שאלה של מוות.

אני עדיין לא יודעת אם אני עושה את זה בתור קטע או בתור סיפור.
נראה לפי הביקוש 😊
האמת, שהרבה זמן לא ביקרתי פה, אני בספק אם מישהי זוכרת סיפורים שלי חח

"שאלה של מוות"
פרק 1:

5.8.2008
"הגיע הזמן לגמור עם זה.
לגמור אחת ולתמיד עם הסבל הזה.
אמא אני מצטערת.. אני לא מאמינה שאני עושה לך את זה.
אבל את צריכה להבין אותי..שנה עברה.
שנה.
ובמקום שהזמן ישכיח טיפה את הכאב?
הוא גודל.
בכל יום שעובר, בכל שנייה..
הוא רק גדל וגדל.
אני לא מצליחה לעמוד בכל הכאב הזה..
הלב שלי לא מצליח.
אמא, אני הולכת לחפש את אבא.
אני הולכת לחפש אותו בקרקעית האוקיינוס.
אני יפגוש אותו, ואחבק אותו, ומלמעלה נשמור עלייך שנינו.
תבטיחי לי שתהיי חזקה.
שלא תהיי כמוני.
את הבן אדם שאני הכי אוהבת בעולם, ולא מגיע לך כל הסבל שאני גורמת לך..
אני תמיד איתך אמא.
תביני, אם אני יישאר זה לא באמת ישנה!
מאותו היום לפני שנה אני כבר מתה.
הנשמה שלי נטשה אותי באותו היום.
אני כבר לא אותו בן אדם..תביני.
אני מצטערת...אני אוהבת אותך."


כתבתי בלב שלם.
סוף סוף אני עושה זאת.
כתבתי את המכתב ושמתי אותו בתוך היומן שלי.
אני יודעת שכשאני ימות, היא תיקרא אותו.
אולי היא תבין איך הרגשתי במשך שנה שלמה, איך החיים שלי איבדו את צבעם..
איך שהם חשכו.
ואיך שהנשמה שלי כבר נפרדה ממני ממזמן, בזמן שהכי הייתי זקוקה לה..לעצמי.

נכנסתי למקלחת.
למקלחת האחרונה שלי.
סיבנתי את גופי ונהנתי מזרם המים החמים שזרמו עלי.
התענגתי על ריח הסבון..
התענגתי על המקלחת האחרונה שלי שלקחה לי 38 דקות בדיוק.
יצאתי, התנגבתי במגבת שעליה היה רקום "לנסיכה היחידה שלי, את בשבילי תמיד תהיי המנצחת, אבא"
נזכרתי באותו יום..יום הנסיעה שלי לתחרות הגלישה הארצית, שבמקרה הייתה גם ה"סוויט סיקסטין",
מגבת שבאה ביחד עם בגד ים וגלשן מדהימים בגווני צהוב ולבן - צהוב בננה ליתר דיוק.
זכיתי במקום השני.
אני התאכזבתי..כי אני אוהבת לנצח.
אבל אבא? אבא עשה לי מסיבת חוף ענקית, ואמר שאני הייתי הכי מדהימה, ושאני הבת והתלמידה המנצחת שלו.
באותו הערב הוא הביא לי עוד מתנה:
שרשרשת זהב עם תליון בצורת לב, שעליו חרוטה תמונה שלי ושלו מגיל עשר - שהוא לימד אותי לגלוש..הוא היה המורה הכי טוב לגלישה - ולחיים.
ככה עברו להן בראשי כל ימי ההולדת שלי..ימי הולדת שאבא תמיד הפתיע ושימח.
חוץ מאחת.
חוץ מהיום.
היום מלאו לי 18 שנים, ואבא לא פה.
אבא לא קיים את הבטחתו שכשאני אהיה חוקית נלך הוא אמא ואני לאיי נאפה,
ושמהבוקר עד הערב לא נפסיק לגלוש.
ההבטחה היחידה שלך שלא קיימת..אבא.

לבשתי שמלת חוף לבנה,
שבחלק העליון בחזה, כולה כיווצים ומלמטה היא כבר מתעופפת ברוח.
נעלתי נעלי אצבע עם חרוזים לבנים, נעלי האצבע האהובות עלי.

ענדתי את השרשרת שהוא קנה לי ויצאתי למחסן שבחצר.
היה בו משהו כמו שישה גלשנים.
לקחתי את הגלשן הישן ביותר, ממולא באבק.
הגלשן של אבא, הגלשן שלו שהביא לו ניצחון במקום הראשון בתחרות הגלישה הארצית, קיץ 1984.
הגלשן שהביא לו ניצחון במקום השלישי באליפות הגלישה העולמית - קיץ 1985.

הזמנתי מונית. השעה הייתה שש עשרים ושמונה.
לקחתי מהמקפיא גלידת 'מטרה', הגלידה האהובה עליי ועל אבא.
נהנתי ממנה..פעם אחרונה שאני אטעם את הטעם הזה.
אבל..מי יודע? אולי יש מיליוני גלידות מטרה בגן עדן?
אני בטוחה שיש.
ואם אתם שואלים אותי איך אני יודעת שאני אהיה בגן עדן?
אני חייבת.
כי אבא שלי בגן עדן, וכדי שגן העדן המושלם של אבא שלי יתקיים?
אני צריכה להיות בו.
אז לך אדון עולם, אין ברירה.
אומרים שאתה לוקח את הטובים ביותר..לפחות תיתן להם את מה שמגיע להם בגן העדן.
אני כבר לא מאמינה בך..כי אבא שלי לא נמצא יותר.
אז אבא שלי הוא האלוהים שלי מעכשיו, זאת אומרת, שאני אפגוש אותו.
את אלוהים.

שמעתי את צפצוף המונית, ויצאתי החוצה.
"לאן?" שאל.
"למעלה." אמרתי והסתכלתי לשמיים.
"סליחה?"
"זאת אומרת...לחוף"
"איזה חוף?"
"הכי קרוב"

הייתה לי הרגשה של דה ז'אוו.
לפני שנה..עליתי עם אבא למונית..בפעם האחרונה.
האוטו היה במוסך.
נהג מונית שאל באותה נימה עייפה..'לאן?'
ואבא ענה לו באותה תשובה כמו שלי - 'לחוף' .. רק שהוא חייך כשאמר את זה.
אני אמרתי את זה עם מבט ריק בעיניים והדבר האחרון שהייתי עושה זה לחייך.
כמו עכשיו..גם הנהג הקודם שאל לאיזה חוף ואבא גם אמר..הכי קרוב.
מי יודע..אילו אבא היה אומר לנהג שם של חוף אולי היינו מגיעים לחוף אחר מאשר החוף הקרוב.
ואולי אבא היה חי היום, והיינו טסים כמו שהבטיח לגלוש באיי נאפה.

"48 שקלים בבקשה."
נתתי לו את חמישים השקלים שהיו לי ביד ויצאתי.
עברו בי צמרמורות..כמו בכל פעם שאני באה לחוף הזה.
התקדמתי עם הגלשן לכיוון הסלעים.
זיכרון כואב עבר בראשי......

--
"אבוש, בוא נלך טיפה לאיפה שהסלעים, נראה את השקיעה משם, כמו שאני אוהבת"
"איך שאת רוצה זה היום הולדת שלך, אבל תיזהרי לא להתקרב יותר מידי, יש שם באזור גלים גבוהים"
"טוב טוב בוא כבר!" אמרה נערה נלהבת.
אבא ובת ישבו על סלעים כשכפות רגליהם משחקות במים.
"איך בילית היום?"
"כיף! יצאתי עם חברות לדיזינגוף, קנינו מלא דברים..אחר כך הלכתי עם תום לראות את הדירה החדשה שהוא קנה.
אתה לא מבין אבא! הוא שם בסלון תמונה ענקית שלי ושלו ושם את השיר שלנו ברקע, והביא לי את הטבעת הזו."
אמרה נערה מאוהבת ומאושרת לאבא והראתה לו טבעת עם יהלום קטן על האצבע.
"בחור טוב התום הזה, הוא קיבל מתנה משמיים, אותך."
"תאמין לי שגם אני קיבלתי אבא..הוא גם מתנה משל עצמה"
"אך..הילדה הקטנה שלי גדלה."
"חח"
"את בטח יוצאת היום, לא?"
"כן. אנחנו הולכים כל החבר'ה למסעדה ואחר כך תום אמר שיש לו עוד מתנה בשבילי.
אבא..אני חושבת שאני מוכנה."
בעיניו של אבא הייתה דאגה, אך גם הבנה ואהבה לביתו.
הוא הבין שהילדה הקטנה שלו הופכת לאישה ושהגיעה גם זמנה בחיים לממש את אהבתה, הרי הם שנתיים כבר ביחד, והוא סמך על תום שהיה בחור כארז.
כמובן ששמח גם שהיא ככה משתפת אותו בהחלטה כל כך חשובה בחייה.
היחסים בניהם, בין אבא לבת, היו נדירים ומיוחדים,
מלאי אהבה ותמיכה הדדית.
הנערה חיה עם אביה כל החיים, ובגיל 5 כשהוא ואמה שמו קץ לנישואיהם היא בחרה לגור איתו.
היא אהבה אותו יותר מכל, יותר מחייה.--

'אותה נערה מתה איתו באותו היום..עכשיו נשארה רק נפש כאובה ונשמה שנטשה'
חשבתי לעצמי.
באותו יום לפני שנה רציתי לגלוש ואבא אמר שהים סוער מידי ושזה מסוכן, אבל כמובן שאני כל כך עקשנית שסחבתי אותו איתי לגלוש בים הסוער.
התרחקתי יותר מידי, ונקלעתי למערבולת.
התחננתי לאבא שלא יתקרב גם הוא כי ככה שנינו נלך, אבל הוא לא הקשיב,
הוא שחה אלי..הגלשנים נשברו..חיבק אותי ואמר לי שהוא אוהב אותי ושאני רק בתחילת דרכי.
בכיתי לו..אמרתי שאני מצטערת ושאני אוהבת אותו.
הוא אמר שזה משמיים ושאין לי על מה להצטער..שאני אנצל את החיים עד הסוף ואעבור הלאה בחיים.
אבא דחף אותי משם והציל אותי.
אבל הוא לא הציל את עצמו, אני לא הצלחתי להציל אותו.
הים לקח אותו.
בלב הים הוא נשאר, אף אחד לא הצליח לחלץ אותו.
לא יכולתי אפילו לקבור את אבי.
בכיתי, צרחתי לשמיים, צרחתי לאבא שלי..לאלוהים החדש שלי.
אבל הוא לא חזר.
לא חזר ולא ענה.
כל לילה ולילה במשך שנה שלמה היום הכאוב הזה חוזר לי בחלום.
כל לילה מתפללת לשוב לאותו יום ולהציל אותו.
כל לילה בוכה לאלוהים, לאבא שלי.
כל החיים מתגעגעת אליו...רוצה את אבא שלי כאן לידי.

ישבתי על אותו הסלע שלפני שנה ישבתי בו עם אלוהים.
אני בוכה, רוצה כבר לפגוש אותך.
השעה כבר שבע בערב.
רואה את השקיעה, הפעם לבד.
"אני באה, אבא"
צעקתי.

לקחתי את הגלשן של אבא, ושחיתי לים.
היום הוא רגוע, האוקיינוס המרושע הזה.
אבל זה לא משנה אני היום הולכת לחפש אותך אבא.
אני הולכת למצוא אותך.
יושבת על הגלשן כששתי רגלי מצדדי, מסתכלת במים.
'פה זה קרה.' בוכה מתייפחת.
הגיע הזמן לומר שלום.
להתראות עולם, שלום אלוהים.
שלום אבא.
נותנת לעצמי לשקוע, אך העיניים פקוחות, מחפשות אותך.
איפה אתה אבא? באתי אליך.
לאט לאט הנשימה נעתקת, עוד שנייה אני אפגוש אותך.
העיניים מתחילות להיעצם, המים קרים..
רק ידי מחזיקה בתליון השרשרת שהבאת לי לפני שנה,
השרשרת הזו, תליון הלב הזה שעליו חרוטה תמונה נדירה ויחידה שלי ושלך,
זהו לב האוקיינוס אבא, אתה מבין?
כל האהבה הכי עצומה שמורה בתוכו.

אני כבר לא מרגישה את גופי.
הינה הצלחתי?
ופתאום מרגישה שתי זרועות שאוחזות בי ומושכות אותי מעלה
הינה! זה אתה אבא?
באת לקחת אותי........?

שאלה של מוות.....מה התשובה?