אז אבא לא מחפש אותי?"
"רציתי לראות איפה את אז לקחתי את הפלאפון של אבא"
"אתה אידיוט" אמרה אלינור בעודה מצטערת שהייתה צריכה ללכת ככה מאלון, אחרי שהם דיברו בפעם הראשונה בלי לריב.
"טוב, אז תרדי למטה לפני שאבא יחפש אותך" אמר גיא.
"טוב" אמרה אלינור.
"תספרי לאבא על ג'יסון"
היא נאנחה בעצב. "אולי אחרי שכולם ילכו" אמרה אלינור.
פרק 11
היה לא סיפרה לו שכולם הלכו. היא העדיפה לוותר על זה. ג'יסון לא יחזור אחרי התקרית ליד השירותים, נכון? או שאולי כן.
אבל היא לא רצתה להרוס את התחושה הנפלאה שהייתה לה אחרי השיחה עם אלון. וזה מוזר, בהתחשב בעובדה שהיא לא מרגישה כלום לאלון, כלומר היא לא מרגישה כלום, נכון?
שהיא התארגנה לבית ספר אפפה אותה מן תחושה חולמנית כזאת, שליוותה אותה כל הדרך לבית הספר.
היא נכנסה לבית ספר, קולטת בענייה את אלון, ואז החולמנות נעלמה. מה עכשיו? הם הופכים להיות ידידים? או סתם בסדר? או שאולי מה שהיה לא נחשב בכלל?
היא נכנסה לכיתה שלה בלי לדבר אליו אפילו והתיישבה במקום שלה ליד דנה.
"בוקר טוב" אמרה דנה.
אלינור נשארה שותקת, כנראה אפילו לא שמעה אותה.
"בוקר טוב" אמרה דנה חזק יותר.
"אה?" אמרה אלינור "או, כן בוקר טוב"
"מה יש לך?"
"כלום" אמרה אלינור ושמה את ראשה על השולחן.
"הכל טוב איתה?" היא שמעה את הקול של עידו.
"לא נראה לי" אמרה דנה.
"מה קרה לה?"
"היא אמרה שכלום"
"כי זה כלום" אמרה אלינור.
"זה לא נראה כמו כלום" אמרה דנה.
"או נשמע ככה"
אלינור הרימה את ראשה מהשולחן והסתכלה על שניהם מקווה שזה יוריד אותם ממנה.
"או לא! אני מכיר את המבט הזה" אמר עידו.
"תסתכלי עלי שנייה" אמרה דנה.
אלינור הסתכלה עליה. "איזה מבט?"
"את עיוורת? בפעם הראשונה בהיסטוריה, אלינור רוזנברג מתאהבת" אמר עידו מרוצה מעצמו מעצם העובדה שהוא עלה על זה לבד.
"מה פתאום, אלינור לא מתאהבת" אמרה דנה בספק.
"וואלה? כי לא בן אדם?"
"בת אדם"
"תעשי לי טובה, נראה לי אלון עשה לה משהו" אמר עידו.
"הוא לא עשה לי כלום" אמרה אלינור, שדי התחיל להימאס לה שחבריה מדברים עליה בגוף שלישי כאילו היא לא נמצאת שם.
"מה שתגידי" אמרו שניהם.
"נחמד שאתם מסכימים" אמרה אלינור "אני הולכת לשירותים."
"את לא תחמקי מהשיחה" אמר עידו.
"שיחה?" שאלה אלינור "אבל גם ככה אתם לא צריכים אותי בשיחה הזאת"
"כן אהה..."
"מתעלמת ממני?" שאל אלון.
אלינור הסתובבה והסתכלה עליו. "למה?"
"כי...לא אומרת שלום, לא חיוך, לא מה קורה" אמר אלון "מה קרה אלינור? איפה הנימוסים שלך"
אלינור חייכה אליו. "שלום מה קורה?"
"אחלה" אמר אלון "מה איתך?"
"בסדר"
הייתה שתיקה מביכה, הם מצאו את עצמם מסתכלים על דברים מחפשים מה לומר, אבל בכל זאת שותקים.
"כנראה שאם אנחנו לא רבים אז לא הולך לנו" אמר אלון.
"כן אהה..." צחקה אלינור.
"נעבוד על זה?"
"נשתדל" אמרה אלינור.
שוב פעם שניהם שתקו במבוכה.
"טוב אני אלך.." אמר אלון.
"כן, גם אני" אמרה אלינור. הם פנו שניהם ללכת. "אהה רגע" אמרה אלינור.
אלון הביט בה, היה לרגע ניצוץ בעניו שנעלם מהר מהצפוי.
"תודה על אתמול" אמרה אלינור.
"זה בסדר" אמר אלון "גם ככה הייתי שיכור"
היא הביטה בו, כאילו משהו כבה במבט שלה. "אתה טוב בזה"
"במה?"
"בלהרוס את החמש הדקות שאנחנו מסתדרים בהם" אמרה אלינור.
"אני..."
"באמת לא הולך לנו להיות ידידים" אמרה אלינור "אולי כדי שנריב כי הרבה זמן לא עשינו את זה."
"תפסיקי להיות רגישה כל כך"
"ככה אני טוב?" אמרה אלינור. מקווה שהייתה יכולה להחזיר את הדקות אחורה ולמחוק את הריב הדבילי הזה.
"אי אפשר איתך" אמר אלון.
"את דפוקה!" אמרה ים.
"ספרי לי על זה" אמרה אלינור.
"למה עשית את זה?"
"אני לא יודעת!!" אמרה אלינור.
"אלינור?! את אוהבת אותו!!"
"אני לא אוהבת אותו, אל תתלהבי" אמרה אלינור.
"אבל את חייבת לתקן את מה שעשית" אמרה ים.
"מה אני יכולה לעשות?"
"לבקש סליחה"
"לא!"
"למה לא?"
"כי אין לי על מה לבקש סליחה, זה הוא עם הערות הדפוקות שלו" אמרה אלינור "חייב לשחק אותה מצחיק"
"את סתם נעלבת מכל דבר"
"אני לא" אמרה אלינור.
"מה את אומרת" אמרה ים.
"אל תתנפלי עלי עכשיו" אמרה אלינור "מי ישמע מי הוא, כולה אלון ברקו"
"מה שתגידי"
"אתם חייבים להפסיק לומר את זה" אמרה אלינור.
"מאוהב כל הלילה,
מחכה ואת לא באה
לא יישן כל הלילה
אני פה במסיבה
מחכה שתבואי
בלעדיך לא אעזוב
והלב לא נורמלי
רק איתך מרגיש קרוב"
"הוא אשתגע או מה?" שאלה נטלי.
"כנראה" אמר דניאל
"אתמול הוא לא רקד, לא כלום" אמרה נטלי.
"כנראה משהו זז אצלו" אמר דניאל.
"או שמישהי שרפה אותו" אמרה נטלי.
ובכן, אלון השתגע, באמצע הרחבה שמה רקדו כולם, בקבוק בירה ביד מידי פעם משפריץ בטעות על אנשים מסביב. אבל הוא לא ממש שם לב למה שקורה מסביב.
"הוא שיכור?"
"לא" אמר דניאל "אבל קרוב לזה"
"שישיר משהו" אמרה נטלי.
הם גררו אותו הצידה ליד הבר. "מה יש לך?" שאל דניאל.
"כלום" אמר אלון "למה לקחתם אותי משמה, כלומר סליחה משם" הוא צחק בטיפשות "היה כיף"
"יאללה תשיר משהו" אמרה נטלי.
"לא רוצה"
"בלי רצון" אמרה אלינור.
הוא מצא את עצמו על הבמה עם מיקרופון.
http://www.youtube.com/watch?v=Hag3v62in8o&feature=related
[כדי להיכנס לאווירה]
יש לי את הכוס הכחולה
ערבבתי בה מים חצי אלכוהול
ויש לי את הכוס הכחולה
בלעדיה אני לא יכול
לפני חיילים בצפון לפני ילדים במדורה
לפני חברים במיטה אני מפשיט את עצמי
ונותן את הכל
היה משהו בשירה של אלון שאיכשהו סחף את כולם יחד איתו, גורם לכולם לשיר יחד איתו, לקפוץ, לרקוד במן שיגעון שלא נפסק.
זה היה מדהים.
יש לי את הטעם שלך אחרי שהפסקתי לחלום
ויש לי את הריח שלך אחרי שהפסקתי לנשום
ויש לי את הרגש שאומר מתי שזה טוב
ויש לי אותי, יש לי אותי לאהוב
"תראה" אמרה נטלי.
"אה?"
"תראה מי נכנסה למועדון"
"יש לה תזמון מושלם" אמר דניאל "פעם שנייה שהיא נכנסת בדיוק שהוא שר."
"בטוח תכננה את זה" צחקה נטלי "שנקרא לה?"
"בשביל מה?"
"לומר שלום, זה מה שעושים אצלנו"
לפני שדניאל הספיק להוסיף עוד מילה נטלי הייתה בדרכה לאלינור. "שלום"
"שלום" אמרה אלינור וחייכה את אותם חיוכי נימוס שלה.
"מה קורה?"
"בסדר, מה איתך?"
"בסדר" אמרה נטלי.
אלינור שלחה לה חיוך ובאה ללכת לשבת ליד הבר יחד עם דנה עידו וים אבל נטלי עצרה אותה.
"שר יפה לא?" שאלה נטלי. היה ברור שהיא עושה את זה בכוונה.
"כן, יש בו כישרון" אמרה אלינור בחוסר רצון.
"כן..."
נטלי חזרה לדניאל. "את ממש ילדה קטנה" אמר דניאל.
"אני? ראית אותה?" שאלה נטלי "היא חולה עליו פשוט!!"
"אני אומר לך, אל תתערבי, יגמר הכי טוב ככה"
"קודם שיתחיל"
אל תתחלק, אל תינמס, אל תעזוב
גם אם קשה אל תתפתה לאהוב
ורק תנסה להבין שככה קרוב
המלכה מתוסכלת ויהיה לה קשה לעזוב
"מה היא רצתה?" שאלה ים.
"לא יודעת" אמרה אלינור.
"שנשתה?" שאל עידו.
"לא, הולכים לרקוד" אמרה אלינור "אולי יהיה לי מזל והוא לא ישים לב אלי"
"את בורחת ממנו?"
"לא רוצה לדבר איתו" אמרה אלינור "אין לי כוח לריב עם אידיוט הזה"
"שמענו עלייך!" אמרה ים "את היום מדברת איתו, ומשלימה איתו, עד שאתם מתקרבים את לוקחת רברס אחורה?"
"אני נוטה להסכים עם ים" אמרה עידו "ברור לגמרי שיש לך משהו אליו, למה את בורחת ממנו?"
"אני לא בורחת!"
"מתרחקת?"
"בואו לרקוד" אמרה אלינור וגררה אותם אחריה.
"תזכרו! 12 וחצי אני בבית!" אמרה אלינור.
"מבאס לצאת איתך" אמר עידו.
היא לא ענתה לו על זה, הם פשוט רקדו.
כמובן שהראש של אלינור במקום אחר, יותר נכון על הבמה. מה קורה לה? היא חייבת להפסיק לחשוב אליו! הם כל כך לא מתאימים, לא הולכים ביחד.
למה? היא לא הצליחה אפילו לענות על השאלה של עצמה בגלל הקול שלו ששר על הבמה. איזה קול יפה יש לו!! איך הוא עושה את זה? גורם לה לחשוב עליו בכל שנייה שיש, כמובן שהוא עושה את זה בכוונה, זה אלון הוא חייב לעשות את זה בכוונה הוא אוהב לעשות בכוונה.
"אני צריכה אוויר" אמרה אלינור.
"את יוצאת?" שאלה ים.
"כן" אמרה אלינור.
"לבוא איתך?"
"לא צריך" אמרה אלינור, ובדיוק שהשיר נגמרה מצאה את עצמה בורחת החוצה ומתנשפת כאילו נחנקה. היא לא הבינה מה קורה לה, היא פשוט התיישבה על המדרגות ליד המועדון והחזיקה את ראשה בין ידיה, ומרגישה את ליבה פועם חזק יותר ויותר.
איכשהו מצליחה להגיעה להכרה שלמה שאין לאן לברוח יותר, היא לא הצליחה לומר את זה, לא רצתה לחשוב על זה אפילו, אבל ידעה שזה מה שזה.
היא...
"ברחת" אמר עידו.
"כואב לי הראש" אמרה אלינור.
"אני בטוח שגם הוא מתאהב בך" אמר עידו "אז למה שלא תתני לו?"
"מה?"
"תתני לו לאהוב אותך!"
"לאהוב?" שאלה אלינור "על מי אתה מדבר?" או יותר נכון על מי אני עובדת חשבה לעצמה.
"אלון, ואל תשחקי אותה תמימה"
למה דברים שלאנשים אחרים נראים כל כך פשוטים, נראים כל כך מסובכים שמרגישים אותם.
כן ללא ספק אנשים הבינו ממזמן את מה שהיא התחילה לעקל עכשיו. היא מתאהבת באלון ברקו.
"הייתי רוצה שתפסיקו לחשוב שזה פשוט כמו שזה נראה" אמרה אלינור.
"פשוט? זה אף פעם לא פשוט" אמר עידו "אבל את סתם מסבכת את זה יותר ממה שזה"
"אני רוצה להיות לבד" אמרה אלינור.
"ושאני ישאיר אותך כאן בחוץ לבד?" שאל עידו.
היא נאנחה בעצב. "בוא ניכנס"
למזלה היא לא דיברה עם אלון כל הערב, או יותר נכון הצליחה להתחמק ממנו בהצלחה. ב 12 וחצי בדיוק היא הייתה בבית, בלי לאחר בדקה יותר. אבא שלה כצפוי ישב בסלון. "איך היה?"
"בסדר" אמרה אלינור "הזמנו פיצה וראינו סרט" שיקרה.
"איזה סרט?" שאל מאיר.
"אני והמזל שלי" אמרה אלינור "סרט על בחורה בלי מזל, וברגע שהיא פוגשת בחור אחד המזל נעלם"
שהיא נכנסה לחדרה, היא נאנחה בהקלה, זה לא ממש היה שקר. בהחלט אין לה מזל מאז שהיא פגשה את אלון.
היא החליפה את בגדייה ונשכבה על המיטה. "לא בשבילי כל ענייני אהבה האלה" אמרה לעצמה "אני צריכה לקנות חתול, לעבור לדירה נטושה, לקנות מלאי גלידה לכל החיים, ולהיות רווקה לכל החיים" במחשבה הזאת היא נרדמה.
