|
תקציר
"לילה עם ערפד" - מדבר על קטי, בחורה שאיבדה את זיכרונה
לאחר שהתעוררה בגיל 13 בידיו של דן. 4 שנים אחרי, היא בת 17,
לומדת בתיכון-פנימייה פרטי, בטוחה שהוריה נפטרו ואפילו לא זוכרת את פרצופיהם.
מאוהבת בדן, בחור מסתורי שהפנים שלו הם הדבר הראשון שהיא זוכרת מאז
ש"התעוררה" בגיל 13.
אותו הבחור מתגלה אחר כך כערפד, והוא וחבריו מגלים לה יום אחד
שהיא לא כל כך רגילה כמו שחשבה.
ומעתה והלאה הרבה ירצו לפגוע בה מסיבות שיפורטו בהמשך העלילה.
מאוחר יותר לתיכון מגיע ערפד צעיר שנצמד אליה כ"שומר ראש" והיא מתאהבת גם בו.
כעת היא קרועה בין 2 אהבות, עבר שלא זוכרת, ואף אחד לא מוכן לספר לה מה מיוחד בה,
ולמה ומי רוצה לפגוע בה. מה יהיה? תקראו ותראו...
ז'אנר : על טבעי, רומנטיקה, קומדיה
פרק א'-
"תגידי את מוכנה להפסיק להסתכל עליו?! זה כזה שקוף.. את עושה לי פאדיחות! תעברי לשולחן אחר…"
התלוננה שונטל בקול רם על קטי.
"אל תגזימי! בסך הכל הסתכלתי לשניה …" אמרה קטי והניחה את שקית השוקו שהייתה תקועה
אצלה בפה כבר חמש דקות.
"תקשיבי קטי.. תחזרי רגע למציאות.. אין לך סיכוי איתו הוא ברמה אחרת מאיתנו. תראי כמה בנות תלויות
לו על הצוואר הוא אפילו לא מסתכל לכיוון שלנו. תסיימי עם האהבה הבלתי אפשרית הזאת לפני שלא יהיה מאוחר מדי"
אמרה שונטל ומייד נשמע הצילצול.
"טוב בואי נחזיר לכיתה.. יש לנו ספרות עכשיו..תתכונני לחפירות ארכיאולוגיות מהמורה הזה שוב…"
הוסיפה שונטל והשאירה את קטי עם פה פתוח. "מה זה ה"רמה האחרת" הזאת אמורה להביע?
מה את חיה בסרט? צאי מזה.." אמרה קטי והגבירה את קצב הליכתה.
"חח כן יש משהו במה שאת אומרת" מלמלה שונטל בעודה מחייכת.
השתיים נכנסו לכיתה ומייד השתנה הבעת פניהן.
"אוקיי.. מה עבר על המקום הזה?!" שאלה שונטל ושמה את כף ידה על מצחה.
"טורנדו?.. לא יודעת מה קרה פה אבל מה שזה לא יהיה, זה הצליח להפוך את כל הכיסאות והשולחנות בכיתה."
אמרה קטי והורידה את תיקה מהגב.
השתיים לא הספיקו להפנים מה קרה בכיתה וכבר נשמעו הצעקות מבחוץ "מכות! יש מכות!"
קטי ושונטל מיהרו לרדת במדרגות לחצר האחורית וניסו להבין על מה המהומה.
"את רואה משהו?" שאלה שונטל. "בטח, אני רואה ערמת ילדים עפים אחד על השני.
אבל אם הם לא היו פה..אז אולי הייתי רואה משהו!" אמרה קטי בנימה צינית כאילו זה ברור מאליו
שהיא לא מצליחה לראות דבר. "סליחה, אפשר לעבור? סליחה..?"
צעקו קטי ושונטל בזמן שניסו לעבור בין הילדים.
לאחר מאמצים קשים השתיים הצליחו להגיע למרכז האירוע והתנשפו מרוב עייפות.
"את מבינה מה קורה פה? אני לא רואה על מה המהומה" שאלה קטי
"היי.. זה לא דן עומד שם? מי זה לידו…?" אמרה שונטל בעודה מחזיקה במשקפי הראיה שלה
בכוח כדי שלא יפלו. "איפה ? איפה?" שאלה קטי ומייד מצאה תשובה.
"זה לא אלכס מהכיתה שלנו שעומד לידו? מה הוא עושה?" שאלה שונטל.
"זה בטח עוד ריב בין דן לאלכס, אלכס לא מצליח לנצח אותו בכדורסל,או ליתר דיוק, בשום דבר..
וכל הזמן מחפש סיבות למריבה" לחשה קטי לשונטל ועוד לפני שהספיקה לסיים את המשפט
נשמעה צעקה. אלכס הרים לבנה והתקדם לכיוון דן כשפניו כחולות ועיניו אדומות כדם כאילו
הוא אחוז דיבוק.
"מה הוא מתכוון לעשות?" לחשה קטי והתחילה להתקדם לכיוון השניים:
"אלכס אל תעשה שטויות, תן לי את הלבנה מה אתה ילד קטן?! בסוף תגרום לכך שיעיפו אותך מפה!"
בשבריר שניה אלכס הסיט את עיניו מדן וכיוון את הלבנה כלפי קטי.
"קטי תעופי משם אל תתערבי" צעקה שונטל בעודה נידחסת בין כל הילדים האחרים
המנסים לפלס את דרכם למרכז המאורע.
קטי הסתכלה על שונטל ואז החזירה את מבטה שוב לאלכס.
"תשבי בשקט" צעק והלך שני צעדים אחורה כאילו אינו מסוגל לשמור על יציבות גופו.
קטי לקחה צעד אחד קדימה, ואלכס לא חשב פעמיים לפני שזרק את הלבנה לכיוון שלה,
היא כוונה הישר לפניה, קטי ההמומה נשארה לעמוד, משותקת ולא יודעת מה לעשות.
"זהו זה" חשבה לעצמה קטי וסגרה את עיניה בציפייה למכה שהיא הולכת לקבל.
"נו…?" חשבה לעצמה, "זה לא פגע בי? הוא פספס? אין מצב"
חשבה לעצמה ולאט לאט החלה לפקוח את עיניה.
היא ראתה את דן עומד מטר ממנה ובידו הלבנה שאלכס זרק לאוויר.
"מה? לא יכול להיות" מלמלה לעצמה קטי וניסתה להבין את המתרחש.
שניה לאחר מכן היא הרגישה מישהו מושך אותה אחורה לתוך מהומת הילדים.
היא הרימה את מבטה, וראתה את שונטל המודאגת מחזיקה את ידה, ומנסה להרחיק אותה מהמאורע.
"אני לא מאמינה, הוא תפס את הלבנה שניה לפני שהיא פגעה בך, קטי הוא הציל אותך."
אמרה שונטל בצורה לא משכנעת במיוחד, כאילו היא עצמה לא מאמינה לדבר.
השתיים בהו אחת בשניה ולפתע שמעו את שאר התלמידים משתוללים.
הן החזירו את מבטן לדן ואלכס וראו את דן מחזיק את אלכס בצווארו ולוחש לו כמה מילים,
שלאחריהן, מבטו של אלכס השתנה "תוריד אותי! תוריד"צועק אלכס על דן שנראה אדיש באותו הרגע
והוא מייד הוריד אותו על רגליו.
אלכס הסתכל על שאר הילדים שנעמדו בשולי המאורע וצפו בכל המתרחש,
הוא אחז בפניו כאילו מנסה להבין מה עשה ומייד ברח מהמקום.
כצפוי נשמעות שריקות של בנות לעבר דן. "הוא מסתכל..לפה? או שנדמה לי...?" שאלה קטי והורידה את ראשה.
"את בסדר..קטי?" לפתע היא שמעה קול הקורא לה. מייד הרימה את ראשה וראתה את דן עומד
מולה ובוחן אותה מכל הכיוונים. "הכל טוב?" הוא שאל שוב. לקח לקטי כמה שניות לחזור לעצמה.
"אממ..כה..ה..הכל..הכל בסדר!" לפתע אמרה אך לא נשמעה משוכנעת מדי.
דן חייך ועלה לכיתתו. דן לומד שכבה מעל קטי. והוא יותר גדול ממנה בשנה.
הוא מודל הערצה של כל הבנים והבן המושלם בשביל כל הבנות.
שיער שחור קצוץ ועיניים גדולות בצבע דבש. הרבה שמועות מסתובבות עליו ברחבי בית היתומים.
חלקן אומרות שהוא עשיר, ושהדוד שלו הוא בעל עסק מלוכלך כלשהו.
כמו כן יש לו אחים ואחיות שלא נראו הרבה.
"קטי את בסדר?" – "כן.. הכל טוב.. פשוט..איזה נוסטלגיה זאת הייתה עכשיו,
כשראיתי אותו עומד ככה מולי, כאילו חזרתי לרגע לעבר.
זוכרת שסיפרתי לך על זה? זאת הפעם השניה שהוא עומד מולי ושואל אם הכל בסדר,
כמו שהיה לפני 4 שנים כשהתעוררתי וראיתי אותו עומד מולי,
על פניו חבלות וחתכים, אני לא יודעת מה קרה אז אבל עד עכשיו יש לי הרגשה שהוא
הציל אותי כמו שהוא עשה היום.. והעובדה שאני לא זוכרת שום דבר שקרה לפני זה,
מטעה אותי לפעמים... בכל מקרה, הוא לא שב לדבר איתי מאז" אמרה קטי והביטה בשונטל במבט מבולבל.
"כן.. לכי תדעי מה קרה אז.. ת'אמת שאני ממש מעריצה את האופי שלך,
להיות כל כך חזקה כשבעצם יש לך כל הרבה שאלות בראש שנשארו בלי תשובה,
את עדיין שומרת על המכתב ההוא?" שאלה שונטל והניחה את ידה על הכתף של קטי
בזמן שעלו לכיתה במדרגות.
"איזה מכתב? זה שאבא שלי כנראה כתב?"
–"כן זה שמצאת אצלך בכיס אחרי שהתעוררת" ענתה שונטל והורידה את ידה מכתפה של קטי.
"ברור.. אני זוכרת מצויין מה היה כתוב שם:
"בתי היקרה, אם את קוראת מכתב זה כנראה אני כבר לא בחיים, מעכשיו עלייך להגן על עצמך
ולשמור ששום דבר רע לא יקרה לך, ותזכרי אותי, אני תמיד יהיה איתך , למרות שזה לא יהיה באופן פיזי
אלא רוחני, אוהב, אבא" זה בעקרון מה שהבן אדם הזה כתב לי .
לכי תדעי מה זה היה, ת'אמת אני אפילו לא מתלוננת על זה, אני שמחה שאני לא זוכרת את זה,
זה לא יעשה לי טוב לזכור דברים עצובים." אמרה קטי והיה ניתן להבחין במבט עצוב על פניה.
"אל תקראי לו ככה מה זה "הבן אדם הזה"? זה אבא שלך, לפחות היה, אז קצת כבוד"
אמרה שונטל ומייד הבינה שלא הצליחה להצחיק.
"אבל אני לא יכולה לקרוא אבא לבן אדם שאני לא זוכרת, קשה לי מה אני אגיד לך,
השאיר לי רק מכתב אבל אני אפילו לא זוכרת את פניו "טוב לא רוצה לדבר על זה, איפה מינה? שוב מבריזה?
כמה אפשר להבריז? המנהל הולך לפרק לה את הצורה כשהוא יגלו שהיא נכשלה בכל המקצועות חוץ מספורט ולא רק זה
היא גם באה לשיעורים פעמיים בשבוע, ובורחת כל לילה מהחלון לכי תדעי לאן וחוזרת
רק בבוקר צריך לעשות עם זה משהו." הוסיפה קטי והתיישבה במקומה.
הכיתה הייתה שוב מסודרת וכל אחד ישב בשולחן ניפרד, מכיוון שזה היה תיכון-פנימייה על רמה
בו ההורים בעיקרון שלחו את ילדיהם כי לא היה להם זמן להקדיש להם בגלל עבודתם ה"קשה", או יותר נכון להפתר מהם.
בבית היתומים הזה היו רק 3 שכבות : י', י"א וי"ב. מן בית ספר תיכון, יש בניין מול בית הספר בו כולם יושנים,
3 אנשים בכל חדר. לכל אחד היה שולחן משלו ולוקר משלו.
קטי בעצמה עד היום לא יודעת מי משלם לה על שכר הלימוד כי הדבר נשאר סודי,
והאחראי על כך מעדיף להשאר אנונימי.
על השולחן של קטי באופן לא מפתיע היו אותיות וציורים כמו : ק+ד=אהבה, ד.אני אוהבת אותך,
ועוד משפטים עם האות "ד" שכצפוי כולנו יודעים במי מדובר.
ניתן היה לשמוע את המורה ניסים מתקרב לכיתה לפי הצעדים הכבדים שלו
והשקיות שהוא לקח איתו לכל מקום ובה הציונים, הספרים, המחברות,המבחנים
וכל מיני דברים שהוא סוחב איתו לכל מקום, הוא פשוט אינו מסוגל להפרד מהשקית הזאת.
כבר מהמסדרון ניתן היה לשמוע את קולו הגס "תלמידים תוציאו מחברות מתחילים בהכתבה"
צעק עוד טרם כניסתו לכיתה.
"כמו תמיד, אין בוקר טוב, אין מה קורה, ישר הכתבה, אין יום אחד שהוא יפתח אותו באופן נורמלי
ולא יגרום ליד שלנו ליפול ממקומה." התלוננה שונטל והוציאה את מחברתה.
"אין מה לעשות צריך לסבול קצת.. בכל מקרה שכחתי את המחברת בלוקר
אני הולכת לקחת אותה לפני שהמורה ישים לב שאני לא בכיתה."
לחשה קטי ובנימה אופטימית התרוממה מהכיסא ויצאה מהכיתה.
במסדרון לא היו הרבה חלונות ואפשר היה להגיד שכמעט היה חושך
לולא הפנסים והאורות מלמעלה.
ככל שקטי התקרבה ללוקר שלה, תחושות מוזרות מילאו את ביטנה.
"מה זאת הרגשת המועקה הזאת? אני ממש לא אוהבת את זה"
אמרה לעצמה קטי והמשיכה בדרכה כשלפתע כבו האורות אחד אחרי השני
"מה קורה פה? למה אין אור?" לחשה קטי והתבוננה בתקרה,
הפנסים התחילו לאבד את בהירותם ובמהרה המקום הפך לחשוך.
קטי עצרה בצד ושמה את ידה על ידית של דלת כיתה י"ב 1,
הידועה בתלמידים העשירים והסנובים שבה.
היא התחילה להתנשף במהירות ומייד לקחה נשימה עמוקה כדי לנסות להרגיע את עצמה.
"שוב הפסקת חשמל?" חשבה לעצמה קטי ושמה את ידה על ביטנה,
אחד הפחדים החזקים ביותר של קטי הוא הפחד מהחושך הידוע בשם "ניקטופוביה". מ
סיבות לא ברורות עד עכשיו חושך הוא היריב הגדול ביותר שלה,
מאז שהיא זוכרת את עצמה לפני 4 שנים, היא התעוררה עם הפחד הזה, כל פעם שמתחיל להחשיך,
עיניה מתחילות לדמוע. קטי התיישבה על הרצפה הקרה וכרחה את ידיה מסביב לרגליה.
היא התחילה להזיע והרגישה את השיתוק גובר על גופה.
לפתע נשמע קול של דלת ישנה ניפתחת, לפי הצליל, הדלת הייתה חלודה.
הקול הזה הרתיע אותה והיא הרגישה בזיעה המתפשטת על גופה,
אך ידעה שאם היא רוצה לצאת מהמצב הזה היא צריכה לעשות משהו
"בבקשה תעזרו לי נכבה האור, מישהו שומע אותי?" לחשה קטי וניסתה להרים את קולה.
היא מייד נעמדה והתחילה ללכת לכיוון הקולות שנשמעו מהמשך המסדרון החשוך.
"סליחה מישהו יכול לעזור לי?" לחשה קטי שוב, לצרוח לא היה טעם
כי היה שקט כל כך שאפשר היה לשמוע אפילו את העכברים מהצד השני של הקיר
מנסים לפלס את דרכם החוצה. לפתע קטי שמעה קול של אישה "כן.. מי פה?"
–"אני.. קוראים לי קטי אני משכבת י"א, מה קרה עם האור?" ענתה קטי
בעודה לא רואה עם מי היא מדברת.
"זה נחמד יותר ככה לא?" שמעה קטי ולא הבינה מי מדבר.
"אני לא שומעת מה את אומרת, דברי יותר בקול, את יכולה לעזור לי בבקשה
למצוא את הדלת למדרגות? אני רוצה ללכת לכיתה שלי והמסדרון ארוך כל כך שאני לא רואה לאן צריך לפנות.
" ענתה קטי בקול נבוך והמשיכה להתקדם בקצב איטי.
היא ראתה רק דמות שחורה,וגם זה לא בבירור.
"אני יכולה לסדר שהאור הזה יחזור אם תבטיחי לי משהו אחד" לפתע הקול נהיה יותר חזק ואפשר היה לשמוע שקטי
מדברת עם ילדה, אך הקול שלה לא בדיוק היה נעים לאוזן.
"אממ..סליחה? על מה את מדברת?" שאלה קטי ונעמדה במקומה. לפתע אחד הפנסים נדלק
אך עם אור חלש וזאת הייתה בדיוק המנורה שמתחתיה עמדה קטי.
"אם את תבטיחי להתרחק ממנו, אני יכולה להבטיח לך שלא יקרו
עוד מקרים לא נעימים כאלה, ואם לא..חבל.." אמרה הדמות השחורה.
קטי הרימה את מבטה ושמה לב שהדמות השחורה איננה שחורה יותר,
האור האיר את פניה והיא ברורה מתמיד, זאת הייתה ילדה, קטי ראתה אותה בעבר ובבירור יכלה
לזהות שהיא משכבת י"ב.
בדבירה של אותה הילדה הייתה נימה של איום, אך קטי לא הבינה מה פתאום היא מדברת איתה
כשבעבר הן לא החליפו אפילו מילה.
ועל איזה מקרים לא נעימים היא מדברת ומה היא רוצה שהיא תבטיח לה ומה זה קשור בכלל להעדר האור .
"סליחה..? אני לא בדיוק מבינה על מה את מדברת" אמרה קטי ולקחה צעד אחורה.
"אז בואי אני יסביר לך למה זה קשור..." אמרה הילדה והתחילה להתקדם בהליכה
מהירה לכיוון קטי, צעדיה היו גדולים ונתנו הרגשה מוזרה של פחד לא מוסבר.
"מה את עושה פה?! שלא תעזי לזוז.." נשמע קול מאחורה והאור מייד חזר לפעול.
כל האורות נדלקו וקטי סגרה את עיניה מהאור החזק שמילא את המסדרון.
כאשר נמצאים זמן מסויים בחושך מוחלט.
ואז מופיע האור, הדבר תמיד גורם לסינוור ואי אפשר לפתוח את העיניים לכמה שניות.
לאחר כמה שניות הצליחה לפקוח קטי את עיניה וראתה את דן עומד מאחורי אותה הילדה
ומסתכל עליה במבט לא אהוב במיוחד.
"לא היית צריך לבוא..זה ביני לבינה דן..אתה יודע ש.." ודן מייד קטע את דבריה -
"אין שום דבר בינך לבינה אני רוצה שתעזבי את המקום מייד" אמר דן בצורה רגועה וסימן לה עם הראש לכיוון היציאה.
קטי בינתיים עמדה בצד לא מבינה מה קורה על מה הם מדברים מה זה קשור אליה ומה היא רוצה
ממנה בכלל.
"תן לי להבין רגע.. בגלל שאתה האח הבכור אז אני צריכה להקשיב לך כל הזמן? זה לטובתך אתה
עוד תודה לי ביום מן הימים" אמרה הילדה והעיפה מבט לכיוון קטי שנעמדה בצד ונשענה על הקיר.
"קארין.. אני לא צריך שתדאגי לי אני ילד גדול אני ידאג לעצמי את מוכנה לעזוב בבקשה?"
אמרה דן ונגע בשיערה של קארין. "רגע.. אחות..? יש לו אחות?" חשבה לעצמה קטי בראשה
ולא העיזה לשאול זאת בקול רם.
קארין סיבבה אחורה את ראשה, העיפה מבט לכיוון קטי והתחילה ללכת לכיוון היציאה.
"אפילו אחותו נראית מצויין..הגנים עוברים במשפחה ובזה אין לי ספק"
חשבה לעצמה קטי התרחקה מהקיר.
היא סובבה את מבטה לראות היכן דן ולא הספיקה לפתוח את הפה
ולהסתובב לכיוונו והוא כבר עמד לידה, קרוב מתמיד, אולי אפילו קרוב מדי.
קטי נבהלה ודחפה אותו קצת אחורה וראו על פניה שהיא לא הייתה מוכנה להתקרב יותר. היא ידעה שזאת
אהבה חד צדדית.
"את בסדר?" שאל שוב.
-"אתה מוכן להפסיק לשאול אותי אם אני בסדר? אני בסדר גמור, מה פתאום החלטת לדבר איתי אחרי
שהתעלמת ממני לגמרי כל כך הרבה זמן?" שאלה קטי ודפקה לו מבט מערער.
"אני לא מתעלם ממך, את לא יודעת הרבה דברים ועדיף גם שלא תדעי,
אם את תראי אותה מופיעה שוב לידך תקראי לי מייד שמעת.?"
אמר לה דן ושוב התקרב אליה. היא יכלה להרגיש את הצמרמורת העוברת על גופה.
"אני לא אומרת שום דבר לאף אחד עד שמישהו לא יסביר לי מה קורה פה"
אמרה ולקחה צעד אחורה. דן שוב התקרב והפעם תפס את ידה כדי שלא תתחמק.
"אין פה מה להבין את רק צריכה לעשות את מה שאני אומר" אמר והסתכל עמוק לתוך עיניה.
בשלב הזה קטי יכלה להרגיש את עורה הופך לעור ברווז ותחושות מוזרות ממלאות את בטנה.
"מה שתגיד רק תעזוב אותי" אמרה והוציאה את ידה מידו של דן, אבל הוא החזיק בה חזק מדי.
קטי השלימה מזמן שזאת אהבה חד צדדית ולא רצתה שהוא יגרום לה לבלבול ואשליות לשווא,
לכן לא רצתה לפתח תקוות ואשליות וניסתה לאהוב אותו רק מרחוק,
לא הייתה מוכנה להתקרב יותר מדי.
הוא הוריד את עיניו ממנה וכמו כן גם את ידיו ונשאר לעמוד מולה.
"תודה" אמרה קטי וסיבבה את גבה אליו, התכוונה להמשיך בדרכה ללוקר שלה העומד
הישר מול עיניה כשלפתע דרכה עם נעליה על המכנס שלה והתנדנדה בעודה
יודעת שהיא עומדת ליפול.
בשלב בו היא איבדה את היציבות על גופה היא הרגישה זוג ידיים כרוכות מסביב למותניה,
היה זה דן שתפס אותה כדי שלא תיפול.
הוא החזיק אותה כל כך חזק וצמוד אליו שהיא חשבה שהיא הולכת לאבד את שפיותה באותו הרגע.
השניים נשארו לעמוד כך מספר שניות וקטי שמה את ידיה על ידיו של דן ,
תוך כדי ניסיונותיה להוריד אותם ממותניה, אך דן לא עזב. זאת הייתה הפעם השניה שהיה ביניהם מגע
הפעם הראשונה הייתה כשהיא לראשונה פקחה את עיניה לפני 4 שנים,
והוא היה בן אדם הראשון שהיא זוכרת, הוא החזיק אותה בידיו והמשיך לשאול אותה אם היא בסדר.
מאותו הרגע היא התאהבה בו, עד היום היא יכולה לזכור את המבט שהיה על פניו
כשהיא פקחה את עיניה. "את מפחדת ממני..?" הוא לחש לה באוזן וכרך את ידיו עוד יותר בחוזקה סביבה.
נדמה היה שהזמן נעצר, וזה מה שהיא קיוותה בתוכה שיקרה.
לאחר מספר שניות הוא עזב אותה ולא אמר מילה, בצעדים רגועים וארוכים הוא התחיל להתרחק מהמקום
לכיוון כיתתו ולבסוף נכנס לכיתתו ונעלם מאופק עיניה.
רק אז היא יכלה לסגור את עיניה ושמה את ידיה על ליבה שפעם חזק מתמיד,
נדמה היה לה שהוא יצא כל שניה החוצה.
היא לגמרי שכחה מהלוקר ומהמחברת ומה היא עושה שם בכלל ועלתה לכיתתה.
כשהיא נכנסה המורה בהה בה במבט כועס.
"טוב שניזכרת לבוא בדקות האחרונות של השיעור, עדיף היה שלא היית באה בכלל.."
אמר המורה והוציא מתיקו את היומן. "אחרי הלימודים..אצלי במשרד" אמר לה וציווה עליה לשבת במקומה.
אחרי מה שקרה לה במסדרון קטי לא יכלה לשבת בשקט והייתה חייבת לספר את זה למישהו,
ומי אם לא החברה הטובה שונטל שבמקרה יושבת בשולחן לידה?
"פססס..שונטל תני לי דף ועט" לחשה קטי לשונטל העסוקה בלצייר ולקשט את השולחן שלה.
"הנה.." אמרה שונטל והעבירה לקטי דף ועט. קטי לקחה את הדף ותלשה ממנו חתיכה קטנה.
"שונטל אם אני יספר לך,את לאאא תאמיני מה קרה לי עכשיו!" כתבה קטי על חתיכת הדף התלושה וניסתה
להעביר אותה לשונטל בשקט. לרוע מזלה המורה הבחין בדבר ותלש את הנייר מידיה של קטי.
"אה באמת?? תנסי אותי אולי אני יאמין לך, אני מאוד ישמח אם תספרי לי מה קרה אצלי במשרד...עכשיו!!!"
אמר המורה בעודו מקמט את הפתק הנמצא בידו ומנסה לא להרים את הקול.
"כן המורה.." אמרה קטי במבט מובך ויצאה מהכיתה.
"בימיי נעורי אף תלמיד לא התחצף בצורה כזאת למורה שלו, בגלל זה צריך לנהוג בהם ביד קשה כיום. אחח.."
חשב לעצמו המורה, הרים את ראשו וחזר ללוח, הוא לא הספיק להרים את הגיר שעל השולחן ומישהו
פתח את הדלת בכזאת חוזקה שכל התלמידים התעוררו בשניה.
"בוקר טוב.." אמר הקול שעמד מאחורי הדלת הפתוחה, לפתע נכנסה ילדה עם גרביים צבעוניות
ו2 קוקיות בשיער, שיער שחור ועגיל בגבה, אין מה להגיד, פריקית אמיתית, ואם מדברים על פריקית זאת
חייבת להיות מינה.
"אוו תראו איזו אורחת הגיעה לבקר, כולי אושר, מה קרה יש לי יום הולדת היום ולא ידעתי אז כיבדת
אותי בנוכחותך? אני מרגיש בר מזל עכשיו" אמר ניסים המורה ונשען על הכיסא שמרוב משקלו התחיל להתנדנד.
"וואט אבר" ענתה לו מינה וניגשה אל מקומה, רק שהוא היה תפוס.
"אני סופרת עד 3 ואתה קם מהמקום שלי" אמרה מינה לאלכס שישב במקומה וראו עליו שהוא התעורר לפני שניה.
"תני לי סיבה אחת שבגללה אני צריך לקום.." ענה לה אלכס והניח את
ראשו בחזרה על השולחן. מינה גלגלה את עיניה והורידה את התיק שלה מגבה.
"טוב, לא רציתי לעשות את זה, אתה אשם" חשבה מינה לעצמה והתקרבה לאט לאט למקום בו הוא ישב
"פעם אחרונה, אני סופרת עד 3 ואתה קם, אני לא אחראית על מה שיקרה אחר כך" אמרה מינה וניסתה
להשמע עד כמה שיותר רגועה. אלכס לא הגיב, אפילו לא מצמץ והמשיך לשבת ברוגע.
מינה היא לא בחורה שאיתה מישהו רוצה להתעסק, יש לה פיוז קצר, כל דבר קטן מכניס מוציא אותה מדעתה.
במהרה אלכס מצא את עצמו עומד על ארבע ומנסה להרים את מכנסיו הקרועות.
"את לא נורמלית!!!" צעק עליה אלכס בעודו מנסה לקום מהרצפה, אך ללא הצלחה.
"אני לא מרגיש את הרגל שלי, מינה נשבע לך אם עשית משהו לרגל שלי אני יתלונך עלייך במשטרה,
עדיף היית ממשיכה לישון בחדר במקום לבוא לפה" צעק עליה שוב והתחיל להתלונן למורה ההמום
שעמד בצד חצי משותק. מינה כאילו לא קרה דבר, התיישבה במקומה, הוציאה את ספר הלימוד שלה
את המשקפי ראיה ובהתה במורה ההמום. "מינה...למשרד שלי.... עכשיו" גמגם ההמורה ושם את ידו
על מצחו כאילו סובל מסחרחורות.
מינה קמה ללא התנגדות ובשמחה ודילוגים יצאה מהכיתה כשתרקה את הדלת מאחוריה
בכזאת עוצמה שניסים המורה כמעט קיבל התקף לב, נוסף. "מינה.. מה את עושה כאן..?"
שמעה מינה קול מאחורי בעודה בדרכה למשרדו של המורה.
"קטי..? גם את פה?" אמרה מינה ונתנה לקטי חיבוק שהוציא לה כמעט את כל השוקו
שאותו שתתה בבוקר. "חחח מה עשית הפעם?" שאלה קטי את מינה ולא יכלה שלא לחייך.
"לא עשיתי כלום, המורה הזה תמיד ניתפל אליי, אלכס תפס לי את המקום וסירב לקום,
ובגלל שהמורה לא אמר לו כלום, אני הייתי צריכה לפעול" אמרה מינה גאה בעצמה
וחיוך שובב עלה על פניה. "מה זה פירסינג נוסף..?" שאלה קטי והסתכלה על האוזן האדומה של מינה.
"כן.. עשיתי אותו אתמול, נכון יפה?" התלהבה מינה. "אממ כן..אבל זה כבר החור החמישי שיש לך באוזן,
לא ידעתי שיש מקום לעוד אחרי הארבע הראשונים שעשית..האוזן שלך נראית כמו אוזן
של איזה רב הודי .." אמרה קטי והמשיכה לבחון את אוזניה של מינה.
"חע חע, מצחיקה כמו תמיד, יש לי עוד הרבה מקומות שאפשר לעשות בהם חורים,
עד עכשיו את כבר צריכה לדעת שזה הקטע שלי." מלמלה מינה כשלפתע קטי שמה לה את ידה על הפה
כאילו מנסה לשמוע משהו. "אוי לא, הוא בא..." אמרה קטי והסתכלה על מינה עם מבט מבוהל.
היה זה ניסים המורה שאת צעדיו כמו תמיד אפשר לשמוע עוד מהמדרגות שבקומה השלישית.
מה שטוב בזה זה כשמבריזים אפשר לשמוע מראש מתי הוא בא ואז לברוח, אבל שום תועלת אחרת מזה אי אפשר
להרוויח, רק צמרמורת.
מינה כמו תמיד עמדה זקוף עם ראש למעלה מוכנה להתעמת עם המורה ושהוא כמו תמיד יתן לה עונש.
קטי ניסתה לשכנע אותה להרגע ולא להתחצף כדי לא לעשות את המצב גרוע יותר ממה שהוא.
במהרה השתיים מצאו את עצמן יושבות במשרד שלו ושומעות הרצאות על איך צריך לחיות את החיים ואיך היה
העולם כשהוא היה צעיר וכמובן, למה הוא נהפך כעת.
"בימיי, לתת כבוד למבוגרים היה דבר עליון, מי שלא עשה זאת,
נענש בחומרה, זה לא כמו היום, שילדים יכולים לדבר איך שבא להם למבוגרים
כי הם חשים שהם מבינים הכל בחיים והם האדונים לגורלם, פחח אל תצחיקו אותי..."
וכל ההסברים האלו נמשכו בין ארבעים דקות לשעה, כשהמורה לא נותן להן להשחיל אפילו מילה בשיחה.
בסופו של דבר קטי ומינה קיבלו עונשים שונים, מינה הייתה צריכה להשאר ערה ולא ללכת
לחדר עד שהיא תסיים להשקות את כל הצמחיה מחוץ לבית הספר, וזאת עבודה של לפחות
4 שעות, ולקטי אסור לחזור לחדרה עד שהיא לא תנקה את כל הקומה השלישית, וכמו שצריך.
השתיים התפצלו והחלו ישר בעבודה על מנת ללכת לישון כמה שיותר מוקדם, כדי להצליח לקום לטיול
שיש להן למחרת עם השכבה. מינה החלה בעבודה, שמה אמ פי על אוזניה ונכנסה לעולם משלה.
באשר לקטי, היא הלכה למחסן להוציא דלי וכלי ניקיון כדי להתחיל בעבודה.
"אני פשוט לא מאמינה שאני צריכה לעשות את זה, אוווחחח בא לי להרוג את המורה הזה, כאילו,
מה הוא חושב לעצמו" חשבה לעצמה קטי ונכנסה למחסן, המראה לא היה מלבב במיוחד,
כל הקירות היו מלאות ברשת עכבישים והריח במקום יכל לגרום אפילו לחזיר להקיא.
"אוו מיי גאד, איכס, כזה גועל!" לחשה לעצמה קטי וקימטה את מצחה.
"טוב..לעבודה" אמרה והחלה להתקדם לקראת הדלי הישן ששכב שם לפי המראה, כנראה שנה שלמה.
לאחר שמצאה את כל מה שצריכה, ניסתה לסחוב את הכל עד לקומה ה3, כשלפתע דרכה על משהו ונפלה עם כל הציוד
"יואו לא נכון" צעקה מרוב הלם, כל המיים התפשטו על כל המדרגות והדלי לא היה מלא יותר.
"יואו איזה בלאגן אני בחיים לא יצליח לסיים את הכל" התבכיינה לעצמה קטי כשלפתע הסתכלה למטה לראות על מה
דרכה וראתה טבעת. כן, טבעת אמיתית, לא מיוחדת במידה, טבעת רגילה, שנראתה כמו טבעת נישואים.
היא הרימה אותה מהרצפה ושמה לתוך כיסה בעודה לא יודעת מה לעשות עם המיים שמילאו את כל המדרגות.
ללא הרבה ברירה היא ניגשה לעבודה וניקתה את כל הבלאגן.
סוף סוף לאחר הרבה מאמצים היא עלתה לקומה השלישית ופתחה את כל האורות האפשריים בסביבה,
גם בכיתות, גם במסדורות, ואפילו בשירותים שליד.
להיות ברחבת בית הספר בלילה יכול באמת להפחיד,כשאין אף אחד בסביבה.
מאז ומתמיד היו שמועות על דברים מוזרים וקולות שנשמעו מהבניין בלילה.
לכן בניין הבית ספרי ומקום המגורים של שלושת השכבות לא היה ממש קרוב אחד לשני, אלה היו בניינים ניפרדים
וארוכים במיוחד. האגף של הבנות היה מופרד מאגף הבנים כך שהקומה הראשונה והשניה הייתה של הבנים
אלה היו קומות ארוכות כמו בבתי מלון והבנות ישנו בקומה השלישית והרביעית, ובין הקומות הללו דלת עם מנעול כדי
למנוע מצבים מביכים ולא רצויים. אחת הכיתות הייתה נעולה אז קטי לא טרחה אפילו לנקות בתוכה.
לאחר שניקתה את המסדרון והרצפה של השירותים, עברה לכיתות.
היא פחדה לעשות רעש מפני שהיא הייתה שם לבד, וכל רעש קטן הופך להד מפחיד.
לאחר שעתיים של עבודה, היא סוף סוף סיימה והתחילה להתכונן ללכת הביתה כשלפתע נשמעה שריקה.
אממ זה פרק א', אם אהבתם תגיבו ואני אמשיך.. 😊
כתיבה משובחת עד מאוד
אבל אני יכולה להגיד לך בכנות שכאן את לא תזכי
להערכה שמגיעה לך ומגיעה לך הרבה ממנה.
בכל אופן ,יש לך כשרון 😊
כתיבה מדהימה מאממי
אהבתיי אשש!
QUOTE (אלין_הבובה @ 16/07/2008) ממש יפה, המשך ..
מוכשרת אש[=
תודה 😊))
העלילה רק מתחילה, מקווה שתאהבו .
פרק ב'-
השריקה הגיעה מהכיתה הנעולה אליה לקטי לא הייתה גישה, זה היה ברור מאליו "מה זה?" לחשה לעצמה ובצעדים איטיים התקרבה למקור הרעש. ככל שהיא התקרבה, כך ליבה פעם חזק יותר.
עמוק בתוכה היא הייתה בטוחה שעדיף לא להתקרב,עדיף לעזוב את המקום כמה שיותר מהר,
אבל החלק הסקרן שבה לא נתן לה לעזוב, וכצפוי, שום דבר לא יכול להתגבר על סקרנותו של אדם.
מכירים את המשפט "הסקרנות הרגה את החתול?" לא? יופי ..עכשיו תכירו..לאט ובשקט היא התקרבה לכיתה הנעולה והצמידה את אוזנה לדלת כדי לשמוע מי נמצא בפנים. לשמוע בבירור היא לא יכלה אבל היא ידעה בפירוש,שבפנים יש מישהו, ולפי הרעשים, לא בן אדם אלא חבורת אנשים.
לפתע היא שמעה צחוק מתגלגל
שבא מבפנים וברור מאליו שמישהו שם השתעשע נורא.
ככל שהיא התרכזה יותר היא יכלה לשמוע חלק מהדברים שנאמרו בחדר,
לרוב זה היה קול נשי שדיבר. "אז איזה חדשות יש היום?"
שאל הקול שבפנים. "אין.. הוא הצליח להתחמק אבל אני מקווה שנתפוס אותו בקרוב לפני שיקרה משהו" ענה הקול השני. לפתע הבעת פניה של קטי השתנתה לחלוטין והסיבה העיקרית לזה הייתה הקול השלישי
שאמר "טוב סיימנו להיום בואו נלך לחדרים..."
כולכם יכולים לתאר על מי מדובר, כן כן, הקול הזה הוא קול שהיא יכלה לזהות בכל מקום,
בכל שעה, בכל מצב, היה זה קולו של דן. קטי הרחיקה את אוזנה מהדלת
בהלם ושאלה את עצמה מה דן עושה שם בשעות מאוחרות כאלה ועם מי הוא נמצא.
היא לא הספיקה למצמץ והנה שמעה רעש, הרעש היה של הידית של הדלת שקטי עמדה לידה,
מישהו מהצד השני הכניס מפתח וכנראה עמד לפתוח את הדלת כדי לצאת. לרגע גופה נהיה משתוק,
היא לא יכלה לחשוב בבירור, ולא יכלה להזיז אפילו אפאף.
לפני שהיא הספיקה להבין מה קורה,נשמע קול המפתח שהצליח לפתוח את הדלת שהייתה נעולה.
קטי לרגע איבדה את הראש לא יודעת לאן ללכת, איפה להתחבא,
מה לעשות עם עצמה. הדבר הראשון שעלה בראשה הוא להתחבא בשירותים שממול הכיתה.
היא נעמדה מאחורי הדלת הפתוחה של השירותים והציצה
דרך חור המנעול.היא כלל לא הופתעה לראות מי יוצא מהכיתה,
בגלל שידעה בדיוק מי הם האנשים הללו."כמה צפוי..שוב הם.."
חשבה לעצמה קטי בעודה מנסה להשאר כמה שיותר לא מובחנת.
תחילה יצאה קארין, אחותו של דן שקטי הספיקה כבר להכיר היום,
לאחר מכן יצא דן בעצמו ואחריו עוד 2 נערים שקטי לא הופתעה לראות,
אותה החבורה מסתובבת כל הזמן ביחד, הם נמצאים בכל מקום, אך פעם לא לבד,
תמיד אפשר למצוא אותם במקומות הכי מוזרים שיש ובשעות הכי מוזרות שניתן לחשוב עליהן.
"דן...אתה לא מריח את זה? יש כאן מישהו.." אמר אחד הנערים שלצידו והסתכל על הריצפה הרטובה
שלא הספיקה עוד להתייבש."בטח המנקה, כמה פעמים אמרנו לו לא להפריע לנו באמצע? נמאס לי לבקש ממנו יפה"
ענה הנער השני וכמו חיה, התחיל לרחרח את האזור.
בינתיים קטי עמדה מאחורי הדלת מנסה לא לזוז ולא לנשום כדי שלא יבחינו בנוכחותה,
כשהיא חזרה להציץ בפתח המנעול של השירותים
אל תוך המסדרון, הבעת פניה השתנתה לחלוטין.לא היה אף אחד במסדרון, פשוט אף אחד!
לפני חצי שניה היו שם ארבעה אנשים ועכשיו,כאילו הרוח לקחה אותם איתה.
לאט לאט היא פתחה את דלת השירותים ויצאה מאחוריה, בעודה מסתכלת לכל הכיוונים,
כדי לראות לאן הם נעלמו. לאחר כמה שניות היא מבינה שזה לא
רעיון כל כך טוב לחפש אותם, ועדיף לה לעזוב, הייתה לה תחושה שמשהו לא כשורה שם.
היא הלכה לאט לאט וניסתה לא להשמיע רעש עד שהגיעה לדלת היציאה של הבית ספר,
כשבחוץ התחיל לרדת גשם, ולא סתם גשם, גשם חזק במיוחד.
"שיט לא לקחתי מיטרייה מה אני יעשה?" שאלה את עצמה קטי בעודה מנדנדת את ראשה מפה לשם.
לפתע לשניה היא ראתה צל העובר מפה לשם בהמשך המסדרון בקומה הראשונה.
"אמאל'ה מה זה" חשבה לעצמה ולקחה כמה צעדים אחורה.
ליבה התחיל לפעום חזק והיא ניסתה להשתלט על עצמה כדי לחשוב מה היא תעשה.
לבסוף היא הגיעה להחלטה שזה היה פרי דימיונה ובגלל שהיא עייפה ולא ישנה טוב בשבוע שעבר,
היא מתחילה לראות דברים שלא באמת שם, שזהו סימפטום אופייני לחוסר שינה. אבל לא..
היא ראתה זאת שוב והפעם בבירור, מישהו רץ מפה לשם בסוף המסדרון בעודו
נכנס לכיתה אחת, יוצא ממנה, נכנס לאחרת, שוב נכנס לאחת, שוב יוצא, ושוב נכנס לאחרת.
קצב ריצתו היה מהיר מהרגיל ונשמע ממנו צחוק מתגלגל
."היי אתה, דיי לשחק משחקים, צא משם" קטי עזרה אומץ וניסתה לדבר אל הדמות.
לפתע תחושה רעה מילאה את ביטנה והיא שוב הרגישה רע,
שוב המועקה הבלתי מוסברת הזאת,התחושה הייתה חזקה מדי בכדי שהיא תוכל להשתלט עליה וקטי התיישבה על הריצפה בעודה מחזיקה את מפתחות חדרה.
היא לא שמעה שום דבר מסביבה וסחרחורת קלה עברה על גופה.
כשהיא הרימה את ראשה, הסחרחורת התחילה להעלם והראיה המטושטשת נעלמה,
היא ראתה ברור מתמיד,היא הסתכלה שוב על המסדרון וראתה דמות שחורה,
בגלל שבחלק ההוא של המסדרון היא כיבתה את האור,
אז לא היה ניתן לראות את פרצופה של אותה הדמות. "מי שם?"
לחשה קטי וניסתה לעמוד על רגליה, "בואי אליי מתוקה אני יחמם אותך"
אמר הקול והתחיל לצחוק ללא כל סיבה מוצדקת."מה?"
שאלה קטי בתמיהה ולא ממש חיפשה תשובה. היא ניסתה לפתוח את דלת בית הספר
והתחושה הרעה חזרה שוב, היא הסתכלה אחורה, והדמות עוד עמדה שם,
כמו רובוט, לא זזה, לא נושמת, לא הולכת, קטי הבינה שמשהו לא כשורה כאן,
היא הכניסה את המפתח לדלת וניסתה לסובב אותו כשהוא כל כך חלוד שהוא נתקע.
היא הייתה מפוחדת מתמיד ואפשר להבין למה,
לא כל יום מישהו לא מוכר מדבר איתכם כמו בן אדם לא שפוי,
ועוד באמצע הלילה כשאין אף אחד בסביבה.
בעודה מנסה לפתוח את הדלת בייאוש היא שומעת צעדים מאחורה שמתגברים משניה לשניה,
היא סובבה את ראשה פעם נוספת ואותו האחד התחיל ללכת לקראתה,
ובסופו של דבר, לרוץ, ולא סתם לרוץ, לדלג לקראתה, היא השתתקה במקום.
ידה החליקה מהמפתח שהיה בתוך הדלת והיא נכנסה לייאוש,
לא יודעת מה לעשות, היא שמה את ידה שוב על הידית ובכל הכוח שיש בתוכה סובבה אותה שמאלה,
הבן אדם שנמצא מאחוריה היה קרוב אליה מתמיד, היא לא רצתה להסתובב משום מה,
היא הרגישה שמישהו הניח את ידו על כתפה מאחורה וצמרמורת עברה כל כל גופה,
כשנדמה היה לה שהוא יתפוס אותה, הדלת ניפתחה וקטי התחילה לרוץ במהירות האור לקראת בניין המגורים שלה."הצילו, מישהו, מישהו רודף אחריי"
צעקה בקולי קולות אבל היה כזה שקט שהיה נדמה שאף אחד לא שומע אותה.
היא עצרה לרגע להסתכל אם הבן אדם עוד נמצא מאחוריה
ולא ראתה אף אחד, לא צל, לא אדם, פשוט שום דבר.
היא נבהלה כל כך שהיא לא שמה לב שהיא הולכת בתוך הבוץ במקום על המדרכה
והגשם מטפטף על פניה.הדבר הראשון שהיא עשתה זה ללכת לחדר שלה,
בה חיכו לה מינה ושונטל ולספר להן מה קרה.
"מה עשית שם 4 שעות?!את יודעת איך דאגנו?!"
מינה ושונטל באו בטיענות.לאחר ששמעו את הסיפור,
דיברו איתה והסבירו לה שאולי היא הוזה,
בגלל שעיניה היו אדומות מחוסר שינה ויש לה פחד נוראי מהחושך,
היא יכלה לראות דברים
שלא באמת היו שם, ככה לרוב הם אנשים שיש להם פחד מהחושך,
כשמתחיל להחשיך את מתחילים לדמיין דברים שלא שם, פוחדים ממשהו שלא קיים,
ונכנסים להתקפי חרדה בקלות.
אבל קטי ידעה, שמה שהיא ראתה היה אמיתי כמו הבשר שיש לה על הידיים,
והדבר הזה נגע לה בכתף.
היא ידעה שהיא ראתה משהו שאסור היה לה לראות ולכן תחושות מועקה עמוקות
מילאו את כל כולה מבפנים, היא הרגישה חנוקה ללא אוויר,
והדבר היחידי שיכלה לעשות זה ללכת לישון ולחכות לבוקר כדי לדבר עם המנהל על מה שקרה.
מינה ושונטל הדליקו לה את המנורה שעמדה על המגירה ליד המיטה של קטי ושכבו לישון גם הן בעצמן. כצפוי, קטי לא יכלה להרדם גם הלילה, והלילה במיוחד.
כל הלילה מחשבות הטרידו אותה האם היא הוזה או שזה היה אמיתי.
בבוקר שלמחרת, קטי התעוררה כשהצליחה להרדם ל3 שעות והלכה למקלחת כששונטל ומינה
קמו כבר מזמן והיו מוכנות ליציאה."בוקר בוקר בוקר, יואו איזה כיף היום יש טיול! אין לימודים!
אין אני מאושרת עד הגג" צעקה מינה על כל החדר כאילו היא לומדת מתישהו גם ככה.
קטי התלבשה במהרה, לקחה את התיק שלה ויצאה מהחדר כשבידיה הבגדים המלוכלכים של אתמול,
כשהם מלוכלכים בבוץ.
הכביסה נמצאת באגף הבנים בקומה הראשונה וצריך אישור מיוחד כדי לעבור שם,
וכמובן קטי קיבלה אותו לאחר שהמפקח הסתכל על מצב בגדיה "הנקיים".
להפתעתה הקומה הראשונה הייתה ריקה, לא בנים, לא המורים, לא שום דבר.
ככל שהיא התקרבה לחלון היא שמעה צרחות מבחוץ ולא הבינה במה מדובר,
היא ראתה מהחלון את המשטרה עומדת בפתח הבניין שלהם, חוקרת כנראה את אחד
המורים שנמצא במקום. "מה קרה עכשיו...?" אמרה קטי וגלגלה את עיניה
כאילו לא מספיק מה שקרה לה אתמול ,היום המשטרה באה לבקר בבית הספר.
היא יצאה החוצה עם הבגדים המלוכלכים בידיה כדי לבדוק מה קורה כי דלת הכביסה הייתה סגורה.
היא ראתה את אחד מחבריה לכיתה עומד בצד וניגשה אליו לשאול.
"תגיד אתה יודע מה קרה פה.? מה המשטרה עושה פה?" שאלה אותו קטי וקימטה את הגבות.
"רצח.. רצחו פה מישהו אתמול.. נראה לי זה המורה החדש הזה שבא ללמד את כיתות י'"
אמר התלמיד והצביע על בניין בית הספר, שעל רובו היו סרטים בצבע אדום לבן, וכתוב עליהם
"אין כניסה", כנראה חסמו את האזור ההוא שבו התרחש הרצח. לפתע קטי ניזכרה בבן אדם שראתה
שם אתמול וניגשה מהר למורה שדיבר עם איש המשטרה.
"המורה אני יכולה להחליף איתך כמה מילים?"שאלה קטי מקווה לתשובה חיובית.
"לא עכשיו..." ענה המורה והמשיך בשיחתו."אבל המורה זה חשוב" התעקשה קטי ותפסה את שרוולו. "אמרתי לא עכשיו!"הגיב המורה בכעס ותלש את שרוולו מידיה,
כתוצאה מכך בגדיה נפלו על הריצפה ומתוך אחד הכיסים, התגלגלה טבעת,
הישר לרגלו של מפקח המשטרה.
הטבעת שקטי בכלל שכחה על קיומה מרוב כל הדברים שקרו לה אתמול.
"זאת טבעת נישואים?" ערער המורה ושאל את קטי. "אה כן שכחתי מזה לגמרי..אתמול.."
רצתה קטי להסביר כשהמפקח קטע אותה והרים את הטבעת מהרצפה.
ההמורה שראה את הטבעת התקרב למפקח ובחן אותה מכל הכיוונים כשהגיע למסקנה.
"זאת הטבעת של הקורבן, אתמול הוא השוויץ לי בפניה, הוא אמר שהוא התחתן לא מזמן..
והוא לא הוריד אותה מהאצבע שלו כבר חצי שנה."אמר המפקח בהתלהבות כשלפתע הבין מה אמר. "רגע..מה זה עושה אצלך קטי?"-"אה? נו אז זהו אז תנו לי להסביר..
אתמול כשניסים המורה שלח אותי לנקות בבית הספר,
ראיתי אותה על הריצפה והרמתי אותה" ענתה קטי בעודה מקפלת את הבגדים שנפלו על הריצפה.
"יש לך הוכחות לכך?" שאל המפקח והביט על קטי במבט חשדני."הוכחות למה?" שאלה.
"הוכחות שהרמת אותה מהריצפה ולא ראית אותה קודם, מישהו היה איתך?"
שאל המפקח ושם את הטבעת לתוך שקית ניילון חד פעמית.
"אממ..לא..נראה לי שהייתי לבד..אה.. אבל אחר כך איזה בחור אחד.."
ניסתה להסביר קטי שוב- "איזה בחור? אני צריך שם" קטע אותה המפקח שוב.
"לא יודעת לא ראיתי את פניו בבירור, כי לא היה אור" ענתה לו.
"מה את עושה במקום בלי אור?רגע.. את לא מפחדת מהחושך?" שאל אותה המורה שהכיר אותה מכיתה י' והבעת פרצופו השתנתה.."קטי..את לא..נכון?" שאל."אני לא מה?" שאלה וקמה מהרצפה.
"טוב מספיק עם דיבורים כאן, קטי נכון? את החשודה העקרית ברצח המורה למתמטיקה,
תקחי את כל מה שאת צריכה ותבואי איתי לתחנת המשטרה.."
אמר לה המפקח וכל ערמת הבגדים שהייתה בידיה נפלה על הריצפה, שוב.
עיניה נפתחו והיא לא הבינה לאיזה מצב היא נקלעה
ולמה זה קורה לה. רק היום בבוקר הייתה ילדה נורמלית ופתאום בשבריר שניה הפכה למואשמת
ברצח אדם שהיא אפילו לא מכירה. "תתלווי אליי.."חזר המפקח וסימן לה עם הראש את הדלת למכונית המשטרה. "חכו רגע.. היא לא עשתה את זה" נשמע קול מאחוריה,
קטי הסתכלה אחורה לראות מי מדבר,
וראתה את דן עומד עם אחותו קארין, שניהם שולבים את ידיהם ונראים רציניים מתמיד. "דן?"
לחשה לעצמה קטי והסתכלה המומה על שניהם.
סוף פרק ב'
אם תאהבו אני אמשיך.. זה כבר כתוב במחשב במילא אני רק עושה העתק הדבק . :]
פשוט י פ ה !
תמשיכי כבר : )
תעלי עכשיו המשך D:
ממ.. תגידי.. כמה פרקים זה הסיפור?
את כותבתת ממש מדהים
סיפור מהמם
המשך=)
תודה לכולם
ואממ אני לא זוכרת כמה פרקים יש כי זה לא מחולק לפרקים אני מחלקת
את זה בעצמי כל פעם. :]
פרק ג'-
"ומי אתה?" שאל אותו המפקח והפנה את ראשו למורה שעמד לצידו.
"קוראים לו דן,הוא אחד התלמידים שלנו מכיתות י"ב, ומי שעומדת ליצדו זאת אחותו קארין"
הסביר המורה למפקח ושוב הבעת פניו השתנתה. "רגע..ומה אתה עושה פה?"
שאל המורה את דן והסתכל על קטי ההמומה שעוד עומדת בצד ולא מצליחה להשחיל מילה.
"באתי להעיד שהיא לא עשתה כלום, אני ואחותי ראינו אותה אתמול כל הלילה,
היא לא ראתה אותנו כי עמדנו די רחוק ממנה, אבל היא הייתה בזוית העין שלנו כל הלילה,
היא ניקתה את המסדרון של הקומה השלישית וכמו שידוע לי הרצח התרחש בקומה הראשונה,
אז זאת לא הייתה יכולה להיות היא כי היא לא זזה ממקומה. וגם כשהיא יצאה השעה הייתה 11 בלילה
אני זוכר כי גם אני הלכתי לחדרי והיא הייתה בזוית העין שלי עד שנכנסה לבניין שלה." אמר דן והסתכל
על אחותו כדי שתצדיק את דבריו.
"מה ? הוא ראה אותי? רגע..אז הוא ידע שהייתי שם כל הזמן הזה?" חשבה לעצמה קטי
"אז למה הם העמידו פנים שלא ראו אותי אז?" חשבה לעצמה ונהיתה עוד יותר מבולבלת מבעבר.
"רגע..אז ראית את הבחור הזה שהיה למטה?" שאלה אותו קטי והוא מייד הרים את עיניו
ואחותו לקחה כמה צעדים קדימה. "איזה בחור? לא היה שם אף אחד, דמיינת בטח בגלל החושך" אמרה קארין
אחותו של דן והבעת פניה לא הייתה מרוצה כלל.
"בכל מקרה שלושתכם תצטרכו לבוא איתי לתחנת המשטרה לתת דו"ח מלא על המצב."
אמר המפקח והתחיל ללכת לכיוון מכוניתו. "כמובן שזה אומר שהטיול שלך מתבטל, את יודעת נכון?
את לא תסעי." המורה אמר ועידכן את קטי במצב הנוכחי.
"נו.. לא נכון.. דיי אבל חיכיתי הרבה זמן לטיול הזה" התלוננה קט.
לפתע היא הרגישה יד מחזיקה את ידה, כשהיא הסתובבה ראתה את דן מחזיק בידה ומסמן לה לבוא איתו
רגע לצד."תשכחי מהבחור שראית אתמול את רק תסבכי לעצמך את המצב. אני יודע שאת לא אשמה
תני לי לסדר את זה" אמר והתחיל ללכת כשלפתע קטי תפסה את ידו ומשכה אותו אליה
"מה זאת אומרת אני יסבך את עצמי? אני לא אשמה אין פה מה לסבך.
"אמרה ונעצה את עיניה בעיניו, כשהבינה שלא יכולה להסתכל עליהם יותר היא הורידה את מבטה למטה.
"אל תדאגי אני יסדר הכל" אמר ושם את ידו על שיערה, מלטף אותו בעדינות, זאת הייתה היד הגברית
הכי נעימה שהיא הרגישה בחיים שלה ואף אחד חוץ ממנה לא ידע עד כמה שהיא רצתה לחבק אותו
ולהרגיש את הידיים שלו על פניה.
הבוקר היה מעונן יחסית והעננים הסתירו את השמש, היה צפוי שעוד מעט יתחיל לרדת גשם,ולמרות כל זה
לא היה קר במיוחד. מזג האוויר היה נעים ואפשר היה ללכת בחולצות קצרות.
קטי לקחה את תיקה מלמעלה ולא הסבירה כלום למינה ושונטל שהיו עסוקות בלעשות פן אחת לשניה.
"כנסו למכונית" הורה להם המפקח ושם את משקפי השמש שלו עליו.
"מה משקפי שמש ביום מעונן? גם ככה לא רואים כלום" חשבה לעצמה קטי ונכנסה למכונית.
במושבים מאחורה, קודם התיישבה קארין לאחר מכן קטי ואז דן כך שקטי הייתה באמצע.
"אבל איך ראיתם אותי אם לא ראיתי אותכם?" לחשה להם קטי והמשיכה לשתות את הנס שהיה בידיה.
"אפשר להגיד שיש לנו ראיה מאוד אבל מאוד טובה" ענתה לה קארין והמשיכה להסתכל מבעד לחלון
עם פרצופה החמוץ.
"תשמרו על שקט בבקשה, את כל מה שאתם צריכים להסביר לי תסבירו לי בתחנה"
התלונן המפקח ועל פניו עלה חיוך לא מוסבר. לפתע קטי הרגישה את עיניה של קארין נועצות בה
והסתכלה לצד של קארין. "כן..?" שאלה והמשיכה לשתות מהנס שהחזיקה בידה.
"באיזה בושם את משתמשת? אני לא יכולה להתעלם מהריח" אמרה קארין ולאט לאט התקרבה
לצווארה של קטי. "אממ שום דבר מיוחד זה רק סבון לא שמתי בושם היום" אמרה קטי והרגישה נבוכה.
"תוכלי להגיד לי את שמו? הוא מושך אותי" אמרה שוב קארין וקולה התחיל לרעוד.
בשבריר שניה קטי מצאה את עצמה יושבת משותקת כשקארין מריחה את צווערה מלמטה עד למעלה,
ולא סתם מריחה. "קארין תתרחקי, שלא תעזי!" אמר לה דן אך כנראה היא לא ממש שמעה אותו, או יותר
נכון לא רצתה לשמוע. הוא העביר את ידו מעל קטי ופגע במצחה של קארין שהעיף אותה אחורה, זה היה מצב קומי
כי היא עפה כמו בובה על חוטים, אבל קטי הרגישה נבוכה.
המפקח שם את ידו על כתפור הרדיו ופתח בשיר מוזר ביותר, כשרק פזמון אחד התנגן בו כל הזמן:
"there is a killer on the road.”
פשוט ללא הפסקה, הדבר גרם לתחושה מחרידה ומפחידה והבטן של קטי התחילה להתמלאות שוב במועקה
ותחושות בלתי מוסברות אחרות. היא התחילה להתנשף ונדמה היה שהיא עומדת לאבד את הכרתה.
"פסס..דן?..תראה לאן הוא נוסע" לחשה לו שונטל. "זה לא הכיוון.." לחש לה בחזרה והתרומם טיפונת ממושבו
לראות מה קורה "אני יודעת, הוא בטח אחד מהם" השיבה שונטל והעיפה מבט לעבר החלון.
לפתע הם מצאו את עצמם נוסעים בשדה נטוש, לא על כביש, אלא על צמחיה,ולא רואים שום דבר באופק.
קטי מייד הסתכלה על המראה של המפקח וחוץ מחיוכו לא ניתן היה לראות דבר, היא ניסתה לדבר אליו,
אבל הוא ישב בשקט בעוד השיר מתנגן פעם אחר פעם. השמיים התחילו להתמלאות בעננים שחורים,
ובגלל שזה היה אמצע החורף, אז הבוקר נראה כמו לילה וחשוך במידה ניכרת, דבר הגרם לקטי לצמרמורת על כל הגוף.
"אני יודע מי הוא, ואני יודע מה הוא רוצה לעשות" אמר דן בקול הגברי שלו והסתכל על שונטל בעוד שקטי
ישבה בשקט לא מבינה מה קורה מסביב.
"קארין..עכשיו" אמר דן והפנה את מבטו על קטי היושבת ומנסה להבין על מה מדובר.
"אני מבינה" אמרה קארין ומייד נתנה מכה על צווארה של קטי שגרם לה לאבד את הכרתה.
דן השכיב אותה בעדינות על המושב ויצא מהרכב כששונטל נשארה בפנים.
קטי התעוררה מהרעש החזק של המכונית הנוסעת, היא פקחה את עיניה והתיישבה ישר,
מנסה להזכר במה שקרה. היא שמה לב שמישהו יושב לידה, הייתה זאת קארין,
היא לא הסתכלה אפילו על קטי למרות שהיא שמה לב שהיא התעוררה,
היא בהתה רק בחלון, בחוץ ירד גשם חזק ונדמה היה שסהרה עומדת להתחיל,
הם נסעו על כביש ישר, לא היו בתים מסביב, רק צמחיה.
לאחר שהיא סיימה לבחון את סביבתה היא הסתכלה קדימה והמפקח לא היה שם.
אז מי נוהג? חשבה לעצמה בעודה מנסה לראות בבירור. היה זה דן.
"אבל מה דן עושה? למה הוא נוהג? איפה המפקח? ולמה אנחנו לא בתחנת המשטרה? "חשבה לעצמה.
"דן?" שאלה בקול רם וקימטה את מצחה. "כן.." ענה לה באדישות והמשיך לנסוע.
היה ריח נוראי במכונית והיא הסתכלה על המראה שמעליו, הוא היה לבוש בחולצה, שמה שבטוח, לא הייתה שלו.
לפתע המכונית נעצרה בצד.
לרגע ליבה פעם בחוזקה כאילו היא מצפה למשהו לקרות או שהיא יודעת שמשהו יקרה.
הרדיו נכבה והיא שמה לב שהתנגן לפני שניה בדיוק אותו השיר שהיא שמעה לאחרונה.
"הוא היה איש רע.." אמרה שונטל והסתכלה סוף סוף על קטי ההמומה יושבת ומחזיקה בצווארה הכואב.
"מה? על מה את מדברת?" השיבה קטי והתרחקה ממנה במושב אחד.
לפתע דן הסתובב ועל חולצתו סימנים אדומים, כולנו יודעים במה מדובר.
"מה?! מה קורה פה?!" צעקה קטי ולא יכלה שלא לחשוב על הדברים ההזויים ביותר.
"מה זה צריך להיות, איפה המפקח?!" צעקה שוב והסתכלה על שניהם.
"קטי מעכשיו תצטרכי להקשיב לי טוב, אני יסביר לך הכל, הגיע הזמן שתדעי.."
אמר דן ויצא מהרכב בעודו מתקדם לדלת המכונית בצד בה ישבה קטי.
הוא פתח את הדלת והתיישב לידה. "כל מה שאני יכול להגיד לך בינתיים זה שאת מיוחדת.."
אמר דן ובהה בה. "מיוחדת..?" שאלה והלכה אחורה עם פניה.
"הרבה אנשים ירצו לפגוע בך מעתה והלאה, בגלל זה את חייבת לסמוך עליי"
אמר לה שוב והתרחק בעצמו כדי לא להבהיל אותה. "איפה הוא?? איפה האדם שהסיע אותנו?"
גמגמה קטי ופחדה מהתשובה. "אדם הוא לא היה, תסמכי עליי..."
אמר לה והרים את חולצתו, על גופו היו סימנים של שריטות ונשיכות , והוא היה מלא בדם
ואז קטי הבינה שהדם שהיה על חולצתו הוא לא היה של המפקח, אלא של דן בעצמו.
"אתה בסדר?" שאלה אותו בעודה רועדת ונגעה בפצעיו.
הוא הוריד את ידה ואמר "אני בסדר, זה עוד כלום תאמיני לי. קרו לי דברים הרבה יותר גרועים" אמר.
"תקשיבי, מה שחשוב עכשיו זה שאת צריכה להבטיח לי שתקשיבי לי בכל מה שאני אגיד לך ,טוב?
יהיה לך קשה להבין על מה אני מדבר ואני לא רוצה שתראי את העולם הזה שאני מדבר עליו, בינתיים,
אז בשביל זה תצטרכי להבטיח לי שתקשיבי לי בכל מה שאני אגיד לך..אני יעזור לך להזכר לאט לאט במה
שקרה לפני שאיבדת את הזיכרון שלך.." אמר והחזיק חזק בידה כי ידע שמה שהוא אומר בטח נשמע לה מוזר.
קטי עדיין לא הבינה על מה הוא מדבר ולפתע היא התחילה להתקפל מכאבים "מה קרה?" שאל דן והחזיק חזק בידה.
"שוב התחושה הזאת.." השיבה וניסתה להתרומם. "את מרגישה מועקה?" שאל ועיניו נפתחו לרווחה.
"כן..איך אתה יודע?" ענתה קטי וניסתה להשתלט על עצמה. שונטל ודן הסתכלו אחד על השני
ואמרו בבת אחד "שיט, צריך לזוז"
ודן יצא במהירות האור מהרכב והתיישב ליד ההגה.
מאחורה נשמעו צרחות ואף על פי שהחלונות היו סגורים, ניתן היה לשמוע שמשהו קורה מאחורי המכונית.
"שלא תעזי להסתובב" דן ציווה על קטי ושונטל הורידה את ראשה של קטי למטה,
השכיבה אותה על 2 המושבים הריקים. "אנחנו נסדר את זה, שלא תעזי לקום מפה שמעת?"
אמרה שוב קארין ונשמעה רצינית מתמיד.
היא שמה על ראשה את הז'קט שהביאה עימה ובתוך ראשה הבינה שהיא עצמה מעדיפה לא לדעת כלום.
סוף פרק ג'
המשך יבוא אם תרצו.. :]]
פרק ד'-
הרבה דברים נראו מוזרים לקטי בימים האחרונים והיא לא הבינה למה בסוף הכל צריך להיות קשור אליה, היא רצתה לחיות רגיל, אפילו לא הייתה מעוניינת להשיב את הזיכרונות שלה שאבדו לפני 4 שנים.
אבל השאלה העיקרית היא, האם אתם בעצמכם מאמינים שהעולם הוא רק מה שהוא נראה?
או שיש משהו אחר מתחבא מתחת לפני השטח כי מפחד שיגלו אותו?
האם הכל הוא כמו שרואה העין או שיש דברים שהעין האנושית יכולה להחמיץ?
ללא כל ספק קטי הבינה בימים האחרונים שהעיניים שלה רואות משהו שהן לא צריכות לראות,
ואין ספק שהיא מרגישה שיש פה מעורבות על טבעית.
כל המועקה שהיא מרגישה בדיוק לפני שקורה משהו חייבת להיות אזהרה כלשהי.
עד עכשיו כל פעם שהייתה לה תחושה כזאת, קרה משהו מוזר.
קטי מצאה את עצמה בשלב בו היא לא יודעת האם היא רוצה להאמין
או שהיא מעדיפה פשוט לא לשים לב כמו היא עשתה בכל השנים הללו.
כמתחילים להאמין רואים את הכל בצורה שונה ומפרשים דברים בצורה שונה,
יותר ברורה, יותר מרוכזת, אבל זה לא תמיד לטובה.
אולי יש דברים שעדיף לנו לא לדעת? מי יודע..
קטי מצאה את עצמה שוכבת על המושב האחורי ועל פניה הז'קט שלקחה עימה
כשעזבה את שטח בית הספר ומנסה להאזין למה שקורה.
ניתן היה להרגיש שהמכונית נוסעת במהירות מטורפת ומעל לנורמה המותרת,
קטי ידעה שדן וקארין בורחים ממשהו, אבל ממה? הכל נראה כל כך מוזר וזה יותר מדי
להבין בשביל ילדה בת 17 ביום אחד.
הם נסעו ונסעו עד שהיא שמה לב שהקצב של המכונית הואט והמהירות הייתה נורמלית שוב.
"מה שזה לא יהיה..זה עבר?" שאלה קטי בעודה מסרבת להוריד את הז'קט מפניה.
"כן..את יכולה להתיישב נורמלי ולהסתכל" ענה לה דן והמשיך לנסוע.
"מה זה היה?" שאלה בסקרנות כשהבחינה בפניה החיוורות של קארין.
"אני יסביר לך כשנגיע, כל השכבה שלך בטיול עכשיו, יהיה לנו דיי זמן" אמר דן ונשמע רציני לחלוטין.
כשהם הגיעו לבית הספר הגשם הפסיק לרדת וליד השער חיכו להם 2 בנים.
אותם הבחורים שקטי ראתה ביום לפני, שהתכנסו ביחד בכיתה הנעולה.
דן פתח לקטי את דלת מכוניתה וסימן לה עם הראש לבוא איתו.
הם עלו לקומה השלישית של הבית הספר ואחד הבחורים הוציא מפתח ופתח את הכיתה שהייתה נעולה.
הם הורו לקטי להכנס ראשונה ,וזה מה שהיא עשתה.
הכיתה הייתה גדולה ומרווחת, אך קטי לא ביקרה בה בעבר אפילו פעם אחת.
החלונות היו גדולים במיוחד אך האווירה במקום לא הייתה חמה כלל. "נתחיל..?"
אמר אחד הבחורים לקארין והורה לקטי לשבת על כיסא.
האור בחדר היה חלש במיוחד לכן דן הדליק 4 נרות שיאירו את המקום יותר.
הם נעלו את הדלת וביקשו מקטי להרגע ולהוריד את הלחץ בו היא נתונה הרגע כי הם צריכים אותה רגועה
מתמיד. "את חייבת להבטיח לי שלא משנה מה תשמעי עכשיו , את תנסי להיות רגועה."
ביקש ממנה דן והתיישב בשולחן מולה, קארין לקחה כיסא והתיישבה לצידו למטה
וכך גם שני הבחורים האחרים.
קטי המשיכה לבחון את הכיתה המוזרה אליה הכניסו אותה וניסתה לחשוב
על סיבות אפשריות למצב בו היא נקלעה.
"את מאמינה בערפדים?" פתאום שאל אחד הבחורים והסתכל בעיניה.
"מה?חח..ערפדים?..אמממ ברור שלא " אמרה והמשיכה לצחקק כשהבינה שמלבדה
אף אחד לא מעלה חיוך על פניו."מה אם אני אגיד לך שהם קיימים?"
שאל אותו הבחור והמשיך להסתכל בעיניה.
"ומה אם אני אגיד לך שיש לי סוס פוני כחול בבית?" אמרה והתחילה לצחוק כאילו סיפרו לה את בדיחת
השנה. "אני רציני, תיהי רצינית לשניה" ענה אותו הבחור והתקרב אליה.
"קוראים לי רומן, נעים מאוד, וזה שיושב שם הוא חבר שלי חן."
אמר ולחץ את ידה לאות שלום. "נעים מאוד.." ענתה וחייכה.
"אני יספר לך הכל מהתחלה כדי לא לבלבל אותך, את יודעת מי היה וולד דרקול?"
שאל וחיכה לתשובה בסבלנות. –"אממ..הערפד מהסרטים?.." ענתה.
"לא.. אני מתכוון מי הוא היה במציאות לא בסרטים, את יודעת?" שאל.
"אממ.. לא...איש מוזר? " ענתה ולא הבינה מהי מטרת השאלה.
"בשמו דרקולה, את בטח מכירה אותו מהסרטים אבל שמו האמיתי היה וולד,
הוא נולד בטרנסילבניה והיה נסיך ולאכיה מאוחר יותר, הוא היה בעצם הערפד הראשון שהיה קיים בעולם." אמר לה והיא קטעה את דבריו. "טוב נגיד, ומה זה קשור ?"
–"זה קשור מאוד, תני לי להמשיך" העיר לה שלא תפסיק את דבריו.
"כולם קראו לו וולד השלישי וכמו כן קיבל את הכינוי "המשפד"
בגלל שהוא הוציא להורג בין ארבעים אלף למאה אלף איש ואולי אפילו יותר.
הוא חיי בשנים בין 1431-1476, הוא נולד כבן אדם, אך בהמשך חייו הוא נהפך לערפד ,
והסיבה העיקרית היא השנאה שהוא פיתח לבני אדם,
אביו וולד השני שכינו אותו בכינוי "הדרקון" בגלל שהוא היה חבר במסדר הדרקון,
נתן את שני בניו כבני ערובה לעותמא'נים ,וולד היה אז רק בן 7 והיכו אותו קשות והתעללו בו
במשך הרבה מאוד זמן, כמו כן כלאו אותו בצינוק ונתנו לו להיות עד לעינויים רבים באנשים שונים,
וזוהי הסיבה בגללה הוא פיתח את אופיו האכזר.
הוא פיתח שנאה לבני האדם למיניהם ועקרון קדושת חיי אדם לא היה חשוב לו כלל [מקרה אמיתי] " אמר והסתכל על קטי.
"הכינוי שלו היה "המשפד" כי הוא היה הורג בצורה מאוד אכזרית , קטי, תקשיבי לי טוב
ותפנימי כל מילה שיוצאת לי מהפה, יש הרבה מיתוסים וסיפורים עליו שהם חסרי כל בסיס!
מה שאני יכול להגיד לך זה שהוא היה הערפד הראשון שדרך בעולם,
לא עבר הרבה זמן ומגיל קטן הוא אהב למצוץ דם, אם זה שלו או של אחרים,
יש כמה גירסאות בנושא המוות שלו, הרבה צורות הריגה,
ואולי הוא אפילו לא מת, מי יודע?..
עד היום יש טיולים מאורגים לטירה שלו,
הרבה מאוד תיירים מבקרים שם וחלקם פוחדים מדי לישון בסביבת הטירה.
 
[שרידי הטירה האמיתית של וולד]
אני מספר לך את כל זה כדי שתנסי לכוון את עצמך ולהבין אותי,
אני מספר לך את שורש הקיום שלי אם את מבינה למה אני מתכוון."
אמר והסתכל עליה בקוצר רוח לראות מהי תגובתה.
"לאן אתה חותר..?" ענתה והוא הוריד את ראשו.
"טוב נתחיל במשהו אחר.." אמר והתקרב ללוח. "דן, תעשה את זה אתה"
לחש באוזנו של דן ודן קם מהשולחן.
"קטי.. אני יפתח עכשיו את הפה ואת תסתכלי בפנים ותגעי בשיניי טוב?"
אמר והיה בטוח שזה היה נשמע מוזר. "חחחחחח מה מה מה מה?" שאלה בעודה צוחקת,
אך בפנים היא ידעה שמשהו לא כשורה.
"תסתכלי על מה שאני יראה לך עכשיו" אמר והתחיל להוריד את חולצתו.
"לא לא אל תיגע בפצעים צריך לטפל בזה, אני יעזו..."אמרה ומייד קטעה את עצמה.
"איך זה יכול להיות?" שאלה. הוא הוריד את חולצתו ופצעיו, לא היו שם יותר.
העור שלו היה חלק כמו של תינוק, ולא נראו שום סימני נזק. "איפה זה?" אמרה והתחילה
להתנשף בכבידות לא מבינה מה קרה עכשיו. "קטי אני צריך אותך רגועה עכשיו."
אמר והתקרב אליה. הוא תפס את ידה ולאט לאט משך אותה לפניו.
הוא פתח את פיו והכניס את אחת האצבעות שלה לתוך פיו.
"מה זה..?" היא אמרה כי הרגישה משהו דוקר.
הוא עזב את ידה ונתן לה לגעת בעצמה. "מה יש לשיניים שלך?" שאלה שוב כשדן הוציא את ידה מפיו,
קם, ופתח את פיו לרווחה, קטי ראתה 2 שיניים יוצאות דופן, גדולות מדי,ארוכות מדי וחדות מדי.
תוך שניה קטי עפה לאחור וכיסאה התהפך. "ניבים?!" צעקה ונשענה על הקיר האחורי.
"קטי.. תרגעי..." אמר דן וסגר את פיו וכשפתח אותו בפעם השניה לא היה שם שום דבר,
מלבד שיניים רגילות. רומן התקרב לדן וסיבב אותו אליו.
"דן.. רגע.. את רוצה להגיד לי שנפצעת? למה לא נהפכת לחלוטין?" שאל אותו וקימט את גבותיו.
"לא רציתי שהיא תראה אותי ככה.." אמר והסתובב בחזרה לקטי.
"קטי.. כמו שאת מבינה, אנחנו גם לא בני אדם, כל מי שנמצא איתך בחדר הזה עכשיו:
אני, אחותי, חן ורומן, ערפדים. ואל תביני לא נכון, לא ניפגע בך."
אמר וניסה להתקרב אליה כשהיא התיישבה על הריצפה וחיבקה את 2 רגליה.
"אל תפחדי.. אני יודע שקשה לך להבין את זה.. אבל העולם הזה הוא לא כמו שנראה לך,
יש דברים שהעין לא רואה, או שמעדיפה לא לראות, אבל את חייבת לראות,
לא רציתי להגיע למצב הזה, אבל כבר אמרתי לך שאת מיוחדת."
אמר והתרחק כדי לא להפחיד אותה עוד יותר. "השיניים האלה הם לא הכל, יש לנו 2 דמויות,
האנושית והערפדית, אני יכול להפוך לערפד מתי שאני רוצה בשניות אחדות, ואת לא תזהי אותי,
העיניים יהיו גדולות ובהירות, שיניים גדולות, הליכה מפחידה, אני לא יתן לך לראות את זה, לעת עתה."
אמר והוריד את ראשו למטה.
"אבל אנחנו לא כמו שכותבים עלינו בספרים וסרטים, אנחנו לא מתים מאור שמש,
דברים כמו שום וצלב לא מפחידים אותנו, הדבר היחיד שיכול לפגוע דברים העשויים מכסף."
אמר והרים את ראשו "מספיק להיום, אני ימשיך בפעם אחרת, את צריכה לנוח"
אמר וביקש מכולם לצאת מהחדר.
"אני ישאיר את האלבום הזה בידייך" אמר והניח אלבום ישן על השולחן עם כריכה משונה.
ארבעתם יצאו מהכיתהולא נעלו אותה, הם ישבו בחוץ כשנתנו לקטי לחזור לחושיה,
היא שמה לב שהם עזבו וקמה מהריצפה, התקרבה לאלבום ופתחה אותו,
היא לא יכלה להאמין למראית עיניה, היו שם תמונות של דן, של חן,של רומן ושל קארין,
אבל תמונות ישנה, מתחת לכל תמונה היה כתוב תאריך בו הן נעשו,
והיו תאריכים משונים כמו 1895, 1746, 1921, אבל הפרצופים שלהם נראו אותו הדבר כמו עכשיו.
קטי התחילה לדפדף מדף לדף לא מאמינה למה שהיא רואה, התמונות נעשו בתקופות שונות,
הבגדים היו שונים, האיכות שונה, אבל אותם האנשים. "מה זה צריך להיות?"
גמגמה קטי וניסתה לשוב לחושיה.
המשך יבוא..? :]
ווואיי חתיכת סיפור זהה.. זה כ"כ יפהה איזה מתחחח מחכה להמשך
אנא תאר את הבעיה בהודעה זו:
|
|
|
|
