פרק 3:
כנסו בבקשה לפה,, יש שם שיר שצריך להדליק עכשיו:
"עולה עוד בוקר על העיר
אנ'לא שיכור כתבתי שיר
לאהוב אותך
כי את הלב של כל דבר
את הטעם שנשמר
להיות איתך
בין אנשים בין מסיבות
פוגש פנים לא מוכרות
מחפש אותך
ואיך כל יום אני זוכר
לא להגדיל את החסר
להיות מי שאני"
מתעוררת לקולות שירה ונגינת גיטרה.
רוצה לפקוח את עיניי, אך הן שורפות..מלאות חול ומלח ים.
היכן אני?
מי האלמוני ששר בקול כל כך יפה?
מסתכלת ורואה למולי בחור - שיושב על כיסא ים, ומנגן בגיטרה ושר שיר כלשהו,
דווקא שיר מוכר, לא יודעת מאיפה.
הוא לא רואה אותי, ממשיך לשיר לו, שקוע בעולם המוזיקה.
"ואז את באה והולכת
למקום אחר
ואז אני נשאר לבד
לבד אין לי כלום
ואיך כל יום אני הולך לי לאיבוד
אז תני לי דקה לאהוב אותך
דקה אחת לאהוב
ולפעמים זה קצת מוזר
לא לדעת שמחר
לא תהי כאן לידי
את לא יודעת שום דבר
סתם הלב שלך נשבר
את פוחדת לאהוב"
מתענגת לצלילי המוזיקה, ולקולו הנעים.
אני מתיישבת וישר מקבלת סחרחורת ,
אולי בגלל שבלעתי המון מים, אולי בגלל הגובה המלחיץ למולי.
מסתכלת בחלון ורואה את הים השחור, ומסבבי ה'מבנה' עשוי מעץ.
מזה? למה אני נמצאת בסוכת מציל?
הוא עדיין ממשיך לשיר, שקוע בגיטרה ובשירה.
"ואז את באה והולכת
למקום אחר
ואז אני נשאר לבד
לבד אין לי כלום
ואיך כל יום אני הולך לי לאיבוד
אז תני לי דקה לאהוב אותך
דקה אחת לאהוב
זה לא עובר לי אף פעם - או או או
זה לא עובר לי אף פעם - לא עובר לי אף פעם
זה לא עובר לי אף פעם - עובר לי, עובר לי, עובר לי
זה לא עובר לי אף פעם - אף פעם, אף פעם, אף פעם"
הוא שר יפה האמת...טוב נו, מדהים.
לפתע הוא מסתובב מביט בי, וממשיך לשיר..
כאילו זה עניין רגיל, כאילו אנחנו מכירים כבר שנים וזו בכלל לא בושה כל הסיטואציה הזו.
"ואז את באה והולכת
למקום אחר
ואז אני נשאר לבד
לבד אין לי כלום
ואיך כל יום אני הולך לי לאיבוד
אז תני לי דקה לאהוב אותך
דקה אחת לאהוב"
טוב, אין כוח לשטויות שלו.
אני הולכת מפה.
אני עוד צריכה לעשות משהו עם עצמי,
להחליט אם אני נלחמת עם אבא, או - שאני מכבדת את ההחלטה שלו ..כמו תמיד
בסיטואציה אחרת בוודאי שישר הייתי מכבדת את ההחלטה שלו ולא מתווכחת - הוא יותר עקשן.
ואם הוא יותר עקשן ממני? סימן שאין עקשן ממנו.
אבל הפעם זה שונה, אני לא יכולה בלעדיו!
הוא לא יכול להכריח אותי לחיות בלעדיו, הוא בכלל לא יכול להכריח אותי לחיות!
טוב, הוא יכול להכריח אותי כל דבר..אבל את זה לא.
אני לא רוצה.
אני יורדת במדרגות של סוכת המציל
האמת? לאט.
יש לי פחד גבהים לא נורמאלי..ובמילא הראש שלי מסתובב.
לפתע קול שומעת מאחורי.."ילדה! ילדה!"
אני מסתובבת ורואה את הקרצייה שהציל אותי, מי הוא חושב שהוא? סופרמן?
מה הוא בכלל מתערב לי בחיים?! ובאיזה זכות הוא עוצר בעדי מלפגוש שוב את אבא שלי?
אני אפילו לא מכירה אותו!
"מה אתה רוצה?"
"תחכי שנייה! בבקשה..."
"מה?!"
"בואי נו..אני רוצה לדבר איתך"
"על מה יש לנו לדבר? אני אפילו לא מכירה אותך..וגם הרסת לי את כל התוכניות."
"בסדר..את מוכנה שנייה לעלות? אני בסך הכל רוצה לדבר איתך. אל תהיי כזאת שלילית."
גלגלתי עיניים, ועליתי.
ישבתי על המיטה והוא ישב מולי.
הסתכלתי על ידיי, הן היו מעט כחולות, מהקור...מהים.
"איך קוראים לך?" שאל
"ים..."
"באמת?"
"לא בשקר" נו באמת..סתם מציק.
"יש לך שם יפה."
"אתה מוכן לגשת כבר לעניין?" התעלמתי
"אני...אני רוצה לדעת מה קרה לך..מה יש לך.למה רצית ככה לטבוע?"
איזה ישירות..חשבתי לעצמי.
"דבר ראשון זה לא עניינך..ודבר שני - אתה עצרת מבעדי לטבוע, אז אני דורשת ממך עכשיו - שהפעם, א-ל תהרוס לי! ברור?!"
אמרתי, תמיד הייתי חצופה כזו, מופרעת.
אני לא סובלת שמתערבים לי בחיים!
אבל בשנה האחרונה הייתי הרבה יותר מופנמת..אחרי שאבא עזב אותי
התחלתי להסתגר בתוך עצמי, לא מדברת עם אף אחד, מן חיה-מתה שכזו.
"את יכולה לדרוש עד מחר"
אמר בצורה חצופה שבדרך כלל מאפיינת אותי.
"סליחה?!" הודהמתי
"מה ששמעת. את יכולה לדרוש עד מחר. אני לא מתכוון לתת לילדה יפה כמוך להרוג את עצמה"
לא האמנתי למשמע אוזניי! מי הוא חושב שהוא?
"תשמע, בחורצ'יק..אין לי כוח לשטויות כמו שלך..יש לי בעיות שלא מתקרבות לשלך..
אז אם אתה חרמן אתה מוזמן לרדת לחוף, יש שם הרבה בנות למטה..כאילו שיש לי זמן לאנשים שטחיים כמוך."
אמרתי בעצבים.
"מאיפה את יודעת מה הבעיות שלי? את לא מכירה אותי..והאמת היא, שאני לא ממש חרמן עכשיו"
אמר וחייך, יאו, התשובות שלו פשוט מחרפנות אותי.
ובכלל - החוצפה המתגרה הזו בכלל משגעת אותי.
"טוב די! אני הולכת..ביי!!!"
"לא נו שנייה..אני מצטער.
בואי נעשה עסק, את תספרי לי מה קרה לך, ואני ינסה לשכנע אותך לא לעשות זאת,
ואם לא תשתכנעי , אני אתן לך ללכת."
"ולמה נראה לך ש-אתה- זה שתשכנע אותי לא לעשות זאת? אני עקשנית, אף אחד לא יכול לעצור בעדי.
...חוץ מבן אדם אחד." אמרתי והשפלתי את מבטי, זה הרי ברור שאבא הוא היחיד שיכל להציב מולי גבולות.
"תנסי אותי..מה יש לך להפסיד."
"אתה לא מבין? אני לא משתפת א-ף אחד בחיים שלי, ובמיוחד לא ברגשות שלי. אני לא מכירה אותך!
ואין שום סיבה שאותך אני פתאום אשתף.."
"רק...רק תגידי לי למה"
"אני רוצה לחזור לאבא שלי. יותר טוב?! עכשיו הרשה לי.." אמרתי והזזתי אותו מדרכי.
הפעם ירדתי מהר.
ענדתי את השרשרת שלי ושל אבא, והתקדמתי למים.
הם היו קרים, ושרפו לי, היו לי שריטות עמוקות ברגליים עוד ממקודם, מהסלעים.
נזכרתי ב'שיחה' שלי עם אבא.
בכיתי..כרגיל.
שוב, הגעתי לסלעים..הלכתי עליהם והרגשתי בכפות רגליי את קצף המים שבא מן הגלים הגבוהים,
הרגשתי שכפות רגלי נחתכות, הסלעים חדים, וזה כואב, אבל ליבי כואב הרבה יותר.
עמדתי על הסלע האחרון
הסתכלתי על המים, הם היו שחורים.
תמיד פחדתי להיכנס לעומק של מים באמצע הלילה, הם היו נראים כל כך מאיימים...ו...שחורים.
מצחיק שאני אומרת את זה, הזוכה במקום השני בתחרות הגלישה הארצית, אני - שאני כל היום מבלה בים.
שבכלל, לי קוראים ים.
אבל זה באמת נכון, מבפנים הכל שחור אצלי, הכל מאיים ומכאיב, הכל קר,קפוא. הכל חשוך, השמש לא זורחת בליבי.
אני ים סוער, ים - שאין לו שמש - ים ללא לב...ים עצוב..בוכה.
ליטפתי את השרשרת ששוכבת על צווארי.
עוצמת עיניים בחוזקה 'אני מוכנה' חשבתי, הגיע הזמן לקפוץ, יאאלה, קחי אומץ ים!
1...2..שלו..."חכיי!!!!" עצרתי למשמע הקול.
הסתובבתי ושוב, ראיתי את אותו בחור נודניק.
"אולי תפסיק! עשינו הסכם! לא הצלחת לשכנע אותי..עכשיו אתה מוזמן ללכת, אל תציק!"
אמרתי ושוב, עצמתי עיניים.
"אני יודע שאת מפחדת...." אמר ברוגע. "תעצרי, בבקשה......אני הייתי במצב כמו שלך, אני יודע מה את מרגישה. זה לא הפתרון"
ירדו לי דמעות..אף אחד לא יודע.
"בבקשה אל תבוא..אני תמיד איכשהו הורגת אחרי אנשים שרוצים להציל אותי.. את לא מבין? את לא תינצל, הים ייקח אותך. הוא ייקח אותך וישאיר אותי..את ים.
אל תעשה את אותה הטעות."
אמרתי בוכה ו.......
קפצתי.
___________________________________
הפרק הזה לא יצא מוצלח כל כך כמו הקודמים..אין לי פשוט מצב רוח ורואים זאת גם בכתיבה שלי.
מקווה שפרק הבא יצא יותר טוב.
אני אשמח לקבל תגובות. 3>
אתר האהבה הישראלי