הסיפור יהיה מעניין, בעל עלילה עשירה, מקווה שתאהבו.
קריאה מהנה😊
פרפרי תעתוע- פרק 1
נכנסתי בשקט לחדרו האפל, החשוך.
הגעתי לדירה הזו באי ידיעה מוחלטת, בפחד נוראי, אך ידעתי בתוך תוכי שאני חייבת לעשות זאת, סקרנותי הרגה אותי, הייתי חייבת לדעת מה עומד מאחורי ההזמנה הבהולה הזו.
התיישבתי על מיטתו החורקת והישנה שהגיח ממנה ריח חזק של עשן סיגריות, הבטתי על הקירות הרושפים וייחלתי לרגע שאני אצא משם, שנאתי את המקום הזה שנאת מוות.
"ידעתי שתגיעי בסופו של דבר" אמר לי בגיחוך כשנכנס לחדר.
"מה אתה רוצה רשף?" עניתי ברצינות מוחלטת
"את יודעת בדיוק מה אני רוצה"
"אני לא סובלת משחקים, ואתה יודע את זה"
"יודע, בטח שיודע" ניסה למרוח את הזמן
"רשף" אמרתי וקמתי בתקיפות מהמיטה "אין לי עצבים, בטח שלא לשטויות שלך" נקפתי לעברו אצבע מאשימה והתקדמתי לעבר הדלת.
"לאן את חושבת שאת הולכת?" שאל בערמומיות ותפס את ידי.
"תעזוב אותי" השבתי והבטתי בעיניו הגדולות, עיניו המסתוריות.
"זה בקשר לקרן" אמר לפתע לאחר כמה שניות ושחרר את ידי בעוד פניו צנחו לגמרי, פניי החווירו ובראשי עברו מחשבות מייאשות.
"מה הקשר לקרן?" שאלתי מיד, בהולה במקצת.
"זה רציני מרום, אני צריך שתשבי רגע" אמר לי ברצינות יתרה שלא אפיינה אותו.
הוא הלך למטבח, הביא בקבוק מים קרים וכוסות והתיישב על הכיסא המסתובב שהיה מונח בצורה הפוכה על הרצפה.
"רוצה?" שאל כשהוציא סיגריה מהקופסא שהייתה מונחת על השידה
"אני לא מעשנת, שכחת?" השבתי בציניות
"חשבתי שהשתנית טיפה" אמר וצחקק קלות
"אתה לא משעשע במיוחד ותפתח פה את החלונות בבית הזה שלך, איך אתה יכול לחיות בחושך הזה?" אמרתי בעצבים ופתחתי את התריסים בחוזקה.
הגיחו קרני אור שמילאו את החדר העמום שהיה, לפתע החדר ניראה טיפה אחר, ראיתי תמונה של קרן מודבקת על דלת ארון הבגדים מבפנים.
"מה זה?" שאלתי וכיווצתי את פניי בעודי מתקרבת לעבר הארון. העברתי את ידי בעדינות על התמונה הקרועה.
"מה את עושה?" שאל בבהלה פתאומית, קם וסגר במהירות את דלת הארון.
"אתה מפחיד אותי" אמרתי בפרצוף מאוים "מה יש לך?" הוספתי והתרחקתי ממנו
"היא חשובה לי" אמר ועצם את עיניו
"אתה לא יודע מה אתה אומר בכלל, איך אתה מעז?" צעקתי ונשמתי בכבדות
"איך אני מעז מה?" צעק ופתח את עיניו בצורה מלחיצה
"מה אתה רוצה ממני שוב?" אמרתי כשעיניי החלו להתמלא בדמעות.
"אל תבכי" אמר לפתע, התקרב לעברי ונגע בפניי לאט "את כל כך דומה לה, אני לא מסוגל לראות אותך דומעת, זה מרגיש לי כל כך מוזר" הוסיף ועיניו הבזיקו למספר שניות.
"אל תיגע בי" אמרתי והתרחקתי ממנו עד שנצמדתי לקיר, פחד עז תקף אתי באותו הרגע, רציתי כל כך לברוח משם, הצטערתי על זה שבאתי.
"אני משוגע, בכל מה שקשור אליה אני משוגע" אמר בעודו אוחז בראשו בחוזקה והולך בסיבובים בחדר, עד שהתיישב שוב על הכיסא וסובב אותו לעברי.
הוא הביט בי במבט כואב ואמר "יש משהו שאת צריכה לדעת, זאת אומרת יש לי משהו לתת לך" וסימן לי להתיישב על המיטה שוב.
עשיתי כפי שציווה וחיכיתי בדריכות להמשך.
מאז שהוא הוציא את השם 'קרן' מפיו, ליבי נדם, ידעתי שמה שהוא הולך לומר מלכתחילה יהיה קשור אליה, אך ברגע שהוא אמר את המילה הזו, הרגשתי את העבר חוזר וחוגג לו מחדש.
כל התחושות הישנות, המחרידות הציפו אותי מחדש, מילאו כל חלל וחלל בגופי. חשתי שנאה, תועבה, פחד – שחזרו מהעבר, אותו עבר של לפני שנתיים, כשהייתי כמעט בת 16- מרום התמימה שלא הבינה דבר.
כל כך הרבה דברים השתנו מאז אותו היום הקר של אמצע ינואר, 14/1- אותו יום מקולל שהרס את המשפחה שלנו לגמרי, אותו יום שהביא איתו קריסה מוחלטת של מהלך החיים שהיה מעורער גם ככה, אותו יום בו קרן, הנשמה התאומה שלי, אותה קרן שהייתה לי אחות וחברה למופת- נרצחה בדם קר.
---------
http://www.youtube.com/watch?v=JTUjmkP-yQg
"מרום? מישהו התקשר?" שאלה אותי אימי בלחץ מטורף והביטה בי עמוק בתוך עיניי בציפייה גדולה.
"עדיין לא" השבתי מנסה להרגיע את עצמי "היא תחזור, אל תדאגי" הוספתי.
"איך אפשר לא לדאוג? איך אפשר?" אימי צעקה בחוזקה "כבר יומיים שאנחנו לא יודעים מה איתה, אני משתגעת. הילדה שלי, קרן שלי, איפה היא?" הוסיפה והתפרקה בבכי שליווה אותה כבר שעות ארוכות של חוסר ידיעה.
דפיקות חזקות נשמעו בדלת ביתנו לאחר מספר דקות. כאשר ניגשתי לעבר הכניסה שמעתי צעקות מבחוץ, ידעתי שרשף הגיע.
אף פעם לא אהבתי את הבחור הזה, את החבר הספציפי הזה של קרן. אף פעם לא הבנתי איך ולמה היא אוהבת אותו כל כך. גם המשפחה שלי לא הייתה בעד הקשר הזה של שניהם. היא בחורה בת 18, צעירה ועדינה- והוא ההפך הגמור בחור אגרסיבי ושתלטן בן 22, אחרי צבא.
באותו הרגע נזכרתי ביום שהם הכירו, איך שקרן סיפרה לי בהתלהבות על כל המהלכים שעשתה באותו הערב כדי לתפוס אותו בידיה, הרי כולם אמרו שהיה "קשה להשגה", כנראה עם קרן המשחק הזה לא הלך לו.
הם החלו להכיר ותוך תקופה קצרה החלו לצאת רשמית כאשר קרן הייתה מאוהבת בו עד מעל הראש וכנ"ל לגביו. תמיד רשף הזכיר שבחיים לא חשב שמישהי תגרום לו להרגיש ככה ושמעולם לא חווה אהבה כזו. קרן הייתה מיוחדת, עם חיוך כובש ועיניים גדולות ועמוקות. בחיים היא לא הייתה מישהי שנגררת אחר אחרים, אבל עם רשף הכל היה שונה. כאילו שהצליח לשנות את העקרונות שלה, את העקרונות שהפכו אותה לכל כך עילאית.
קרן שהייתה ילדה טובה, ילדה של בית, החלה לצאת- כל יום, כל היום. הייתה נעלמת למשך שעות ארוכות וחוזרת מאוחר בלילה. קרן שהייתה מצטיינת, החלה להידרדר, החלה לעשן, החלה להסתובב עם אנשים שבחיים לא העלתה בדעתה שתבלה איתם.
קרן שהייתה תמימה, החלה למרוד בהורים שלא ידעו כיצד לבלום את ההתפרצות הפתאומית שלה.
הם ידעו שהכל קשור בבנאדם אחד- אך היא לא הייתה מוכנה להקשיב וטענה שהיא כבר בוגרת ויודעת לדאוג לעצמה.
למרות ריבים רבים חוזרים ונושנים- מרוב ייאוש, השלמנו עם המצב הזה, לא ידענו כיצד לפעול, היא נשארה החלטית בדעותיה ולא הקשיבה לאדם מלבד לעצמה. אבי טען תמיד שזה הגיל והאהבה ושהכל יעבור עם הזמן, הוא תמיד היה אופטימי, וכך גם גרם לנו להיות, לכל המשפחה.
"מה קורה איתה? אתם יודעים משהו?" שאל רשף בקול חנוק ומיואש כשנכנס במהירות לסף ביתנו.
"לא יודעים כלום, אתה היית איתה, אין לך קצה חוט?" שאלתי מטיחה בו את האשמה.
"מרום, הייתי איתה שעתיים לפני שהיא נעלמה, היא אמרה לי שהיא חוזרת הביתה, מאיפה אני אמור לדעת על מה שיקרה?" אמר עצבני.
"לא יודעת, מה אתה רוצה עכשיו? היא לא פה" אמרתי בתועבה. רשף ידע תמיד מה אנחנו חושבים עליו, אבל דבר לא הזיז לו, העיקר שקרן הייתה שלו כמו שרצה.
"אם יהיה משהו תודיעו לי בבקשה" השיב לי בייאוש וחיבק אותי. חיבק כי היה זקוק לזה, לכן לא התנגדתי והנחתי לו לחיות עם הספק, לתת לו את הכתף החמה ברגעים הללו, ידעתי שגם לו קשה, ידעתי עד כמה הוא אוהב את אחותי- למרות הכל.
השעה 21:07 , כולנו התאספנו באבו כביר לזהות את הגופה, הגופה של קרן.
אבא שלי היה זה שהחליט להיכנס כדי לזהות האם זוהי ביתו הקטנה, ביתו שאיבד בלית ברירה.
לאחר כמה זמן יצא שכולו קרוע מבכי. כולנו הבנו, אך לא הצלחנו להאמין, לא רצינו להאמין.
אחריו נסחפנו לבכי עמוק, בכי משפחתי, כל אחד עם כאבו האישי והזמן- עצר מלכת.
--------
רשף קם ממקומו, שאף שאכטה ארוכה והתקדם לעבר המיטה בה ישבתי. זזתי לצידה השני של המיטה כשראיתי שהוא מרים את הכרית בעדינות ומוציא מתוך הציפה קופסא קטנה בצבע טורקיז.
הוא אחז בקופסא בידו האחת, וסידר את הכרית בידו השנייה ולאחר שהניח אותה במקומה התיישב לידי.
"מה זה?" שאלתי בעודי מביטה על הקופסא בסקרנות יתרה.
"זה שלך" השיב וחיכה לתגובתי
"תסביר" הפצרתי בו, ראיתי שקשה לו להוציא מילה מפיו.
"זאת הפעם השנייה שאני מחזיק בקופסא הזאת מזה שנתיים" אמר כשעיניו נוצצות, "הפעם הראשונה הייתה כשמצאתי אותה פה במגירה הזאת בחדר אחרי מה שקרה" אמר והצביע לעבר הארון שהספקתי להכיר כבר ממקודם.
"זה שלה?" שאלתי כלא מבינה.
"היא קנתה את זה, זה אמור להיות שלך"
"איך אתה יודע שזה אמור בכלל להיות שלי? אולי זה של מישהו אחר ולא של קרן" אמרתי בשקט
"לפי הפתק" אמר, פתח את הקופסא הקטנה ברעד קל והושיט לי דף קטן.
'מרומי, יפה שלי.
היום זהו יום הולדתך ה-16,
אני מאחלת לך את כל הטוב שבעולם
המון מזל טוב מתוקה שלי.
רציתי שתדעי- שיהיה מה שיהיה,
גם ברגעים הטובים וגם ברעים, אני איתך.
שיהיה לך יום הולדת שמח,
אוהבת המון
קרן.'
קראתי את הכתוב בקול ולאחר מכן פרצתי בבכי שרק גבר וגבר.
מתוך הקופסא הוצאתי שרשרת עדינה ויפה מזהב, עם תליון מיוחד שכתוב בו את שמי.
החזקתי את השרשרת בחוזקה והמשכתי לבכות בכי זלעפות מנסה להירגע.
הנחתי לכאב להציף אותי שוב, הנחתי לתמונות הזוועה לרוץ במוחי לאחר הרבה זמן שהדחקתי זאת.
רציתי לשאול כל כך הרבה שאלות, ראשי התמלא בהמון תהיות, המון מחשבות,
אך פי מאן לדבר, לא יכולתי להוציא מילה.
רשף הביט בי במבט כואב וליבי בער ודפק בחוזקה.
במשך מספר דקות הבטתי על השרשרת מבלי להוציא הגה מפי, ורשף? רשף הביט בי נרגש, כאילו זה עתה החזיר את הגלגל לאחור.
"מה זה עושה פה? למה הבאת לי את זה רק עכשיו? מה הבעיות שלך?" הטחתי בו לאחר מכן בצעקה מהולה בבכי תוך כדי שקמתי ממקומי נסערת.
"מרום, תירגעי בבקשה" אמר והושיט לי כוס מים.
"אני לא רוצה ממך שום דבר" צעקתי והעפתי את הכוס מידיו תוך שהוא מביט בי מיואש.
"הכל בגללך רשף, אני בחיים לא אשכח לך את זה" אמרתי וניסיתי להסדיר את נשימותיי.
"שלא תעזי להגיד את זה מרום" השיב בייאוש טוטאלי תוך כדי שהוא מחזק את קולו עם כל מילה.
"אני שונאת אותך, שונאת את המקום הזה" זרקתי לעברו ודחפתי אותו קלות ולאחר מכן הוספתי "אתה, אתה גזלת אותה מכל האנשים החשובים לה, אתה לקחת את קרן שלנו, קרן שלי".
"מרום! אני לא מאמין שאמרת את זה עכשיו, זה מעלה לי את הסף, זה מטריף אותי את לא מבינה?" אמר בעצבים ופניו הפכו לאדומים, ואני הבטתי בו ושתקתי.
"אני אוהב אותה, בחיים לא שכחתי אותה, גם לי הכל היה ועדיין קשה" הוסיף בקול חנוק.
"אתה נתת לה למות" אמרתי בלחש,
"אני לא ידעתי שהיא הלכה לשם" השיב מבלי להביט בי
"אתה לא שמרת עליה" החזרתי לו
"לא ידעתי שהיא מודעת לעניין, בחיים לא רציתי להדאיג אותה אז לא סיפרתי לה בכלל" החזיר והביט בי במבט חד וקר ואני שתקתי, חיכיתי להמשך.
"היא לא הייתה ילדה קטנה, היא לא הייתה צריכה להתערב, הסתרתי ממנה את העניין של האיום כי רציתי לשמור עליה מהבלגאן הזה, אבל היא ידעה שאני מסתיר ממנה משהו, אז כמו תמיד היא הצליחה לגלות מה זה ולפעול בדרך שלה- היא תמיד חשבה שהיא יכולה לשנות עולמות, תמיד היה לה את האומץ שלי לא היה, אז היא הלכה ועשתה את מה שעשתה" אמר מיואש.
"למה הסתבכת איתם רשף? למה?" זרקתי לעברו בדיבור מזלזל
"זה לא קשור אלייך, זה עניין שלי, הם משלמים על זה עכשיו מחיר כבד" השיב.
"זה לא משנה, זה שהם יושבים בכלא הבני זונות האלה לא יחזיר אותה, הם רצחו אותה אתה מבין? ה-ם רצחו אותה" צעקתי לעברו, וזה היה הקטע ששבר את רשף לרסיסים והוא הרשה לעצמו להתייפח בקול.
באותו הרגע קמתי בהחלטיות ורצתי לעבר היציאה בעודי משאירה את רשף בחדרו כאוב.
פתחתי את הדלת בחוזקה ולפתע דותן נעמד מולי.
"מה את עושה פה?" שאל בקול כלא מבין
"תזוז" השבתי באגרסיביות והמשכתי לרוץ מהמקום, משאירה את הכל מבולבל, את הכל קפוא מאחור.
