התחלה מדהימה !!!!
תמשיכי,
שבת שלום (:
כל כך מדהים!! הכתיבה שלך כל כך סוחפת ומרגשת
אין לי מילים
תמשיכי
😊
כיף לקרוא תגובות כאלה,
תודה רבה רבה לכולן.
המשך יהיה בע"ה מחר,
שבוע טוב😛
פרק 3-
כשהגעתי לכיתה נשמע כבר הצלצול וישבתי במקומי, סורקת את הכיתה ומחפשת את שלי.
'בטח היא לא באה' חשבתי לעצמי והוצאתי מחברת מהתיק.
המורה לספרות כבר נכנסה לכיתה והחלה לקרוא שמות, ואני נשאבתי לתוך התהיות של עצמי.
לא היה לי כוח לשיעור למרות שהוא היה האהוב עליי, הנחתי את ראשי בעדינות על השולחן והתחלתי לחשוב על כל הדברים שקרו ביומיים האחרונים.
'למה רשף הביא לי את השרשרת הזו רק עכשיו' חשבתי לעצמי והעברתי את ידי בעדינות על השרשרת. השאלה הזו הטרידה אותי מאוד, היה לי מוזר שרק עכשיו הוא החליט להביא לי אותה, לאחר שנתיים.
החלטתי שאני חייבת לדבר איתו על זה- יהיה מה שיהיה.
תוך כדי כל התמונות שרצו בראשי, מצאתי את עצמי כמו תמיד כותבת את מה שעל ליבי
" גופי חלש מידי בכדי להתמודד עם הכאב היוקד שלא נוטש.
ליבי קטן מידי מלהכיל את כל הצער המציף אותו בכל רגע ורגע נתון.
כוחי אוזל אט, אט עם כל דקה שעוברת-
דקה המלווה בזיכרון צורם מן העבר הלא רחוק.
איני יודעת עוד כמה אוכל לשאת,
איני יודעת עוד כמה אוכל לסבול.
ליבי טעון ברגשות מעורבים,
תמונות השכול חוזרות ושבות,
הקושי ניצב מולי, מצליף בי עד זוב דם,
ומונע ממני לעמוד מול המציאות העכורה,
מול כולם,
ובעיקר - מול עצמי "
תלשתי את הדף, קיפלתי אותו והנחתי אותו בתוך הקלמר.
החלטתי לשלוח לשלי הודעה.
'שלי? איפה את?' סימסתי
'בדרך לבצפר' ענתה לי
'אה אוקיי, קרה משהו?'
'כן אני צריכה לדבר איתך, אולי לא תכנסי לשעה הבאה?'
לאחר מספר שניות של מחשבה עניתי לה 'אין בעיה, תחכי לי באמפי ואני יבוא לשם כשיגמר השיעור'
בתום השעה הראשונה, הכנסתי את כל דבריי לתוך התיק ויצאתי לכיוון האמפי.
"מרום, מרום.." שמעתי את שלי צועקת לעברי, הסתובבתי אליה וראיתי שעמוס נמצא איתה.
'פאק' חשבתי לעצמי אך התקדמתי לעברה בכל זאת.
"מה העניינים?" שאלתי ושלי סימנה לי עם גבותיה שהמצב לא הכי טוב.
עמוס הביט בי וכששם לב שרצינו לדבר לבד שאל "אתן לא נכנסות לשיעור?"
"כניראה" שלי ענתה לו וקרצה.
"הבנתי" השיב וכיווץ את גבותיו "אז אני אלך לי" חייך קלות והחל ללכת.
"מרום את בטוחה?" הסתובב לפתע ושאל
"אני לא יודעת" אמרתי במהירות בלי ששמתי לב לדבריי
"ידעתי" השיב ושלי עצרה אותו ואמרה "עמוס, אחרי זה" והוא הבין, חייך חיוך גדול והלך מהמקום.
"אז מה? הוא עדיין חופר לך עם העניין?" שאלה אותי שלי בנימוס
"אכן" השבתי באדישות
"מה הקטע? למה את כל כך מתנגדת? זה כולה שיר אחד- זה הרי החלום שלך" תקפה אותי.
"עניין שלי" השבתי "לא באנו לדבר עליי, אחרי זה נדון בזה" שיניתי נושא והתיישבנו על המדרגות.
"מה קרה מאמי?" שאלתי בעדינות וראיתי את עיניה מבריקות.
היא השפילה את ראשה ואמרה "נמאס לי מרום, אני לא יכולה עם זה כבר" וידעתי ישר על מה מדובר.
הסיפור של שלי היה עניין נורא מסובך.
שלי היא בחורה גבוהה עם שיער שחור ומתולתל בצורה מושלמת. עורה שחום ושפתיה נוטות לאדומות, תמיד אמרתי שהיא סקסית בעלת מראה נועז, לכן הרבה מהבנים תמיד רצו אותה אך היא הייתה נאמנה לאהבתה היחידה- שלומי.
במשך כל כיתה י' הייתה מאוהבת בו עד מעל הראש ורק שנה מאוחר יותר, בתחילת כיתה יא', הפכו רשמית להיות חברים.
בהתחלה הקשר ביניהם היה טוב, הם הסתדרו מעולה והתאימו נורא, אך כעבור חצי שנה המצב החל להתערער והם החלו לריב המון- לכן החליטו בלית ברירה להיפרד, דבר ששימח לא מעט אנשים.
שלי לא ויתרה וניסתה מספר פעמים לחזור אליו, דבר שעדיין לא הצליח. היא ניסתה אף לצאת עם עוד אנשים אחרים ולתת להם צ'אנס, אבל אף אחד לא השכיח מליבה את שלומי, גם לאחר שמצא לעצמו מישהי אחרת כ-5 חודשים לאחר הפרידה שלו ושל שלי.
למרות שעבר הזמן למרות שלשלומי היה את אלמוג המשיכה בינו לבין שלי נשארה תמיד, וניתן היה לראות זאת לפי המבטים הלא פוסקים שלהם כשהיו אחד ליד השניה,
ובעיקר לפי מקרה אחד ספציפי ששינה הכל;
באחת מן היציאות שלנו שבה נכחו כולם, נוצר מצב בו שניהם נשארו לבד. הם החלו לדבר ומחוסר איפוק לבסוף מצאו את עצמם בסצנה נועזת.
מאז אותו היום, דבר זה הפך למעיין הרגל וכבר חודש שלם זה קורה שוב, פעם אחד פעם. שלי שהפכה עיוורת מרוב אהבתה אליו לא יכלה לשלוט על עצמה ולמנוע את זה, ובכל פעם שרצתה להפסיק את זה בגלל שהכאיב לה שהיא עושה דבר כזה- הייתה החלטתה נשכחת ברגע שראתה אותו ונסחפת לעוד חלום מתוק נמצאים רק היא והוא.
שלומי מצידו השלים עם העניין והמשיך כך, תוך שהוא מנצל את שתיהן- את שלי, חברתו לשעבר, ואת חברתו הנוכחית אלמוג לצרכיו. שלומי תמיד דאג להזכיר לשלי שהעניין ביניהם הוא 'סתם קטע' משום שהוא לא יכול לעמוד בפניה, אך לשלי היה קשה לקבל זאת ועוד יותר לעשות את מה שעשתה- לבגוד באמונה של חברתה אלמוג.
"שלי, אני מצטערת להגיד לך אבל את הכנסת את עצמך לכל התסבוכת הזו, מההתחלה אמרתי לך שזאת טעות גמורה!" עניתי ביושר לב.
"אני יודעת, אבל מה אני יכולה לעשות עכשיו כבר, זה הרי כבר קרה" אמרה בחוסר אונים,
"וזה ממשיך קרות!" הדגשתי והיא עצמה את עיניה.
"את כל כך חייבת להפסיק את זה מאמי, זה פוגע בך, פוגע בהמון אנשים מסביב" הוספתי.
"זה כואב לי מרום" אמרה בעודה מדגישה כל מילה.
"את אובססיבית אליו, רדי ממנו כבר, העניין ביניכם נגמר ברגע שנפרדתם ויש לו חברה עכשיו, למרות שהכי לא מגיע לו שהם יהיו יחד אם זה מה שהוא עושה ונסחף לגועל הזה" השבתי לה בקול.
"מרום, אני לא יכולה להסתכל לה בעיניים" אמרה שלי בקול חנוק ואני החזקתי לה את ידה.
"בעיקר עכשיו, שהיא התחילה להתקרב אליי יותר ויותר, פתאטי לחשוב שהיא מאמינה לבולשיט ששלומי מוכר לה- שאני והוא הידידים הכי טובים ובעצם מאחורי הגב.. בוגדים בה".
"זה לא נורמאלי שלי, זה כל כך לא את. זה מגעיל ולא נסלח. אתם, שניכם, יוצאים כל כך זבלים" הפצרתי בה.
"אני יודעת ואני שונאת את עצמי בגלל זה. מאז היום הארור הזה שהכל התחיל, כבר חודש שאני סובלת מייסורים על זה" השיבה ודמעה זלגה על פניה העדינות.
"ולחשוב שהם 5 חודשים יחד כמעט ומתוכם כבר חודש הוא בעצם לא שלה לגמריי, והיא כל כך אוהבת אותו- הוא פשוט מניאק גמור" אמרתי בכעס עצום.
"זה כל כך מוריד לי ממנו, לדעת שהוא בנאדם כזה, לחשוב שאולי גם כשאנחנו היינו יחד הוא היה עושה ל-י דברים מסריחים כאלה מאחוריי הגב" אמרה לפתע ואני הבטתי בה וחיכיתי להמשך "אני מתחילה להיגעל ממנו מרום! זה לא הגיוני שכמעט 3 שנים אני מאוהבת בבנאדם הזה, זה פשוט לא הולך ככה, אני חייבת לעשות עם זה משהו" החליטה.
"את כבר חודש שלם חוזרת לי על אותו תסריט מאמי " אמרתי חסרת אונים והיא הביטה עמוק לתוך עיניי ונאנחה.
בתגובה לכך חיבקתי אותה חזק והיא אמרה לי בלחש "תודה מרום, שאת תמיד פה" ואני חייכתי.
בסוף יום הלימודים חזרתי לביתי ברגל, מותשת.
הכנתי לעצמי לאכול, ותוך כדי מן דחף מסוים גרם לי לחייג את המספר של רשף, אולי בגלל הרצון העז לדעת על פשר ההפתעה שלו מהיום לפני.
"הלו?" ענה לי
"רשף.." אמרתי בעדינות
"הא מרום?" ניסה רשף להישמע עם מצב רוח
"הכל טוב?" שאלתי
"אני בסדר" ענה ונשף בכבדות "מה איתך מותק? איך את?" שאל בנימוס.
בלעתי רוק באיטיות "יהיה טוב" עניתי.
"אני.. אני מצטער על אתמול, אולי הגזמתי" אמר לפתע
"לא רשף, היית צריך לעשות את זה"
"אני מבין.." השיב ואני קטעתי אותו "אבל אני לא"
"מה?" שאל כלא מבין.
"אני לא מבינה למה הבאת לי את זה רק עכשיו, למה?" שאלתי בעקשנות.
"תיראי" החל לומר "אמרתי לך כבר שמצאתי את הקופסא הזו במגירה שלי זמן קצר לאחר הרצח, אחרי היום הולדת שלך, ולא יכותי לתת לך את זה בגלל שידעתי מה תהיה התגובה של המשפחה שלך כשתיראו אותי, אז נמנעתי מהעונג והחלטתי להביא לך את זה שנה מאוחר יותר, ביום ההולדת ה-17 שלך כשיירגעו קצת הרוחות בבית ".
"אוקיי תמשיך" השבתי והקשבתי בדריכות לדבריו.
"את זוכרת מה קרה שנה שעברה ביום ההולדת שלך?" שאל
"לא ממש, תזכיר לי"
"עם ההורים שלך" השיב.
"מה קרה עם ההורים שלי?" שאלתי לא מבינה
"בתאריך יום ההולדת שלך בדיוק, אזרתי אומץ והתקשרתי לבית שלך ואמא שלך ענתה לי.
היא ישר זיהתה שזה אני והחלה לתקוף אותי, להטיח בי האשמות, היא אמרה לי דברים נורא קשים ואיימה עליי שלא אתקרב למשפחה שלכם יותר. קיבלתי את התגובה שלה נורא קשה, לא תיארתי לעצמי שזה מה שהיא חושבת עליי וחשבתי שאולי את הארס הזה היא מחדירה גם לך, אז העדפתי לוותר.
אני אגיד לך את האמת? למרות הכל אלייך הכי התחברתי במשפחה שלכם, למרות שלא הכי אהבתם אותי. את יודעת כמה קרן אהבה אותך, את היית הכל בשבילה, וכמו שהיית חשובה לה- כך גם את חשובה לי, גם אם תירצי להאמין וגם אם לא, בגלל זה לא רציתי להפחיד אותך או לפגוע בך בצורה כלשהי אם הייתי חוזר לחיים שלך פתאום".
לא ידעתי מה לומר אך הצלחתי להשחיל מספר מילים "אני מצטערת על זה רשף".
"זה בסדר מתוקה.
בכל מקרה מאז אותם הימים לא העזתי להתקרב לבית שלך, אלייך. פחד מטורף תקף אותי, הפחד מהמילים הללו שאולי יבואו אליי בנוסף גם ממך, כל כך קשה לי לשמוע דברים כאלה, דברים לא נכונים!"
"מילים כדורבנות" קטעתי אותו.
"בדיוק" אמר ונשם נשימה ארוכה, "לקח לי הרבה זמן להבין שאסור לי לקחת ללב כל דבר, שאני אמור להשלים עם הכאב שלכם וגם עם התגובה שלכם, לכן החלטתי שיהיה מה שיהיה אני אתן לך את הקופסא הזו ליום הולדתך ה-18, לא יכולתי עוד לשמור אותה אצלי בבית, זה עשה לי רע.
כמו שאת רואה לא ממש התאפקתי וקיבלת את זה לפניי, אבל זה רק כי היה לי חשוב לסגור מעגל, איתך. להשיב לך את מה ששייך לך ולהניח לאבן ענקית לרדת מליבי. ואני יודע, כ"כ יודע עד כמה לא היה לך קל אתמול, ראיתי בעיניים שלך ובגלל זה הרשתי לעצמי להתפרץ ככה".
"תודה" השבתי בשקט ושמעתי את אמא שלי נכנסת הביתה.
'מרומי' היא צעקה ורשף שמע זאת דרך הטלפון.
"אני סיימתי, אין טעם שנמשיך בשיחה הזאת" אמר,
"צודק, תודה שסיפרת לי, אני מעריכה את זה" השבתי בתמימות.
"אין על מה, אם תצטרכי משהו את יודעת איפה למצוא אותי" אמר וניתק, ואני הסתובבתי לאימי והבטתי בה במבט חד וקר.
=========================================
שלי ישבה מול המחשב ושמעה שירים שהתנגנו ברקע.
" בדרך אל ההיגיון,
בורח למקום מוגן.
הייתי משנה הכל
אם אפשר היה לדעת.
זמן עובר, חלפה שנה.."
בשבריר שנייה החליטה לשלוח לשלומי הודעה.
שלי אומר/ת:
שלומי, אני צריכה לדבר איתך.
שלומי אומר/ת:
אני פה מותק, על מה את צריכה לדבר איתי?
שלי אומר/ת:
משהו חשוב ורציני מאוד.
שלומי אומר/ת:
משום מה ניראה לי שאני מריח על מה מדובר
שלי אומר/ת:
יותר טוב
שלומי אומר/ת:
דברי..
שלי אומר/ת:
לא פה, מתי אתה יכול להיפגש?
שלומי אומר/ת:
בואי אליי, אני לבד פה
שלי אומר/ת:
יצאתי, ביי.
שלי קמה מהכיסא, נשמה נשימה ארוכה, לקחה את הפלאפון איתה ויצאה מביתה.
בדרך לשלומי סימסה לי 'אמרתי לו שאני צריכה לדבר איתו, אני בדרך אליו'.
קראתי את ההודעה, נשמתי לרווחה וחייכתי חיוך קל, 'המון בהצלחה יפה שלי, סומכת עליך' סימסתי לה חזרה.
בדרכה לשלומי, צלצל הפלאפון שלה ועל המסך התנוסס השם "נתי".
"הי מותק, מה העניינים?" שאל אותה
"יהיה בסדר, מה איתך?"
"ברוך ה'" ענה לה "איפה את?"
"בדרך לשלומי.." ענתה בחשש
"וואלה, תהני לך, נדבר" אמר בנימת זלזול
"אתה לא.." החלה לומר אך הוא ניתק כבר את השיחה.
היא הבינה את התגובה שלו כי ידעה שהוא ממש לא בעד הקשר עם שלומי, לכן הניחה לו ואמרה לעצמה שתתקשר להסביר לו את המצב מאוחר יותר.
לאחר מספר דקות הגיעה שלי לבניין של שלומי. היא עלתה לקומה הרביעית, התקדמה לעבר דירה מס' 16 ודפקה בדלת.
שלומי פתח לה מייד. היא הביטה בו במבט חטוף והתמוגגה מיופיו. שערו השחור היה מסודר בצורה מושלמת והוא שיגר לעברה חיוך, החיוך שתמיד כבש אותה.
'לא יצליח לו הפעם' חשבה לעצמה ואמרה לו בקול "היי".
"בואי לפה" אמר, משך אותה לעברו וקירב את פניו אליה, את שפתיו לשפתיה.
וואי בחיי..
למה להיות כזאת טיפשה ולמשוך את זה חודש?
כאילו קצת כבוד עצמי ..
חחח המשךך
QUOTE (Kariniiii @ 01/08/2008) ואו .. המשך..
😊
ווווואו
קראתי הכל
מממממממממש יפה ((: חח
המשך..
אתר האהבה הישראלי