|
איזה מתח !! !
מחכה להמשךך
איזה כתיבה יפה יש לך אהבתי ממש מאמי
השארת אותי משותקת לגמריי!
את לא מבינה בכלל איזה צמרמורות!
תמשיכי כברררררר!
אולי תמשיכי עכשיו לפני כניסת השבת?
בבקשה?!
תודה לכולם על התגובות! 😊
שמחה שאהבתם.
😊
פרק ה'-
מיתוסים על ערפדים התעוררו לחיים עוד לפני מאות שנים, בכל תרבות ראו אותם בצורה אחרת,
מיצורים בעלי שיער ירוק ומראה חייתי עד מראה בני אדם רגילים עם ניבים.
אך דבר אחד היה משותף לכל הגרסאות האלה, הם בעיקרון מתים מהלכים.
בימי קדם כשמישהו שחשדו בו שעסק בכישופים וניפטר,
מהפחד שהוא יקום מהקבר פיזרו ליד קיברו זרעים של פרג,
בימיי הביניים נהגו לתפוס אנשים כאלה ובשביל העבודה השחורה היו אנשים מיוחדים שנקראו:
"ציידי הערפדים" ש"ניקו את העולם". מרבית המיתוסים נוצרו במדינות כמו:
רוסיה, פולין, סרביה , רומניה ובולגריה.
לרוב מהארצות האלה ייחסו לערפדים מראה הסוואה כעטלפים
ששותים את דם קורבנותיהם כשמפתיעים אותם מלמעלה.
עד לפני כמה דקות לקטי לא מושג שדבר כזה כמו ערפדים יכול להיות אמיתי,
ויותר מאמיתי, קרוב אליה. "דן?..אין מצב.."
המשיכה להגיד לעצמה בעודה מדפדפת באלבום הישן שנראה שעוד שניה הדפים יתלשו ממקומם.
קטי ידעה שלהכנס ללחץ לא יעזור לה והסתגרה בחדר לארבעים דקות עד שעה.
כל השאר חיכו בסבלנות בחוץ ולא הוציאו הגה מפיהם.
"טוב אני הולכת לנוח" אמרה קארין וקמה מהריצפה הקרה שישבה עליה יותר מחצי שעה.
"חכי, היא עומדת לסיים, אני מרגיש את הדופק שלה חוזר למצב סביר."
אמר רומן והתיישב לידה. "אתם חושבים שהיא תהיה בסדר?"
שאל דן בעודו מתבונן בדלת שמפרידה בינו לבין קטי. "היא חייבת להיות בסדר.."
ענה רומן והתבונן בקארין שלא מפסיקה להתלונן עד כמה שהיא עייפה בזמן האחרון.
לפתע ארבעתם שמעו את דלת הכיתה נפתחת וקטי עומדת מולם עם הראש למטה.
"את בסדר?" שאל דן והתקרב 3 צעדים לקראתה.
היא לקחה 3 צעדים אחורה וענתה: "תפסיק לשאול את זה".
היא סימנה להם עם הראש להכנס פנימה והתיישבה על הכיסא בו היא ישבה מקודם.
"אז..אתם רוצים להגיד לי שאתם הורגים אנשים?" שאלה ולא העיזה להרים את ראשה.
–"לא אנחנו לא הורגים בני אדם, אנחנו יכולים לשתות מהם דם
אבל הם לא יזכרו את זה אחר כך כי אנחנו מוחקים את זיכרונם באותה השניה."
ענה לה רומן והיה מוכן לעוד שאלות. "מוחקים זיכרון? מה זה סרט?"
ענתה קטי בציניות מפני שעוד לא השלימה עם העובדה שמה שאמרו לה מציאותי
והדבר נשמע אבסורדי לגמרי "אם כבר אז סרט רע.." ענתה קארין ופניה היו אדישות כמו תמיד.
קטי סיבבה את ראשה לחלון והסתכלה על טיפות הגשם הנישברות.
במשך חמש דקות, ארבעתם ישבו בשקט מסתכלים על קטי הסגורה בתוך עולמה.
"קטי..?" שאל דן והתיישב לידה. "אתם יכולים למחוק לי את הזיכרון?" שאלה ופניהם של כולם השתנו.
כולם הרימו את מבטם אליה ושאלו "למה?", -"כי כל מה שסיפרתם לי...אני רוצה לשכוח"
אמרה והסתכלה לארבעתם בעיניים. "את צריכה להבין שאנחנו לא סתם מספרים לך את זה,
יש לזה מטרה, וגם אם הייתי רוצה לא הייתי יכול למחוק את הזיכרון שלך, אמרתי לך כבר שאת מיוחדת" אמר דן והתיישב על הריצפה הקרה. "מה מיוחד בי? אתם מוכנים להסביר לי ? בימים האחרונים
אני שומעת את זה הרבה, אבל זה לא אומר לי כלום" אמרה והזיזה את שיערה לאחור.
"בכיף הייתי מספר לך,אבל אני לא יכול לספר לך את הכל ביום אחד, תצטרכי לחכות"
אמר דן והמשיך לשבת בעודו מסתכל על האלבום הישן שקטי הניחה על הכיסא לידה.
"למה אתם מספרים לי את זה?" שאלה קטי שוב ובהתה בפניו של דן.
"כשיגיע הזמן את תדעי למה, כל מה שסיפרתי לך עכשיו זה מאוד חשוב,
את צריכה לשמור על זה בסוד, העולם שבחוץ לא יודע עלינו,
אנחנו "בני אדם רגילים" בשבילם, ואסור להם לדעת." אמר.
"תקשיבי לי טוב" קטע אותם רומן שישב בצד והתעסק בנרות שבערו חזק מתמיד.
"מעתה והלאה הרבה אנשים ירצו לפגוע בך, בגלל זה את חייבת להיות לידינו כל הזמן,
שנוכל להגן עלייך, אנחנו לא היצורים המשונים היחידים שיש בעולם ואף אחד לא יודע עליהם,
יש עוד, אבל את לא צריכה לדעת את זה בינתיים." אמר רומן והתקרב לכיוון הלוח.
"אפילו החברים הכי טובים שלך, יכולים להיות מזוייפים, את צריכה ללמוד להבחין בין מציאות לדמיון,
את חייבת לעשות את זה, כדי שתוכלי לשמור על עצמך" הוסיף רומן והתחיל לקשקש
על הלוח הירוק שראו עליו שלא נגעו בו שנים."ולמה אני אמורה להאמין לכם?"
שאלה קטי כי כבר לא ידעה על מי לסמוך ועל מי לא. "שאלה טובה, אני לא יכול לספק לך תשובה עכשיו,
את תראי בהמשך, בינתיים פשוט תקשיבי למה שאנחנו אומרים."
אמר רומן והוציא את מפתח הכיתה מהכיס שלו. "יאללה כולם למיטות עכשיו"
אמר בנימה אופטימית וחיוך שובב עלה על פניו.
קטי יצאה מהכיתה ראשונה וארבעתם הלכו מאחוריה.
"אז.. הייתם פעם בני אדם..?" שאלה והמשיכה לבהות בתקרה בעודה הולכת אל דלת היציאה.
"כן..אבל זה היה כל כך מזמן שאנחנו אפילו לא זוכרים מתי" אמרה קארין בעודה
משחקת עם התלתלים שבשיערה.
"שכחנו איך זה להפצע, עכשיו כשמישהו פוגע בנו, לפצע לוקח בין 5 ל10 דקות להעלם,
אז אנחנו לא מרגישים בכאב לאורך זמן." ענה לה רומן.
"ואתם עפים וכאלה? נו כמו עטלפים..ראיתי את זה בטלויזיה " שאלה קטי.
"קטי..את רואה יותר מדי טלויזיה" ענה לה חן שסוף סוף הוציא מילה מפיו כששתק לאורך שעות.
"אנחנו ממש לא עטלפים, אנחנו לא יכולים לעוף, העטלפים סתם סובלים בגללנו,
יש ארצות שבהן יש הרבה עטלפים אז אנשים שחושבים שהם מן ערפדים נוהגים לשרוף אותם
או לרסס בחומר כלשהו כדי שימותו, הם סתם סובלים בגללינו ,
אין להם כל קשר אלינו חוץ מזה שגם להם יש ניבים כמו שלנו, אם אני לא טועה,
בעולם יש 3 סוגי עטלפים ששותים דם,אבל לא מבני אדם, אלא מחיות כמו פרות,
יש להם שיניים בולטות כמו שלנו ואוזניים ענקיות, אבל זה הדבר המשותף היחיד בינינו"
הסביר לה רומן עד שהגיעו אל שער בית הספר.
"טוב, ניפגש מחר, ותזכרי קטי, אסור לאף אחד לדעת את מה שסיפרנו לך עכשיו,
זה יכול לסכן את החיים שלנו, וגם את שלך" הוסיף רומן.
"ושלא תעזי ללכת למקום כלשהו לבד, מחר נמצא לך מישהו שישגיח עלייך כל הזמן"
אמר וסימן לה עם הראש להכנס לבניין שלה.
"לילה טוב...רגע..אתם יושנים בלילות?" שאלה.
"כן... ובמיטות רגילות לא בארונות קבורה או מה שזה לא יהיה שהסרטים מראים,
אנחנו גם צריכים אנרגיה." אמרה קארין כאילו זה מובן מאליו.
"טוב.. לילה טוב אז" הוסיפה קטי בטון מבולבל כאילו בעצמה לא מאמינה לדבריה ונכנסה לבניין.
כמובן שלהרדם היא לא יכלה, כל הלילה העסיקו אותה שאלות שונות שתשובות עליהן עוד לא קיבלה.
אבל למרות כל הבלבול שהיא הרגישה, היא החליטה לבטוח בדן,
ערפד או לא, היא אהבה אותו 4 שנים. הגיע הבוקר וכך קטי לא עצמה אפילו עין,
והשעון המעורר צלצל "הזמן לקום.." אמרה קטי עם עיניים נפוחות ושיער מבולגן.
"וואו מה עבר לך על הראש?" היה הדבר הראשון ששאלה שונטל כשקמה ממיטתה
וראתה את קטי הולכת מפה לשם. "את לא רוצה לדעת.. " ענתה קטי.
"אם את אומרת.. " ענתה שונטל ומיהרה למקלחת.
מינה כמו תמיד ישנה כמו שדובים יושבים בשנת חורף, כדי להעיר אותה,
לא יספיקו אפילו 6 שעונים מעוררים.
"נתחיל..?" אמרה קטי לשונטל כשהיא יצאה מהקלחת מסודרת מתמיד.
"יאללה" ענתה ושתיהן התקרבו למיטתה של מינה.
כוונתן הייתה לנסות להעיר אותה כדי שתבוא איתן ללימודים.
קטי אחזה בשמיכתה של מינה שנראתה כמו עור של דוב סיבירי ושונטל אחזה בכרית,
שנראתה עוד יותר גרוע. "בשלוש." אמר קטי והתחילה לספור בשקט.
"1...2...3!" צעקה ושתיהן משכו את הכרית ואת השמיכה ממקומן,
כמובן שהדבר לא הזיז למינה שהמשיכה לנחור גם בלי הכרית ובלי השמיכה.
שונטל עלתה על מינה והתחילה לנדנד את ראשה מפה לשם כדי לנסות להקים אותה משנתה. "דיי.." התלוננה מינה בעודה מנסה לפקוח את עיניה. לבסוף השתיים הצליחו להקים אותה ממיטתה
אבל לקח לה 10 דקות להתעורר בישיבה. "לא בא לי ללמוד היום..."
אמרה מינה בעודה מגרדת את ראשה.."וואו.. מה עבר עלייך?!"
צעקה כשהרימה את ראשה וראתה את קטי העומדת במכנסי פיג'מה וחולצת טי שרט
ועל ראשה תוהו והבוהו. " למה כולם שואלים את זה, לא הצלחתי להרדם וזהו."
אמרה והלכה לאמבטיה לסדר את עצמה.
שמה פודרה על עיניה הנפוחות והסתירה את הסימנים השחורים שהיו לה מתחת לעיניים.
שלושתם הסתדרו ונכנסו לבניין הבית ספרי.
שונטל ומינה הלכו לקנות להן שוקו על הבוקר בקפיטריה וקטי נשארה לחכות להן במסדרון
כשלפתע שמעה צרחות. הצרחות באו מהמסדרון של כיתות י',
היא ניגשה לראות מה קורה וראתה ילד שמוקף בילדים וכל אחד מהם מרביץ לו בתורו.
אחד הילדים לקח את תיקו של הילד שעמד בעיגול וריסק לו אותו על הגב,
הילד התקפל מכאבים וצנח על הריצפה. קטי לא יכלה להאמין למראה עיניה, כולם נגד אחד.
"יא..אני יראה להם מה זה!" אמרה קטי, הורידה את תיקה על הריצפה והתחילה ללכת
לקראתם בעודה מקפלת את השרוולים. "תעזבי אותם" שמעה מישהו אומר לה מאחורה,
והסתובבה לראות מי מדבר. עמד מולה ילד גבוה, שלא ראתה מעולם,
באוזניו היו אוזניות אמ פי לבנות, היו לו עיניים גדולות בצבע ירוק בהיר ושיער שטני שהאורך שלו
קצת עבר את האוזניים, הוא עמד בעודו מחזיק ספר כלשהו בידיו ובוחן את קטי מלמעלה למטה.
קטי לא יכלה להכחיש.. הבחור היה אחד הבחורים הכי יפים שהיא ראתה בחיים שלה.
לרגע ליבה פעם בחוזקה ואז חזר למצבו הרגיל. "מה אתה מתערב?" אמרה וסיבבה את גבה אליו
בעודה ממשיכה ללכת לכיוון הילדים. "אני לא מציע לך להמשיך..." הוסיף הבחור והמשיך לעמוד במקומו. "איזו חוצפה" חשבה לעצמה קטי והסתובבה אליו שוב. "מי אתה שתגיד לי מה לעשות?.."
ענתה והתחילה ללכת לקראת הילדים שוב.
"אם את תעשי עוד צעד אחד קדימה, אני נשבע לך שאני אגרום לך לבכות" אמר הבחור
ושמעו בטון הדיבור שלו שהוא התכוון למילותיו.
באותה השניה קטי פיהרה את פיה לא מאמינה למה שהיא שמעה הרגע.
"מה מה תעשה לי?! איזה פחד, אל תהיה משוגע" אמרה בטון ציני והתחילה לצחקק ברשעות,
הכוונה הייתה לעצבן אותו, מה שהיא לא הצליחה לעשות.
"אל תגידי לי שלא הזהרתי אותך אחר כך..." הוא הוסיף והוציא את אחת האוזניות הלבנות
של האמ פי מהאוזן שלו.
קטי התעצבנה כל כך ששכחה בכלל מהריב שהמשיך בהמשך המסדרון
והפנתה את מבטה אליו בעודה מתחילה ללכת לקראתו בצעדים כבדים ומהירים כשלפתע שמעה מישהו צועק "מה קורה פה?!" שמעו השניים קול הבא מתחילת המסדרון.
קטי סיבבה את ראשה וראתה את המנהל עומד בפתח המסדרון ומסתכל
על חבורת הילדים שמתעללים באחד מחבריהם לכיתה.
"כולכם..אליי..עכשיו..למשרד!!" צעק המנהל ובצעדים כבדים ורועשים התחיל ללכת לכיוון משרדו.
"את רואה..? אם היית הולכת להפריד הוא לא היה רואה את זה...ואם הוא לא היה רואה את זה במו עיניו,
הוא לא היה מאמין לזה, ואם הוא לא מאמין לזה, התלמידים לא היו נענשים"
אמר הבחור וחיוך ציני עלה על פניו כאילו הוא הוכיח לה משהו.
הוא כנראה עצר את קטי בכוונה כדי שהמנהל יראה במו עיניו מה קורה בבית הספר שלו.
"אתה קראת לו..?" שאלה אותו קטי ונעצרה במקומה.
"כן.." ענה בשקט ווהחזיר את האוזניה הלבנה שוב לאוזן שלו.
" אז למה לא אמרת..?" שאלה קטי והיא שמעה את המוזיקה החזקה שבא מהאמ פי.
הוא לא רצה להקשיב לה והגביר את הווליאום."אני לא מאמינה איזה חוצפה יש לאנשים פה"
חשבה לעצמה קטי ונדנדה בראשה. "קטי.. מה את עושה?! יש שיעור" שמעה קטי
את שונטל העומדת בתחילת המסדרון עם מינה ושלוש שקיות שוקו בידיהן.
הבחור הסתובב ולא אמר מילה, והתחיל ללכת לכיוון תחילת המסדרון ופנה להעלות במדרגות.
כשמינה ושונטל ראו אותו, הן היו עד כדי כך שקופות שהיה אפשר לראות את הלסת שלהן על הרצפה.
"תסגרו את הפה, יכנס זבוב" אמרה להן קטי והתחילה להעלות במדרגות גם היא.
"קטי.." עצרה אותה שונטל. קטי הסתובבה בעודה מחזיקה את שקית השוקו בפיה.
"מי....זה?????????" צעקה והתחילה והתחילה לחייך כמו חולת נפש
"כן.. מי זה באמת?" הוסיפה מינה לאחר שסיימה במהרה את שקית השוקו שקנתה.
"מאיפה אני יודעת, וגם לא רוצה לדעת" ענתה קטי ובגאווה סיבבה את ראשה בחזרה למדרגות.
"טוב אני חייבת לברר" אמרה מינה ובהתלהבות התחילה להעלות במדרגות.
שלושתן נכנסו לכיתה והתיישבו במקומן בדיוק בזמן כשהמורה היה בדלת.
"פיו..הספקנו" אמרה שונטל והתיישבה במקומה.
"בוקר טוב תלמידים.." אמר המורה ניסים וכל הכיתה פתחה את פיה.
"הוא אומר בוקר טוב? צריך לרשום את זה בספר גינס, לא חשבתי שאני יזכה לרגע הזה" לחשה מינה
לשונטל ושלושתן התחילו לצחקק.
"שקט בכיתה!!" צעק המורה ונתן מכה לשולחנו עם היומן שהיה בידיו.
"היום לא נתחיל בהכתבה כי יש לי מישהו להציג לכם" אמר ולא ריגש במיוחד את הכיתה.
"תכנס בבקשה" הורה ניסים ההמורה למישהו שכנראה עמד מחוץ לדלת הכיתה.
"מה?? לא יכול להיות!!" חשבה לעצמה קטי ופתחה את פיה לרווחה.
מי שנכנס לכיתה היה הבחור שלפני כמה דקות עיצבן את קטי במסדרון.
הוא נכנס עם האמ פי באוזניו, וילקוטו עליו, כשהוא הרים את עיניו,
כל הבנות בכיתה התחילו לשרוק ולעשות עיניים, והבנים כמובן התעצבנו.
"איזה חתיך..מי זה.. אני מתה" שמעה קטי את הבנות המרכלות שישבו בתחילת הכיתה.
"זה התלמיד החדש שלנו..הוא הגיע לפה רק אתמול.. קוראים לו מקס והוא ילמד איתנו השנה,
אני מקווה שתקבלו אותו בברכה" אמר המורה ופתח את יומנו. "מקס אתה תשב.. פה"
אמר המורה וסימן לו על השולחן הריק שהיה מול שולחנה של קטי.
"לא המורה אבל אני לא יראה את הלוח, השולחן הזה תמיד היה ריק" התלוננה קטי ועשתה פרצוף
מתחנן.
"אז מהיום, הוא לא יהיה ריק" אמר המורה וחייך ברשעות.
מקס התיישב בשולחן מולה ושם את ילקוטו בצד.
במהרה נשמע הצלצול וקטי קיבלה הודעה לפלאפון.
"תבואי לכיתה הנעולה לרגע, אני מחכה, דן".
קטי חייכה לרגע אבל אז ניזכרה באתמול ומה שקרה, והחיוך ירד מפניה.
המורה יצא מהכיתה ושיעור אחר עמד להתחיל, קטי קמה מהשולחן
"אני יחזור עוד דקה" אמרה לשונטל ומינה.
"תחפו עליי..תגידו שאני בשירותים" הוסיפה ויצאה מהכיתה.
היא התקרבה לכיתה הנעולה ונגעה בידית, הכיתה הייתה פתוחה,
היא נכנסה וראתה שם את דן וקארין יושבים אחד ליד השני ומתבוננים בה בסקרנות רבה.
"תתקרבי" אמר דן והושיט את ידו אליה. היא התקרבה, נגעה בידו והוא התרומם מהכיסא.
"יש לי מישהו להציג בפנייך היום." אמר וחייך לרווחה.
"בפניי..? מי?" שאלה אותו קטי והסתכלה על קארין שישבה אדישה כמו תמיד ושיחקה בשיערה המתולתל. "תכנס.." אמר דן בקול רם ודלת הכיתה נפתחה.
פניה של קטי השתנו ומייד היא הסתכלה על דן בחזרה.
"זה מקס.. הוא ישגיח עלייך מעתה והלאה." אמר דן והמשיך לחייך.
היא החזירה את מבטה לעבר מקס שעמד בצד, כנראה הוא ידע מהתחלה מי היא,
והבעת פניו לא השתנתה, הוא עמד עם האמ פי באוזניו בעודו נשען על הדלת.
"לכל מקום אליו תלכי, תדאגי שהוא יהיה בסביבה"
הוסיף דן והתקרב למקס, הם לחצו ידיים ומקס נכנס לכיתה.
קטי עוד לא מבינה מה קורה סביבה וגלגלה את עיניה מפה לשם.
"וכן..קטי..גם הוא ערפד" אמר דן וסיבב את מבטו אליה.
המשך יבוא?
הסיפור כ"כ מרתק ויפה שזה לא ייאמן, את ממש מוכשרת ,איזה דימיון 😊
שבת שלום 3>
שתהיי בעיניינים..
הסיפור שלך כזה יפה,כזה מרתק,
כזה מווושלם!!
תמשיכי (( :
תודה על התגובות... :] כל עוד תאהבו אני אמשיך.
פרק ו'-
לא עבר הרבה זמן עד שקטי חזרה לעצמה ופתחה בשאלות
"למה הוא צריך לשמור עליי?" התלוננה לדן.
"את הבטחת שתקשיבי לנו בכל מה שנגיד לך, אל תשאלי הרבה שאלות, פשוט תני לו להשגיח עלייך"
ענה דן והורה לקארין לקום ממקומה.
"אוקיי..וממה הוא צריך להגן עליי את זה אני יכולה לדעת לפחות?"
אמרה בנימה צינית כי אחרי הכל, מדובר על חייה וזכותה לדעת מה מתרחש סביבה.
"טוב..תקשיבי..את זוכרת שהיה כאן רצח אתמול?" שאל.
"איך אפשר לשכוח?" ענתה וסידרה את שיערה מאחורי אוזניה.
"עוד לא מצאו אשם אבל לפי הסימנים זה בטוח היה ערפד." אמר דן ונדנד בראשו.
"אז היו סימנים? המשטרה יודעת על זה?" שאלה והסתכלה על שלושתם.
"המשטרה מניחה שזאת הייתה חיה, שמסתובבת באיזור או שברחה מאיפשהו, כרגיל,
כשאנשים לא מצליחים למצוא פתרונות הם מתחילים לחשוב את מה שנוח להם לחשוב
ולא לחקור מתחת לפני השטח." הוסיפה קארין והמשיכה להתעסק עם שיערה.
"אז מה..מסתובב פה ערפד בבית הספר?" שאלה ועדיין לא מאמינה למילים שיצאו לה מהפה.
"כנראה שכן, בגלל זה קטי, אל תתרחקי ממקס, משהו מסריח פה."
חזר דן על דבריו והסתכל על השעון שהראה כבר 10 דקות של איחור לשיעור.
"קטי השיעור שלך התחיל, נדבר אחר כך" הוסיף דן והורה לכולם לצאת מהכיתה.
ארבעתם נעמדו ליד הדלת וחיכו שדן ינעל אותה עם המפתח. דן וקארין והלכו לכיתתם.
קטי נעמדה ליד מקס והסתכלה על דן שנעלם מאופק עיניה.
"אז זה יכול להיות אחד התלמידים?" שאלה קטי והסתובבה למקס, שכבר לא היה שם.
"איפה הוא?" חשבה לעצמה והתחילה להסתכל לכל הכיוונים. לפתע הבחינה במקס מרחוק,
שנכנס כבר לכיתתו.
"אז ככה הוא שומר עליי ,אה?" אמרה לעצמה והתחילה להתקדם גם היא לכיוון הכיתה.
"סליחה על האיחור" אמרה כשנכנסה ושמה לב שכל התלמידים עסוקים בלהעתיק מהלוח.
"אני יכולה לשבת?" ביקשה מההמורה להיסטוריה והמשיכה להסתכל על כל הכיתה
"שבי בבקשה" ענתה ההמורה אך פניה לא היו מרוצות כלל.
קטי לקחה דף ותלשה ממנו חתיכה קטנה והעבירה למקס.
הוא פתח את הפתק והיה רשום שם "יש לך בעיה איתי?",
הוא חייך והעביר לה אותו בחזרה, על הצד השני היה רשום
"לא עניינך עם מי יש לי בעיות." וסמיילי מחייך מצוייר בצד.
פניה של קטי התקמטו והיה אפשר לראות את העשן היוצא מאוזניה.
היא העבירה לו פתק נוסף בו היה רשום:
"אתה זה שאמור לשמור עליי למה אני אמורה לרוץ אחרייך לכל מקום?" ומייד קיבלה פתק כתשובה.
"את לא צריכה לרוץ לשום מקום, אבל אני לא העבד שלך,
בכל מקרה אין לך מה לדאוג אני יעשה את העבודה שלי, ותפסיקי כבר להעביר לי פתקים!!"
קטי סגרה את עיניה בעצבנות וקרעה את הפתק לגזרים.
"אז ככה...הוא מנסה לשחק איתי משחקים, סבבה נראה מה יצא לו מזה" חשבה לעצמה
וניסתה להרגיע את עצמה לפני שהיא תקום ותביא לו משהו בראש.
לאחר שיעור מעייף שבו כמעט כולם ישנו,
ההמורה המשיכה לכתוב על הלוח כשלפתע נשמע צלצול,
ולפני שהמורה הספיקה להסתובב , כולם ברחו מהכיתה.
"אם אני לא יאכל משהו עכשיו אני אמות" אמרה שונטל לקטי ומינה,
וסחבה את שתיהן לקפיטריה.
המקום היה מרווח וגדול, היו חלונות ענקיים ואפשר היה לראות את הנוף הבית ספרי שבחוץ,
לשם שינוי לא היה מעונן כלל והרקיע היה בהיר מתמיד.
בקפיטריה היו הרבה שולחנות כשלכל אחד מהם 5 כיסאות.
מי שרצה קנה אוכל ומי שרצה, הביא איתו.
קטי מינה ושונטל נכנסו לקפיטריה ומייד תפסו מקום כשלפתע ראו מהומה בצד שמאל של הקפיטריה,
הרבה בנות התאספו יחדיו ועשו רעש נוראי.
"מה הולך שם?!" שאלה שונטל המנסה לראות מבעד למשקפיה המלוכלכות.
"אני פשוט לא מאמינה..!" אמרה קטי בטון ציני והתיישבה במקומה.
חבורת בנות עמדה ליד השולחן של מקס וכל אחת ניסתה לפתח איתו שיחה,
הוא היה לגמרי מוקף בבנות, אבל לו, כנראה לא הזיז,
הוא המשיך להסתכל לתוך התפריט המונח על השולחן ולא ענה על אף שאלה.
"לא..כאילו מה הן רואות בפוזאיסט המגעיל הזה?!" התלוננה קטי ונגסה בעצבנות בלחמניה
שהוציאה מהתיק.
שונטל ניקתה את משקפיה וסוף סוף יכלה לראות בבירור מה מתרחש.
"מה הן רואות את שואלת?..מאיפה את רוצה שאני אתחיל? מהעיניים הלא רגילות והמדהימות שלו?
או מהשפתיים העבות והסקסיות שלו ? או מהקול הגברי המצמרר שלו? או מהגוף המדהים והמפתה שלו?" מלמלה שונטל בעודה חולמת בהקיץ.
"טוב טוב הבנתי!"צעקה קטי וסימנה לא להתיישב.
"תגידו..מה אתן אומרות על ערפדים וכל מיני דברים על טבעיים כאלה?" לפתע שאלה קטי
וגרמה למינה ושונטל להפסיק בעיסוקיהן.
"לא מאמינה בדברים כאלה." ענתה מינה והמשיכה לאכול את התפוח האדום
שהייתה אמורה לסיים כבר לפני עשרים דקות.
"אני דווקא חושבת שהם סקסיים" לפתע אמרה שונטל ושוב נכנסה לעולם משלה.
"אתן יודעות שאני אוהבת סרטי אימה, ואני חולה על סרטי ערפדים,
מה הייתי עושה כדי לפגוש אחד ולהעביר איתו את הלילה חעחעחע"
אמרה שונטל ופניה התחילו להחליף צבעים.
"סוטה" אמרה מינה ונתנה לה מכה במצח. "כן כן..תמשיכי לחלום"
ביאסה מינה את שונטל ושתיהן צחקו,
קטי ישבה ולא הוציאה מילה כי לא היה לה הרבה להגיד, כ
ל מה שהיא חשבה עליו היה.. "אם רק הן היו יודעות...".
"טוב סיימתי," אמרה מינה, "בואו נצא החוצה, נסתובב או משהו, יש לנו שעת חלון"
התלהבה והקימה את שונטל המנסה לסיים את הסנדביץ' האחרון שלה.
"לא..תלכו אתן..אני עייפה..אני מעדיפה ללכת לנוח קצת."
אמרה קטי ובאמת העיניים שלה היו אדומות. .
הבניין היה במרחק של חצי דקה אז זאת לא הייתה בעיה לנוח ולחזור.
היא נכנסה לבניין המגורים וכשפנתה לחדר המדרגות
הבחינה בזוית העין שלה בדן העומד ליד איזשהי בחורה, אשר נמרחת עליו.
"מי זאת?!" חשבה לעצמה והייתה מוכנה להרוג אותה ביריות.
לפתע שמעה קול הבא מאחוריה "מה קרה..את מקנאה?"
קטי הסתובבה לראות מי מדבר והיה זה מקס שעמד מולה עם סוכריה בפיו.
"על מה אתה מדבר?" שאלה ועשתה את עצמה לא מבינה. "אל תשחקי אותה,
הוא בעצמו יודע שאת אוהבת אותו." אמר וציפה לתגובה.
קטי פתחה את עיניה וכל עולמה קרס.
"אני עדיין לא מבינה על מה אתה מדבר..." גמגמה וניסתה להשמע טבעית לחלוטין.
"איך הוא יודע?!" חשבה לעצמה וניסתה להראות טבעית.
"בטח הוא לא אמר לך את זה, אבל לערפדים יש שמיעה מאוד טובה וחדה,
חוש השמיעה שלנו מפותח למדי" אמר וקיווה שהיא הבינה את מה שהוא רצה להגיד,
אך היא לא.
"ו..?" שאלה. "ו..זה אומר.. שכל פעם שאנחנו קרובים יותר מדי לאנשים,
אנחנו יכולים לשמוע את הדופק שלהם, את פעימות הלב,
את הדם הזורם בעורקים, וכשאת לידו, הדבר דיי שקוף"
אמר מקס והבין שהיא לא הייתה מודעת לזה כלל.
הדבר היחיד שקטי יכלה לעשות זה לפתוח את עיניה כי לא יכלה לשמור על קור רוח יותר,
היא גלגלה את עיניה מפה לשם,
מעבדת את כל הנתונים בהם עדכן אותה הרגע מקס ומנסה לחשוב.
היא אהבה אותו ארבע שנים, האם יכול להיות שהוא ידע על זה? מי יודע..
"אז אתה יכול לשמוע את פעימות הלב שלי?" שאלה בסקרנות וציפתה לתשובה.
"כשאני רוצה..כשאני מתרכז.." ענה והחזיר את הסוכריה לפה.
"ילדה טיפשה כמוך אולי לא שמה לב לזה, אבל זה הדדי."
אמר והוציא את זוג האוזניות שהיו תקועות אצלו בכיס המכנסיים.
"למי אתה קורא טיפשה יא אידיוט?" אמרה והתחילה להתווכח איתו
עד שהפנימה את השורה האחרונה של דבריו.
"רגע..הדדי אמרת?!" שאלה ולא הבינה אל הכוונה.
"מה חשבת?..גם לנו יש דופק ולב, והלב שלו איתך תיהי בטוחה, בעצמי שמעתי."
אמר מקס ולקח כמה צעדים לכיוון דלת המדרגות,
הוא התחיל להעלות למעלה בעודו משאיר את קטי פהורת הפה עומדת למטה מפנימה את מילותיו האחרונות. "כמה טיפשה אפשר להיות.. "
חשב לעצמו דן בעודו עולה במדרגות וחיוך עלה על פניו.
"בטח היא בהלם עכשיו" הוסיף ודיי נהנה מהמחזה.
"אז יש לדן רגשות אליי?" חשבה קטי ולא יכלה להוציא את מילותיו של מקס מראשה.
הלב שלה לא הפסיק לפעום וכל פעם שהיא חשבה על דן היה נראה לה שהוא עוד מעט יצא ממקומו.
"אז גם לערפדים יש רגשות..." חשבה לעצמה ושכבה על מיטתה הנוחה
בעודה מתגלגלת מצד לצד וצוחקת כמו מטורפת.
"רגע..אז יש הרבה דברים שאני עדיין לא יודעת, אני לא יכולה לשאול את הכל מדן,
אני חייבת לשאול את מקס..." חשבה לעצמה וקמה במהרה.
היא לקחה את המפתחות לחדרה ונעלה אותו כשיצאה.
היא ירדה לקומת התחתונה של הבנים,
שהייתה פתוחה בשעות הבוקר לכלל וניסגרה רק בלילות והחלה לחפש את חדרו,
המסדרון נראה ארוך כל כך שהיא איבדה את ראשה.
למזלה אחד הבחורים משכבתה יצא מחדרו והיא עצרה אותו כדי לשאול איפה נמצא חדרו של מקס.
"אתה יודע איפה נמצא החדר של הבחור החדש, מקס?" שאלה בתקווה וקיוותה לתשובה חיובית.
"מקס..? אהה כן.. לכי קדימה עד סוף המסדרון, בסוף תפני שמאלה וזה החדר הראשון" אמר
והמשיך בדרכו.
בדרכה לחדרו חשבה קטי על כל הדברים שהיא רוצה לשאול אותו,
והמסדרון היה כל כך ארוך שהיה לה מספיק זמן לחשוב על הכל.
לבסוף היא הגיעה לחדרו ודפקה בדלת, אף אחד לא ענה במשך כמה שניות,
אז היא נכנסה ללא רשות. "מקס...?" קראה בקול וקיוותה שהוא בחדר.
היא הסתכלה מסביב ובחדר לא היה אף אחד,
היא הורידה את ראשה והתכוונה לעזוב את החדר כששמעה רעש
מגיע מאחת הדלתות שבחדר.
בהתלהבות היא רצה לקראת הדלת ופתחה אותה כדי לראות אם הוא נמצא,
כל מה שהיא יכלה לראות זה הדים חמים אשר ממלאים את החדר,
במהרה היא הבינה שהיא נכנסה למקלחת
וכשההדים התפוגגו היא מצאה את עצמה מסתכלת על מקס שעמד ערום באמצע המקלחת
ורק מגבת כרוכה מסביב למותניו.
מרוב הפתעה ליבה קפץ והיא לא ידעה מה לעשות,
היא לא יכלה להכחיש שעברו לה מחשבות מוזרות בראש כשהיא ראתה את הגוף השרירי שהיה לו ,
הוא עמד עם הגב אליה ואז לפתע היא הבחינה בצלקת שהייתה על גבו העליון מצד שמאל,
ארוכה וברורה, היא לא רצתה להודות אבל הדבר גרם למקס להראות עוד יותר מושך.
"רגע..מה אני עושה?" חשבה לעצמה ולקחה צעד אחורה.
"אין מצב שאני נימשכת ליצור הזה" חשבה לעצמה והתחילה לסגור את הדלת
באיטיות בתקווה שהוא לא שם לב שהיא שם.
"לא ידעתי שאת עד כדי כך סוטה.." אמר מקס והסתובב עם פניו אליה.
שיערו נפל על פניו ועיניו הבהירות היו בולטות מתמיד.
היא מייד שמה את ידה על עיניה ופתחה את הדלת שוב.
"מה קשור סוטה?! חשבתי שאין אף אחד בחדר...!" ענתה והמשיכה להסתיר את עיניה.
"טוב מצטערת אני יוצאת" הוסיפה ובאה לצאת מחדרו.
"מה את סוגרת את העיניים? אל תגידי שבחיים לא ראית גבר במצב כזה."
הוא אמר וחייך בעודו מעביר מגבת על שיערו.
"ראיתי הרבה דברים ואתה עוד קטן כדי שאני אספר לך" אמרה בצורה לא משכנעת
במיוחד והורידה את ידיה מעיניה המכוסות. "שום דבר מיוחד"
אמרה והסתכלה על גופו הרטוב, השרירים שלו בלטו במיוחד ואפשר היה לראות
את הקוביות בבטן שלו שגרמו לה כמעט לאבד את שפיותה, אך היא לא הראתה זאת.
"מה כבר ילדה טיפשה ומפונקת כמוך יכולה לראות?
לפי המבט שלך אני מתערב איתך שלא התנשקת בחיים שלך.
"הוסיף וחיוך ענק עלה פניו.
"עוד פעם אחת, אתה תקרא לי טיפשה, אני יתלוש את החיוך הזה מהפרצוף שלך"
אמרה והעצבים התחילו להשתלט על גופה. "אה טוב...טיפשה" אמר וחיוכו התרחב אף יותר.
"מה תעשי לי?" הוסיף והוריד את המגבת משיערו, שהיה נראה פרוע במיוחד.
קטי התעצבנה ונכנסה לאמבטיה, לקחה את המטאטא שעמד מאחוריה ונעמדה מולו.
"אתה תראה." אמרה והעיפה את המטאטא באוויר, שניה לפני שהדבר פגע בראשו,
הוא תפס את ידיה בחוזקה והמטאטא נפל על הריצפה.
"קטי..נראה לי את ממעיטה בכוחות שלי..שכחת מה אני?...מה תעשי אם אני אנשך אותך כאן ועכשיו?"
אמר ותפס את ידה השניה, היא ניסתה להתנגד אבל מהר מאוד הבינה שזה חסר תועלת,
הוא היה חזק מדי.
הוא לקח אותה והדביק אותה על הקיר שהיה מאחוריו.
כשהיא הרימה את עיניה הוא הרים את עיניו גם כן ומבטיהם נפגשו,
"מה קורה לי" חשבה לעצמה קטי כשהבחינה שתחושות מוזרות ממלאות אותה.
"אני יתן לך להרגיש איך זה כשגבר עומד קרוב אלייך" אמר ולקח את אחת מידיה,
היא לא הבינה מה הוא עושה אך היא כבר הפסיקה להתנגד,
אולי כי הבינה שלא תוכל או מסיבה אחרת. מי יודע..?
הוא תפס את ידה ושם אותה על החזה שלו,
היה כל כך חם במקלחת שהוא התנשם בחוזקה והחל להעביר את היד שלה על גופו הרטוב.
"אמרת לך שלא כדאי לך להתעסק איתי, אני יכול לעשות לך מה שבא לך. אל תשכחי את זה.
" אמר והמשיך להתנשם. קטי התחילה להתנשם גם היא ובמהרה מאוד גם היא נהיתה רטובה.
"את לא נמשכת ליצור הזה, את לא" המשיכה להגיד לעצמה אבל מחשבות אחרות עברו בראשה.
הוא התקרב לצוואר שלה עם שפתיו והיא קפאה במקום,
"מה תעשי אם אני אנשך אותך?" לחש באוזנה והיא יכלה להרגיש את הצמרמורת העוברת על גופה,
הוא העביר את שפתיו על צווארה בתקווה להפחיד אותה עוד יותר.
"תחזרי לעצמך!" חשבה לעצמה קטי והרימה את ידה,
"רק תעז" צעקה ובאה להכות אותו עם ידה,
כשהוא תפס את ידה באוויר ובידו השניה תפס את פניה.
"את מפחדת ממני.. אני שומע את פעימות הלב שלך." אמר והתבונן עמוק בעיניה
כשלפתע קלט שידו מחזיקה את הפנים שלה ומחשבות מוזרות התחילו לעבור גם לו בראש.
"מה אני עושה.." חשב לעצמו ומייד הרחיק את עצמו ממנה.
באיטיות הוא עזב את ידו מהפנים שלה ואת השניה מידה,
ויצא במהירות מהחדר,
"בקיצור, אל תתעסקי איתי" אמר לה לפני שיצא וסגר את הדלת בחוזקה
"רק רציתי לשאול משהו על דן!" צעקה לפני שהוא יצא.
מקס התיישב על מיטתו והתחיל לחשוב על מה שעשה.
"זה לא דומה לי.." חשב לעצמו וקימט את מצחו "שונא ילדות כמוהה" הוסיף והתחיל להתלבש.
לקחו לו כמה שניות להתלבש והוא יצא מהחדר, והשאיר אותה לבדה."
כשהיא יצאה מהמקלחת הוא לא היה בחדר,
והיא יצאה מחדרו והתקדמה לכיוון המדרגות.
"תרגעי מה יש לך, זה הפחד או משהו אחר?" חשבה לעצמה ושמה את ידה על ליבה.
בדרכה לחדר המדרגות היא הבחינה בדן ההולך לקראתה.
"קרה לך משהו?" שאל כשראה אותה מתנשמת כמו משוגעת כאילו היא רצה שעות.
"לא כלום, באתי לחפש אותך, אנחנו יכולים לדבר?" שאלה ולקחה אותו לצד.
"נו מה קרה?" שאל שוב והתכופף לראות את פרצופה שבאותו הרגע היה עוד אדום.
"אני רוצה לבקש ממך טובה" אמרה וניסתה להרגיע את נשימתה,
"דברי". –". "למה מקס צריך לשמור עליי? תגיד לו שלא יעשה זאת" אמרה וסידרה את שיערה לאחור.
"אני מצטער אבל אני לא יכול לעשות את זה, כי יש לו את הכוח להגן עלייך."
ענה ושם את ידו על ראשה.
"הוא הכי קרוב מאיתנו להיות בן אדם,
אם לא היו הופכים אותו לערפד כיום הוא היה צריך להיות רק בן 98,
אפשר להחשיב אותו כערפד חדש יחסית." אמר וחייך.
"רק..?! טוב..אם הוא רקקקקק בן 98 אני לא רוצה לשאול בן כמה אתה"
אמרה וגלגלה את עיניה ואז ניזכרה בדבר שהטריד אותה נורא.
"לא אמרת שהפצעים שלכם עוברים אחרי כמה דקות? אז למה נשארה לו צלקת?"
שאלה וכבר הייתה מבולבלת לגמרי.
דן חשב לשניה על איזו צלקת היא מדברת ואז ניזכר:
"כי הצלקת הזאת אצלו מגיל מאוד צעיר,
כשהוא היה בן 9 כשהוא ניסה להגן על אימו כשהחבר שלה תקע בה את שיניו,
שניהם לא ידעו שהוא היה ערפד עד שהוא נתן לה נשיכה קטלנית,
היא ניפטרה כמה שניות לאחר מכן,
והפצע הזה נשאר אצלו כי הוא עוד היה אדם,
ורק כמה שנים לאחר מכן הפכו אותו לערפד". אמר דן והסתכל על השעון שהיה על ידו.
"אבל אם עכשיו הוא יפצע, זה יחלים כמובן." הוסיף בנימה אופטימית.
קטי לא ציפתה מדן להגיד לה דברים כאלה וברגע זה היא התחילה ממש לרחם על מקס,
לאבד אמא בגיל 9 זה מאוד אכזרי.
"נראה לי אנחנו נאחר לשיעור..." אמר דן והפריע לה במחשבותיה.
"אה נכון" ענתה ואז ניזכרה בדבר שהטריד אותה עוד יותר.
"דן באמת מרגיש אליי משהו?" חשבה לעצמה, והייתה נחושה בדעתה לבדוק את הדבר
"אולי האהבה הזאת לא חד צדדית כמו שחשבת" חשבה לעצמה והסתכלה שוב על דן.
"דן..אכפת לך שאני יעשה משהו?" שאלה.
"תלוי מה.." אמר וחייך.
קטי הורידה את ידו משיערה ובשניה אחת מצאה את עצמה כורכת
את ידיה מסביב לגופו ושמה את ראשה על החזה שלו, שאכן פעם חזק.
"קטי הכל בסדר..?" שאל דן וכרך את ידיו מסביב למותניה.
"עכשיו כן.." לחשה וסגרה את עיניה.
" ערפד או לא, אני לא מפחדת, אין ספק.. אני אוהבת אותו." אמרה לעצמה בפעם המיליון וחייכה,
הם עמדו כך למשך כמה דקות אז שמישהו קטע את הרגע היפה שלהם.
"שכחת שיש לך שיעור?" שמעו קטי ודן קול מאחוריהם ומייד הורידו את ידיהם אחד מהשני
כאילו עשו משהו אסור.
היה זה מקס שעמד ליד המדרגות וצפה במתרחש.
"תיהיו כבר ביחד, מה אתם מושכים את הזמן?" הוסיף והכניס את אוזניות האמ פי בחזרה לאוזניו.
קטי סימנה לו עם היד "אני יהרוג אותך" והוא חייך. "כן..שניה.." מלמלה בבלבול ומיהרה
להוציא את מפתח חדרה מכיסה כדי לקחת את התיק.
"נדבר אחר כך" אמרה לדן וחייכה.
היא עברה על פניו של מקס ולא העיזה להסתכל בעיניו,
ברגע שקטי נכנס לחדר המדרגות ודן נעלם מהאופק,
חיוכו ירד והוא הוציא את האמ פי מאוזניו.
"יאללה ללמוד" אמר לעצמו ונכנס לחדר המדרגות גם הוא.
מייגאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאד!
אווקי זה הפרק הכי יפה שהיה עד עכשיו!!!!!
חחחח אני רוצה את מקס!!!
מסכן שלי. לאבד אמא בגיל 9 |:
אאחחח אבל הוא שוווווווווווה! הוא סקסייייי!
גררררררררררררר!
איזהה סיפורר מעלף . כל פרק יפה יותר מהשני
המשך😊
נכון שאת ממשיכה עכשיו?! ^^
אנא תאר את הבעיה בהודעה זו:
|
|
|
|
