המיתולוגי.

את אור הכרתי כשהייתי בת 16 וחצי, בסוף החופש הגדול של כיתה י'.
באותה העת הוא סיים ללמוד בכיתה יב'- התכונן לגיוס הקרב.
הפעם הראשונה שראיתי אותו הייתה במסיבה בבית של ידיד שלי גיא.
כשנכנסתי למסיבה באיחור קל וללא חשק, הוא היה הראשון שהפנה את מבטו אליי ושלח לעברי חיוך רחב וחושף שיניים.
כמו כן, תחילה ניגש והציג את עצמו בפניי, ניסה לדבר איתי ולהכיר אותי, ולאורך כל הערב לא מש ממני.
אני, שהייתי נורא תמימה, נרתעתי בהתחלה מההתקרבות שלו וניסיתי לגרום לו בכל דרך אפשרית לרדת ממני.
אי אפשר היה לומר שלא נמשכתי אליו, אך לא יכולתי להרשות לעצמי את זה, במיוחד מפני שהוא היה צעד אחד לפניי הצבא.
אור לא נכנע, ולמרות שהתגייס המשיך לשמור איתי על קשר וניצל כל הזדמנות שהייתה לו כדי להיות איתי.
הוא תמיד היה אומר לי שאני מיוחדת ושמהרגע הראשון שנתקל בי לא יכל להתעלם מהעובדה שהרטטתי את ליבו, ועם הזמן גרם לי להתאהב ולרצות בו יותר ויותר.
בערך כחצי שנה לאחר ההיכרות שלנו, ביום הולדתי ה-17, הפכנו רשמית לזוג.
התקופה בה היינו יחד הייתה אחת המאושרות בחיי. למרות ולצד הגעגועים הרבים בשל המרחק, חווינו ימים יפים והוא ידע לפנק כמו שצריך, דבר שנורא אהבתי אצלו.
למרות שהיה לנו נורא טוב יחד, נאלצנו להיפרד לאחר 10 חודשים.
עיקר הפרידה היה- דותן.
אור נורא קינא לי ולא אהב את הקרבה המיוחדת שהייתה לי ולדותן.
הוא סירב לקבל את זה שדותן היה איתי לרוב בזמן שהוא היה רחוק.
למרות ששוחחנו על כך רבות בכל פעם נוכחתי לגלות שהוא לא היה עומד בפניי ההבטחות הרבות שלו ולבסוף החליט הציב בפניי אולטימטום- אני או הוא, ז"א אור או דותן.
לא יכולתי לסבול את המצב הזה שהוא גרם לי להיות בו, כעסתי עליו על כך.
מצד אחד היה לי קשה לתאר את עצמי בלעדיי אור שהסב לי אושר רב, מצד שני גם בלעדי דותן לא הייתי בעצם שלמה, הוא היה חלק ממני.
כמובן שאור חשב שאני אעדיף אותו על פניי דותן, אך דיי התקלתי אותו והודעתי לו על פסק זמן, כדי שיבין שאין מצב כזה שאני עושה איזשהו צעד שיפגום במהלך חיי.
הייתי בטוחה שבעקבות ההודעה שלי הוא יתרכך טיפה וינסה להבין אך הוא, עם כל האגו המנופח שלו קיבל זאת נורא קשה והחליט שעניין זה לא מתאים לו ונעלם בעצם מחיי- עד אותו הרגע בו קיבלתי את המכתב הזה, כחודשיים אחרי.

את התקופה בה אור לא היה מעורב בחיי אני יכולה לתאר כתקופה מבלבלת ומעניינת יחד.
אי אפשר לומר שלא התגעגעתי אליו נורא, או שהפסקתי לאהוב אותו.
היה לי בהתחלה טיפה קשה ואני בטוחה שגם לו, אך בחודשיים האלה גיליתי מחדש את החופש שמזמן לא היה לי ובמקום מסויים הרגשתי טוב עם זה.



----
שבת שלום 😉

יפהיייפה, שבת שלום מאמי 🙄

מדההיםם


המשךך

QUOTE (eliya_s @ 08/08/2008) מדההיםם


המשךך
את כותבת כל כך יפה