סיפור ראשון, מקווה שתאהבו :]
"בשביל מה צריך את זה?!"צעקתי עליו "כבר אמרתי לך,מצאתי עבודה טובה! שם נגור כמו מלכים!"
ניסה לעודד אותי , אך ללא הצלחה ,המשכתי להתחכם:"מה רע באיך שאנחנו גרים כאן עכשיו?! יש לנו בית טוב,יש לנו מכונית,מה עוד צריך?!"הוא הסתכל עליי בפנים מיואשות ולבסוף אמר:"תארוז את החפצים שלך, זה לא יעזור, הבית נימכר..." הוא הסתובב ויצא מהחדר.
נימכר?! הוא מכר את הבית בלי לומר לנו דבר? או שכולם ידעו שאני יקבל את זה קשה ובגלל זה לא רצו לספר לי?
ישבתי מבולבל לא מבין מה קורה,הכל התהפך בראש,אלפי מחשבות צפו להן פתאום משום מקום,חששות,פחדים.
הלכתי לישון,השעה כבר ממילא הייתה מאוחרת.
צלצול הטלפון המטורף שצלצל ללא רחמים בקולי קולות העיר אותי למחרת בבוקר,הבנתי שאין אף אחד בבית.
פקחתי את עיני לרווחה שולח יד לטלפון ולוחץ על כפתור המענה.
"הלו?" אמרתי בקול צרוד "שלום מדברת סיגלית אפשר לדבר עם נדב?"בחורה עם קול צייצני שמחה לה מהצד השני של הקו,לא הבנתי מה היא חושבת לעצמה להעיר אותי כל כך מוקדם..
הבטתי בשעון שעל הקיר ולהפתעתי גיליתי שהשעה הייתה כבר אחת בצהריים שמעתי שוב את הבחורה בצד השני:"הלו?" עניתי לה במהירות "כן, מדבר נדב!מי זאת?" התעניינתי בבחורה הצייצנית,
"צהריים טובים נדב! מדברת סיגלית חותם,בקשר לאודישנים שלך לסדרה" קפצתי מהמיטה ורצתי לשירותים לשטוף את הפנים ולהעיר את עצמי ובדרך זרקתי לה כמה מילים:"כן אני מקשיב.."
"ובכן התקבלת ויש לך תפקיד, עלייך להגיע לכאן בעוד שבועיים" נתנה לי כתובת שרשמתי במהירות על מחברת האנגלית שלי.
"תודה רבה לך!" סיכמתי את השיחה וכך גם היא הודתה לי וניתקה.
אני לא מאמין, התקבלתי! אך איך אוכל להגיע לצילומים כל כך רחוק?!כל יום לנסוע לתל אביב? אני יתרושש...
ניגשתי לקומקום והדלקתי אותו מכין לי בינתיים תערובת לנס.
פתק קטן התנוסס על המקרר במשב הרוח הקרירה שחדרה מהחלון:"נדבי מותק נסענו לכמה סידורים במרכז, אני רק מבקשת שתאכיל את קומיקס ותדאג לקחת את סופי בחמש מהגן,לא בטוח שאני יהיה זמינה בסלולארי אז תדבר עם אבא אם אתה צריך משהו,אוהבת אמא."
הבטתי מיד על השעון השעה הייתה אחד וחצי.
שתיתי את הנס וניגשתי להתלבש מדליק את המחשב על הדרך.
הודעה משמחת נוספת התנוססה על המסך.............
-תגיבו- 😊
ואוו התחלה ממש יפה ומסקרנתתת תמשיכיייי!!!!!!
===========================>>>>>>>>>>>>>>>>
תודה :]
עוד תגובה או שתיים כדי שאני ימשיך?
מאד חשוב לי לדעת מה אתם חושבים על הסיפור!
התחלה יפה אהבתי [ ;
מחכה להמשך 3>
תודה רבה על התגובות שלכן!
הינה ההמשך:
'זכית!! מזל טוב!! זכית בכרטיס טיסה לחו"ל לכל יעד אשר תבחר למשך שבוע שלם'
ושוב אני לא מאמין למראה עיני! כמה מזל ביום אחד!הבטתי בכרטיס עם כל הפרטים ואיפה אוכל לקבל אותו,התקשרתי מייד למספר הרשום וחיכיתי עד שמישהו יענה.
לפתע שמעתי בצד השני קול של אישה מבוגרת:"שלום,מדברת דינה מחברת יעל טורס במה אוכל לעזור?"
היה לה קול עמוק "שלום, אממ זכיתי כאן בכרטיס דרך האינטרנט,במבצע שלכם שהגרלתם עשרה כרטיסים." עניתי בשמחה "תקריא לי בבקשה את הקוד המופיע על גבי הכרטיס בבקשה" המשיכה כלא מאמינה , הקראתי את המספר בזריזות ולאחר כמה שניות קולה השתנה "מזל טוב! זכית בכרטיס טיסה לשבוע נופש בכל יעד אשר תרצה" הדבר היחידי שרציתי לדעת הוא מתי אוכל לבוא לקחת את הכרטיס
וכיצד הכל עובד:"מתי אוכל לקבל את הכרטיס ולברר פרטים נוספים?" האישה ענתה לי שוב באותו הקול העמוק כמו בהתחלה:"תיגש בשבוע הקרוב לאחד הסניפים שלנו שקרובים לביתך ושם תוכל לקבל את כל הפרטים ואת הכרטיס עצמו.""ואיך אני אמור להראות להם את השובר שקיבלתי וזכיתי?"שאלה חשובה,
"פשוט תדפיס את השובר ותיקח איתך למחר את תעודת הזהות שלך,הרי כשמילית פרטים להגרלה מילית גם תעודות זהות נכון? ומספרי טלפון? בכללי היו אמורים להתקשר אלייך בשעות הבוקר" ניזכרתי שבשעות האלה עוד ראיתי כבשים קופצים מעל הגדר...
"אממ, לא הייתי זמין לטלפון בשעות הבוקר,אולי בגלל זה ידעתי את זה רק דרך האימייל אבל זה לא נורא נכון? אני עדיין יכול לגשת?" שאלתי כדי להיות בטוח בדבר "כמובן! זכית ילד! חופשה נעימה"
הודתי לה וניתקתי את השיחה.. לקחת לי כמה דקות לעכל את זה שקיבלתי כרטיס נופש לשבוע..
ואחרי שהפנמתי זאת סופית הוצפתי כולי באושר פתאומי.
התקשרתי לדורון הידידה הכי טובה שלי וחלקתי איתה את שמחתי,היא נורא התלהבה ואמרה שתקפוץ אליי בערב,כי יש לה מלא דברים שהיא חייבת לספר לי,ככה הייתה דורון, היינו איתה כמו "חברות"
היא חברת ילדות שלי והכל אנחנו חולקים אחד עם השני.
מיד אחר כך התקשרתי לחבר הטוב שלי אופיר וסיפרתי לו גם כן אופיר לא האמין למשמע אוזניו, הרי ישבנו ביחד באותו היום והיה לנו משעמם, אז אמרתי לו שאני ימלא את ההגרלה, ועוד אני זוכר שכל כך הסתלבטנו על ההגרלה הזאתי..
בקשר לזה שהתקבלתי לאודישנים העדפתי עוד לא לספר לאף אחד,ובכלל תכננתי שזה יבוא בפתאומיות,
רציתי שחברים שלי ידליקו ת'טלויזיה ויראו אותי.. בלי שום הודעה מוקדמת.
האכלתי את קומיקס החתול השמן שלנו והלכתי לקחת את אחותי מהגן, מזג האוויר היה נעים בחוץ והגן לא רחוק,הייתי כל כך מאושר שוויתרתי על הנסיעה ברכב.
אחותי שמחה לקראתי וחיבקה אותי חזק, לקחתי אותה לגן המשחקים והיא ממש שמחה.
כשחזרנו לבית , ההורים כבר היו שם ולא רק הם אלא עוד זוג צעיר שבחן את החדרים ובחן כל פינה ופינה בבית, ובכל פעם שמעתי את אותו המשפט 'אנחנו כבר כל כך רוצים לעבור לבית!'
משפט שהעציב אותי מעט,הייתי בטוח שיהיה קשה לשבור את השמחה שלי כי היום יום המזל שלי..
אבל.. היא נשברה כשעלו בראשי כל המחשבות עם המעבר שלנו למקום אחר........
-תגיבו- (אם זה ניראה לכם קצת משעמם, אז רק רציתי להגיד שזאת רק ההתחלה כזאתי, כי בהמשך קיבלתי תגובות מהרבה חברות שלי והן אמרו שזה ממש מעניין,כי הוא עובר ממש הרבה חוויות!)
😊
הלשמתיייייייייי[:
2 פרקים מושלמים ,
והסיפור בכלל
מחכה להמשך😊
אני מאד שמחה שהסיפור מוצא חן בעינכם!
הינה המשך:
הורדתי את התיק של אחותי הקטנה מהכתף ותליתי אותו על המתלה בחדרה, זרקתי כמה מבטים מבואסים לכיוון אבי ועליתי לחדרי בקומה השנייה.
דקות אחדות לפני כן הייתי הבנאדם הכי מאושר בעולם, לא יאמן איך מעבר אחד לוקח כל כך הרבה.
ניזכרתי שדורון צריכה לבוא אליי בערב וזה עודד אותי מעט שאוכל לדבר איתה על כל מה שאני מרגיש.
כי אני חושב שעכשיו היא הבנאדם היחידי שיבין אותי.
השלמתי כמה עבודות במחשב ועשיתי עוד דברים שלא הייתי עושה אף פעם,אולי בגלל כל הלחץ, סידרתי את המיטה,סידרתי את הדיסקים שלי.
וזה באמת העביר את הזמן, השעון הראה שבע, עוד מעט תבוא דורון.
ירדתי למטה וכולם עשו את עצמם כאילו לא קרה כלום וכאילו אנחנו לא אמורים לעבור בכלל בעוד כמה שבועות למקום אחר.
הוצאתי שקית שוקו מהמקרר והתקדמתי לחדר של אחותי, מביט סביב ורואה שכבר לאט לאט הכל מתרוקן לתוך קופסאות קרטון ענקיות.
ניכסתי לחדרה והציורים היפים על הרקע הורוד שדורון ציירה לה על הקיר ניראו פתאום עצובים,כאילו באור אחר. או שזה רק אני ראיתי אותם כך בגלל העצב שהשתלט עליי.
אחותי שחקה בבית הבובות שלה והשמיעה קולות מצחיקים.
כשמה לב שניכנסתי התקרבה אליי והרימה את ידיה כאות להרים אותה, תפסתי אותה והרמתי אותה למעלה, מטלטל אותה באויר,ועושה לה מה שניקרא מטוס,אין ספק שאני ואחותי הקטנה תמיד היינו ה"חברים" הכי טובים.
היא הסתכלה עליי בעיניים כשומרת סוד ואז זרקה שאלה באוויר,פוחדת מתשובתי:"אתה פוחד לעבור בית?" עיניה הכחולות הסתכלו בי תולות תיקווה לתשובה מספקת :"כן,אני פוחד לעבור בית" עניתי לה בשפתה.
היא חייכה אליי וחיבקה אותי חזק חזק ואמרה:"אל תדאג! אני ישמור עלייך! יהיה לנו בית יפה וגדול ושם יהיה לי חדר ממש ענק ובגינה הגדולה תיהיה בריכה" היא נתנה לי נשיקה בלחי והחליקה מידיי מטה,
"אבא סיפר לך?"שאלתי אותה סקרן לדעת פרטים, "כן! אבא הראה תמונות" למרות שממש לא רציתי לעבור התעניינתי ובדיוק כשבאתי לשאול אותה איפה התמונות נכנסה דורון מברכת את כולם בשלום מנשקת ומחבקת,אימי ואבי קיבלו אותה בשמחה ואימי הגישה לה חתיכת עוגה , היא התיישבה בפינת האוכל שואלת שאלות נוספות על המעבר. אך מאיפה היא ידעה? היכול להיות שגם היא ידעה ורק לי סיפרו את זה אתמול בערב? התנוססה לה השאלה בראשי.
יצאתי מחדרה הורוד של אחותי והלכתי למטבח, אימי חיבקה אותי והצביע על צלחת עם חתיכת עוגה שעמדה לה על השולחן, אני רעב, חשבתי לעצמי, ועוגה היא לא הפתרון.
דורון קפצה עליי וחיבקה אותי מנשקת ומשחקת בשיערי.
חייכתי אליה וגררתי אותה לחדרי לקומה השנייה.
היא קפצה על המיטה ונישכבה עליה פורסת את ידיה ורגליה לצדדים ולאחר כמה שניות של שתיקה לבסוף החליטה לומר דבר שלא ציפיתי לשמוע :"אתה אוהב אותי נדב?" מה, מאיפה זה בא לה עכשיו, בטח שאני אוהב אותה! היא כמו אחות בשבילי, לא ידעתי מה לענות כי לא ידעתי למה היא מתכוונת כששואלת שאלה כזאת.
החלטתי לזרום עם העיניין ובחרתי להגיב בצורה הכי טבעית שיש:"בטח שאני אוהב אותך דורון! אחותי המשוגעת!" בהתחלה לא הבנתי את מבטה ולבסוף היא התקרבה אליי ועשתה דבר שלא הבנתי מה פירושו.....
-תגיבו- 😛
יפההה..:]
תמשיכיי מאמיי...
