|
|
|
😮 ווווווווווואו קראתי הכל והתאהבתי.
כ"כ יפה ומרגש.
מחכה להמשך (:
QUOTE (-ליאורוש- @ 10/12/2007) המששששך ?!
...
אז ככה...
המצב שלי השתפר, והוא הרבה יותר טוב 😊
כבר התחלתי לכתוב את הפרק.. ועכשיו אני כותבת את ההמשך..
כן, בשעה כזאת...
בקיצור.. אני דיי בטוחה שהפרק יעלה מחר (:
וכמובן, כמו שהבטחתי - פיצוי :]
לילה מדהים לכולם 😍
יששששששששש 😁
אני שמחה שהמצב הרבה יותר טוב
אני מחכה 😛
QUOTE (-ליאורוש- @ 12/12/2007) 😢
מאמייייייייי , נטשת 😢
לא נטשתי ((:
אני עושה פרק ארוך ויפה,
אז זה לוקח קצת זמן (:
והיה לי שבוע עמוס..
בכל מקרה.. הפרק יעלה היום\מחר D:
סוווף סוווווווווף !!
אני מחכככה 😁
התקופה הקשה מאחורי,
העומס גם דיי מאחורי,
עכשיו רק נשאר לכתוב את הפרק
*עם חיוך גדול*
אז... זהו (:
אני מרוצה ומאושרת...
במיוחד מהעובדה שמחר יש לי יומולדת!
הפרק כבר בסיומו,
ועוד יומיים תקראו אותו -
הפעם מבטיחה מבטיחה!!
תודה על הסבלנות (:
עדיף מאוחר מאשר לעולם לא.. לא ככה? (:
מקווה תאהבו D:
שמעתי לחישה: "אלמוג"
אני: "מה?"
טל: "את פה? תראי מי מולנו..."
אני: "מה? כן.. איפה?"
טל: "שם.."
נעמדתי במקום, לא יכולתי לזוז...
כל הפרפרים בבטן הפסיקו, הוא הסתכל עלי, אני עליו...
לא יכולתי להוציא מילה...
פרק 9
רון: "היי"
אני: "היי, מה קורה?" חייכתי חיוך קטן ומאולץ
רון: "בסדר..."
אני: "אתה פה עם עוד מישהו אולי מישהי?" חייכתי
קיוויתי שהוא יגיד כן, שהוא שכח אותי, שהוא פה עם ילדה אחרת...
רון: "סתם, עם אחותי"
אני: "אהה.. יפה"
רון: "כן"
הייתה שתיקה
טל: "ניכנס?"
אני: "כן..."
רון: "אוקיי, ביי, תהנו"
אני: "ביי"
הוא התקדם לצאת, הוא עבר לידי וזרק בשקט: "העיקר לא ביחד"
הרגשתי רע, פגעתי בו, לא רציתי לעשות את זה, אבל ככה זה יצא. לא הוצאתי מילה.
טל: "גדול, קטן או בינוני?"
אני: "ברור שגדול!" עשיתי מבט של 'איך לא ידעת?'
הוא צחק...
טל: "אני חושב שהוא עוד אוהב אותך"
אני: "לא יודעת, אני מקווה שלא" טל: "האמת.. אני בטוח שכן. לא ראית את המבט שלו?" אני: "לא הסתכלתי..." טל: "אפשר פופקורן גדול בבקשה?" הוא הסתובב אלי: "את רוצה לשתות משהו?" אני: "ממ.. מים" טל: "אפשר גם קולה ומים בבקשה?" המוכרת: "מים, קולה ופופקורן גדול... בבקשה" טל: "תודה, כמה הכל ביחד?" המוכרת: "34 ₪" טל: "בבקשה" הוא נתן לה את הכסף, והתקדמנו לקולנוע אני: "קח" הבאתי לו 17 ₪" טל: "לא, אני משלם" אני: "נוו.. קח!" טל: "הפעם אני משלם, פעם הבאה את" נכנעתי "טוב" הוא ילד עקשן, ידעתי שלא משנה מה, אני לא אצליח לשכנע אותו... אני: "שורה 7, כיסאות 12, 13" נכנסנו לשורה, התיישבנו...
הסתכלתי אחורה, קדימה: "וואי! ריק פה!"
הוא גם הסתכל: "נכון, האולם שלנו"
אני: "כבר אמור להתחיל הסרט.. כנראה שאתה צודק"
התחיל הסרט.. האולם היה שלנו בלבד, זה כיף! אתה מרגיש מלך על כל האולם הגדול...
אני: "אז עכשיו אתה יכול בסוף גם לבכות, בלי לעשות פוזות על אף אחד, הא?"
טל: "אני לא אבכה בסוף, את תראי..."
אני: "נחכה ונראה..."
אני: "אין בעיה"
הסתכלתי עליו, הוא הסתכל על הסרט...
טל: "מה קרה?"
אני: "סתם... אני אוהבת אותך"
טל: "גם אני אותך, אוהו, כמה שאני אוהב אותך"
נתתי לו נשיקה, ושנינו החזרנו את הראש למסך, המשכנו לראות את הסרט...
"אני שונא אותם!! שונא אותם!!!" רון צעק וזרק את הכרית שלו על הקיר...
אחותו הקטנה נכנסה לחדר: "מה קרה??"
רון: "כלום..."
רותם: "נו.. מה קרה? את מי אתה שונא?"
רון: "אף אחד!" הוא התחיל להתעצבן
רותם: "אז למה אתה צועק?" היא שאלה בקול תמים
רון: "תעזבי אותי לבד!! עופי מפה!! ביי"
רותם: "טוב" היא אמרה בקול עצוב ויצאה מהחדר
"גם כן היא..." הוא אמר...
הוא נזכר באלמוג וטל ביחד, שהוא ראה אותם הולכים ביחד וצוחקים... 'תמיד היא אהבה אותו' הוא חשב לעצמו...
הוא התקשר לשרית, הם ידידים טובים.
שרית: "הלו"
רון: "שרית, זה רון..."
שרית: "היי מאמי, מה נשמע?"
רון: "בסדר... יש מצב את באה אלי?"
שרית: "ממ.. לירון אצלי"
רון: "תבואו שתיכן"
הוא שמע אותה לוחשת... לא הצליח לשמוע מה...
שרית: "בסדר.. עשרים דקות אנחנו אצלך"
רון: "סבבה"
היא ניתקה.
אור חשב לעצמו.. מה היה קורה אם הוא לא היה מכיר את ליאן...
הוא לא ראה אותה כבר כמה ימים, הוא החליט להתקשר אליה... הוא רצה לראות אותה.
הוא חייג את המספר המוכר, וחיכה שתענה...
...: "הלו?"
אור: "הלו? אפשר לדבר עם ליאן?"
...: "ליאן לא נמצאת"
אור: "אה.. איפה היא?"
...: "מתקלחת"
הוא נלחץ, הוא שתק..
...: "הלו?"
אור: "כן... מי זה?"
...: "תמיר, להגיד לה שתחזור אלייך?"
אור: "לא, תודה, ביי" הוא אמר מהר וניתק
'אור, אל תיכנס לפאניקה, בטוח יש לה הסבר' הוא חשב לעצמו...
הוא לא רצה שהיא תבגוד בו, מעבר לכבוד שלו, הוא אהב אותה, הוא באמת העריך אותה, הוא לא רצה לאבד אותה, כי הוא ידע שאם היא עם מישהו אחר, הוא לא יוכל לחזור ולהיות איתה... ובכלל, יהיה לו קשה לחזור ולאהוב, כי הוא אוהב אותה – כמו שלא אהב הרבה מאוד זמן.
יצאנו מהקולנוע...
אני: "איזה סרט יפה"
טל עשה פרצוף, של ככה-ככה...
אני: "אויש.. איזה שטויות! הוא ממש יפה, ראיתי איך שהזלת דמעה כשהוא מת"
טל: "מה?! לא נכון..."
אני: "אל תשקר.."
טל: "לא משקר.."
אני: "מסתבר שאתה רגיש מאוד, הא?"
טל: "לא... לא 'הזלתי דמעה'" הוא חיקה אותי
אני: "בסדר, בסדר.." חייכתי
טל: "טוב, אולי אחת, אבל לא מילאתי מחדש את הכינרת, כמוך!"
אני: "מה אתה רוצה?! זה סרט יפה ומרגש..." הסמקתי קצת
טל: "ברור..." הוא חייך חיוך גדול..
התקדמנו.. דיברנו...
נהניתי, שכחתי מהכל, ופשוט התרכזתי בו, בי ובו...
צחקנו.. ופתאום הוא אמר: "מחר, אני הולך לבדיקות"
השתתקתי לכמה שניות, חזרתי למציאות המרה: "אתה רוצה שאני אבוא איתך?"
טל: "לא.. אולי בבדיקות הבאות, את עוברת דירה עוד מעט.. עזבי"
אני: "אוקיי.. אבל פעם הבאה, אני רוצה לבוא איתך"
טל: "וואי.. את עוד מעט עוברת דירה, את חייבת לבוא לבקר ה ר ב ה"
אני: "ברור, אני אבוא לבקר הרבה"
טל: "בטח תכירי מלא בנים וכאלה..."
אני: "נכון" רציתי לראות אותו מקנא קצת.
טל: "בטח סתם מכוערים"
אני: "בטוח יהיו גם יפים"
טל: "יכול להיות.." הוא אמר בקול מקנא
אני: "לך תדע.. אולי אני אכיר שם מישהו אחר" בחנתי אותו, איך הוא מגיב
טל: "כן.. יכול להיות" הוא כבר התחיל להתעצבן
התחלתי להתפקע מצחוק!
הוא לא צחק, פשוט הסתכל עלי, ואני נקרעת מצחוק
טל: "מה קרה?"
אני: "נראה לך שיהיה מישהו אחר?"
טל: "יכול להיות.. לכי תדעי"
אני: "איזה שטויות..."
צחקתי ונתתי לו נשיקה...
...: "מה את עושה?"
...: "שולחת לו SMS שאנחנו למטה"
...: "אויש.. לא צריך! פשוט דופקים..." לירון אמרה ודפקה על הדלת 2 נקישות עדינות
אחרי כמה שניות רון פתח להן את הדלת "כנסו" הוא נתן לכל אחת מהן נשיקה.
את לירון הוא שונא, הוא חושב שהיא סתם ילדה רעה, שמזיקה לאלמוג וגם לשרית...
שרית: "רצית שנבוא... קרה משהו?" שלושתם עלו לחדר שלו, והתיישבו על המיטה: "רציתי שא-ת תבואי, לדבר איתך, לראות אותך..." עקיצה ראשונה ללירון
היא נעצה בו מבט, מפחיד, מאיים "זה בסדר... אני יכולה ללכת" היא אמרה בקול כאילו מתנצל וקמה לכיוון הדלת... היא ידעה שלא תעבור דקה ושרית תקפוץ אחריה. דקה לא הספיקה לעבור, וגם לא 10 שניות: "לא.. תישארי, או ששתינו נלך" היא ביקשה מלירון, ופנתה לרון: "אתה ממש מגעיל, מה יש לך?"
רון: "כלום.. סתם"
שרית: "תתנצל"
רון: "לא מתנצל ולא כלום... זה היה בצחוק"
שרית נראתה מרוצה ולירון סיננה בשקט "כן בטח.." וחזרה להתיישב
שרית: "מה עם אלמוג? חזרתם?"
רון: "לא.. ובואי לא נפתח את זה כאן"
שרית: "אם זה בגלל לירון – אל תדאג.. היא יודעת הכל, האמת, שהיא ראתה את טל ואלמוג ביחד"
מיד לירון בעטה בשרית, בעיטה חזקה..
רון: "באמת? פש.. לא ידעתי, גם את היית באותו יום עם טל, לא?"
לירון: "כן, סתם אידיוט... ולא הייתי איתו, סתם ניצלתי אותו קצת, כי שיעמם לי"
שרית: "כן בטח" לירון נעצה בה מבט יותר מאיים מהקודם
ישר שרית העבירה נושא: "אז מה? עוד מעט חוזרים ללימודים.. איזה באסה"
"נכון" רון ולירון ענו ביחד
שרית חייכה, והתיישבה על הכיסא של המחשב, היא נראתה מרותקת למשהו
רון: "על מה את מסתכלת?"
שרית: "סתם..." היא חזרה לבהות במסך
לירון: "נו... מה זה?" היא שאלה בחוסר עניין
שרית: "מסמך וורד"
רון ישר קפץ: "איזה מסמך?"
שרית: "מה אתה קופץ? סתם.. מסמך"
רון: "תסגרי את זה.." רון נבהל, וקפץ לסגור לה את המסך. הוא ידע שאסור ששרית תקרא מה שכתוב שם, שזה היומן שלו, היומן האישי שלו אותו הוא כותב באינטרנט.
כתוב שם על אלמוג, טל, על ההורים שלו... על כולם.
שרית: "איזה מגעיל אתה.. אני בסך הכל קוראת, מה הבעיה שלך?"
רון: "שום בעיה.. זה פשוט לא עניינך"
שרית: "אני לא מבינה מה יש לך היום! אתה ממש ממש מגעיל"
רון: "כזה אני" הוא הביט בה במבט של 'אין מה לעשות'
שרית: "בואי נלך לירון, אנחנו לא נמצאות במקום שאנחנו לא רצויות בו"
רון: "ביי"
לירון קמה, והן יצאו מהחדר החוצה..
רון התיישב על המיטה, עוד פעם בודד... הוא מרחיק ממנו את כולם, לאט לאט... כולם הולכים.. למה אף אחד לא מבין אותו? למה כולם חושבים רק על עצמם? למה אף אחד לא רואה? הוא קבר את עצמו בשאלות ללא תשובה ונרדם.
הגענו לבית שלי, הייתי כבר עייפה, רציתי להיכנס למיטה ופשוט לישון, לצלול באוקיינוס ענקי של חלומות...
טל: "בואי איתי מחר, אני רוצה להראות לך איזשהו מקום"
אני: "איזה מקום?"
טל: "תראי מחר.. בואי נקבע ב 5 וחצי"
אני: "בערב.. סבבה"
טל: "לא בערב.. בבוקר!"
אני: "השתגעת?!"
טל: "נו.. בבקשה, אני רוצה שעה שכולם ישנים, רק אני ואת"
לא יכולתי לסרב לו, הוא ביקש כל כך יפה, איזה חמוד!
אני: "בסדר..."
טל: "תודה תודה תודה תודה" הוא נישק אותי בצוואר
אני: "לילה טוב"
טל: "נתראה מחר"
נפרדנו, עליתי לבית...
מעניין מה הוא רוצה להראות לי, אני כבר רוצה לדעת! הרגשתי בחלום, שאני הנסיכה...
נכנסתי הביתה בשקט, כבר היה מאוחר, בצעדים שקטים וקטנים התקדמתי לעבר חדרי, סגרתי את הדלת, הורדתי את האיפור מהפנים, ונכנסתי למיטה.
"אפשר לפקוח עיניים?" שאלתי
טל: "תפקחי"
פתחתי את העיניים, מולי ראיתי אותו ואת לירון, מתנשקים, מתחבקים, מול העיניים שלי, שפשפתי את העיניים, הייתי בטוחה שאני חולמת, אבל לא! זה אמיתי... זה עצוב ואמיתי...
"למה?" צעקתי עליו בכל הכוח שלי "למה עשית לי את זה?"
התחיל פתאום לרדת גשם, באמצע הקיץ, גשם... זה לא הגיוני! הגשם שטף את כולי, והם... ממשיכים להתנשק, כאילו אני בכלל לא שם, הם אפילו לא הסתכלו עלי
צעקתי עוד פעם "למה עשית לי את זה?" והוא לא ענה..
ניסתי עוד פעם לצעוק, אבל שום קול לא יצא לי... העיניים צרבו לי, הרגשתי שהשיער ספוג במים, נפלתי על הרצפה, כאב לי... לא האמנתי שהוא יכול ככה לרמוס לי את הכבוד שלי...
לא הבנתי למה הוא מכאיב לי ככה ועושה את זה מולי, עדיף שלא הייתי יודעת כלום ונשארת עם חוסר הידיעה, אבל ככה? למה ככה?
פתאום שמעתי צפצוף, הסתובבתי אחורה, לא הבנתי מאיפה הוא בא, הסתכלתי לכל הכיוונים, ומסביבי היו רק עננים, שלוליות, הים נראה באופק, שוטף את החוף בסערה, ברקים רעמים... והצפצוף לא הפסיק...
פקחתי את עיני בבהלה, פתאום הייתי יבשה, מסביבי היו קירות, המחשב, הארון... ישר הבנתי שזה היה חלום, כיביתי את השעון המעורר, וניסיתי להבין מה אומר כל מה שחלמתי עכשיו? קצת חששתי ללכת להיפגש עם טל, למרות שהשעון הראה שהשעה כבר חמש, פחדתי להגיע לאותו מצב, אני ילדה שמאמינה בחלומות יותר מדי...
הרגשתי את העייפות בכל הגוף, התלבשתי בבגדים קלילים ונעימים, התארגנתי, ויצאתי החוצה....
השעה כבר הייתה חמש וחצי וחיכיתי לו, מהרהרת בחלום הזוועתי הזה, פחדתי, כל כך פחדתי שהוא יהיה אמיתי, שהוא יתממש.
עברו כמה דקות והוא הגיע, הוא נתן לי נשיקה קטנה והתקדמנו בכביש..
לא היו מכוניות על הכביש, הכל היה שקט, שמענו את הציפורים, השמש חצי זרחה, והשמיים היו כחולים-כהים... כי הם לא האירו לגמרי, שום ענן לא היה שם...
אני: "לאן אתה לוקח אותי?"
טל: "חכי עוד קצת..."
אני: "נו.. אני כבר רוצה לדעת!"
טל: "עוד טיפ טיפה"
אני: "אוף.. טוב" אמרתי בכניעה
טל: "אוקיי, תעצמי עיניים, מפה אני אחזיק אותך שלא תתקעי בכלום"
הלב שלי נעצר ברגע שהוא אמר את המילים 'תעצמי עיניים', הרגשתי שהנשימה שלי נעתקת, עוד פעם חזר לי בפלאשבקים החלום מהלילה: "אני מעדיפה ללכת עם עיניים פקוחות"
טל: "אני מבטיח לך שיהיה בסדר, תמסכי עלי"
עם הרבה חשש סגרתי את העיניים, הרגשתי את הידיים החמות שלו על הכתפיים שלי, מכוונות אותי...
טל: "מדרגה"
עליתי במדרגה... "עוד אחת" עליתי עוד אחת
"חביבה אחרונה" עליתי וכמעט נפלתי, הוא ישר החזיק אותי "זהו"
אני: "אפשר לפתוח את העיניים?"
פעימות הלב שלי התחזקו, פחדתי מהתשובה, ממה שאני הולכת לראות ברגע שהעיניים יפקחו...
טל: "תפקחי"
הרגשתי הרבה רוח בשיער שלי,היא העיפה אותו אחורה, בפחד רב פתחתי אותן לאט לאט... כמו תינוק שפוקח את עיניו פעם ראשונה..
ראיתי את זה, לא האמנתי למה שאני רואה, לא האמנתי שזה אמיתי........
אני: "אפשר לפתוח את העיניים?"
פעימות הלב שלי התחזקו, פחדתי מהתשובה, ממה שאני הולכת לראות ברגע שהעיניים יפקחו...
טל: "תפקחי"
הרגשתי הרבה רוח בשיער שלי,היא העיפה אותו אחורה, בפחד רב פתחתי אותן לאט לאט... כמו תינוק שפוקח את עיניו פעם ראשונה..
ראיתי את זה, לא האמנתי למה שאני רואה, לא האמנתי שזה אמיתי........
פרק 10
ראיתי מולי חצי כדור, ענקי, כתמתם, זו הייתה השמש, היא בדיוק זרחה, על סלע הייתה קופסה קטנה.. הסתקרנתי לדעת מה יש בפנים...
הסתכלתי על טל, חייכתי ורצתי לפתוח את הקופסה.
החזקתי אותה, הסתכלתי עליו עוד פעם, הוא חייך, פתחתי את הקופסה, בפנים היו שוקולדים בצורת לב, ובמרכזם עוד קופסה קטנטנה, פתחתי אותה, בפנים הייתה שרשרת יפהפייה, מכסף, בצורת לב...
התרגשתי, לא הבנתי איך יכולתי בכלל לחשוב שהבן אדם המדהים הזה יבגוד בי.
נתתי לו חיבוק ענקי, הוא ענד לי את השרשרת.
אני: "תודה!"
טל: "אין על מה"
אני: "אני אוהבת אותך" נתתי לו נשיקה
טל: "גם אני אותך יפה שלי"
התיישבנו על הסלע, צופים בזריחה, צוחקים, מדברים...
עד שהעליתי את הנושא: "עוד יומיים, אני עוברת לבית החדש"
טל: "מה? עוד יומיים?"
אני: "כן" הורדתי טיפה את הראש, ועצרתי את הדמעות שכמעט פרצו החוצה.
טל: "אל תדאגי, אנחנו נתראה כל שבוע, את יודעת... אני לא יכול לחיות בלעדייך, ואני מקווה שאת גם לא בלעדי" הוא חייך, ולמרות שאמר את זה בצחוק, כאילו ציפה לתשובה.
אני: "גם אני לא יכולה לחיות בלעדייך. וברור שניפגש, אבל זה לא יהיה אותו הדבר"
טל: "אני רוצה לשאול אותך משהו.. אבל תעני לי בכנות"
אני: "תמיד"
טל: "את מעדיפה לחתוך את הקשר?"
אני: "מה? למה?" הייתי טיפה המומה מהשאלה
טל: "בגלל המרחק, את יודעת..."
אני: "לא, ממש לא. זה שאתה איתי, זה אחד הדברים היחידים שמחזיקים אותי"
טל: "אני בטוח שיהיה בסדר, ועוד שנתיים יהיה לי אופנוע, אז אני אוכל לבוא אלייך כמה שתרצי"
אני: "מי אמר שאני אהיה איתך בכלל עוד שנתיים?" צחקתי
הוא עשה פרצוף נעלב.
אני: "סתם.. ברור" חייכתי, גם הוא.
...: "מי היה אצלך אתמול, עד כל כך מאוחר בלילה?"
...: "סתם.. לא מישהו מיוחד"
...: "שירי, אל תביכי את הילדה, היא לא רוצה לספר, שלא תספר"
שירי: "אל תתערב, אני פשוט רוצה לדעת"
...: "אמא, אבא צודק"
שירי: "ליאני, למה את כבר לא משתפת אותי במה שעובר עלייך?"
ליאן: "סתם, אמא, זה באמת כלום"
שירי: "אז אם זה כלום, תספרי" היא הרגישה שזהו, שעכשיו לליאן לא יהיה מה להגיד והיא תספר לה.
ליאן: "אני אספר לך אחר כך, אני עולה להתארגן לפיקניק הנחמד שארגנתם בחמש וחצי בבוקר"
שירי: "אל תזלזלי, יהיה יום יפהפה, וזה יום מעולה לעשות פיקניק"
ליאן עלתה למעלה, וראתה בפלאפון שהייתה לה שיחה שלא נענתה,
היא הסתכלה בשיחות וראתה שאתמול אור התקשר והשיחה נענתה, ועוד שיחה ממספר חסום שלא נענתה.
היא לא הבינה מתי היא ענתה לאור – הרי הם לא דיברו כבר יומיים, היא הסתכלה על השעה, ובאותו רגע היא רצתה לדפוק את הראש בקיר,
היא הבינה שתמיר ענה בזמן שהיא הייתה במקלחת.
"לא.. זה פשוט לא יכול להיות, עכשיו הכל יידפק" היא דיברה לעצמה
היא לא ידעה מה היא תעשה, מה היא תגיד לאור, הרי זה ברור שהוא לא יאמין לה, גם אם היא תספר לו את האמת... היא יודעת שאם היה קורה אותו הדבר איתו, היא לא הייתה מאמינה לו וגם לא הייתה סולחת.
מלכתחילה היא לא רצתה ללכת לפיקניק, ועכשיו – היא ממש לא רוצה! היא פשוט רוצה להישאר בבית, ולדבר עם אור...
מלמטה, אמא שלה צעקה: "את מוכנה?"
היא לא ענתה.. היא שמעה דפיקה בדלת... "ליאני, אפשר להיכנס?" זה היה אבא שלה.
ליאן: "כן"
הוא נכנס... : "מה קרה? את חיוורת.. אולי יש לך חום? אני אלך להביא את המדחום" הוא הסתובב להביא אותו...
ליאן: "לא אבא, אין לי חום, סתם קצת כואב לי הראש"
שירי צעקה מלמטה: "מאיר? מה קורה? אתם באים?"
מאיר: "עוד רגע" הוא פנה אלי: "את מעדיפה להישאר בבית?"
ליאן: "כן... אבל אמא תכעס, הבטחתי לה שאני באה"
מאיר: "אני אגיד לה שאת לא מרגישה טוב, אל תדאגי"
ליאן:" אוקיי, תודה אבא" היא נתנה לו נשיקה
מאיר: "זה בסדר, תשמרי על עצמך... אני זוכר את הגיל הזה, הוא קשה, והכל נראה כאילו זה סוף העולם, אבל עם השנים מבינים שזה ממש לא"
היא חייכה והוא יצא מהחדר.
היא הרהרה לעצמה מה היא הולכת לעשות עכשיו?
היא צריכה להופיע אצלו בבית? להתקשר אליו?
היא לא ידעה כלום, היא פשוט נשכבה על המיטה, ונרדמה.
הסתכלתי על השעון, השעה הייתה כבר שבע בבוקר, הזמן עבר מהר מאוד.
אני: "אני אחזור הביתה, צדק שההורים שלי לא ידאגו יותר מדי"
טל: "עכשיו?"
אני: "כן, עכשיו" אמרתי בקול תקיף, קצת עצבנה אותי השאלה שלו, אני אומרת לו שאני צריכה ללכת כדי שההורים שלי לא ידאגו, וזה מה שהוא אומר?
טל: "אוקיי, מה את מתעצבנת?"
אני: "לא מתעצבנת, בוא נלך" לא היה לי כוח לריב איתו, פשוט רציתי להגיד הביתה, הייתי גם נורא עייפה
טל: "ללוות אותך?"
אני: "לא צריך"
טל: "טוב... זו התודה שלי על כל מה שעשיתי?"
אני: "מה אתה רוצה?" הוא נורא עצבן אותי, למרות שהיה בדברים שלו
טל: "כלום"
אני: "טוב, ביי" הסתובבתי והלכתי
ראיתי שהוא רוצה להגיד משהו, אבל לא רציתי לשמוע, נורא עצבן כל הקטע הזה.
התחלתי להתקדם בצעדים מהירים הביתה, וקיבלתי ממנו SMS #תודה רבה#
ה SMS הזה עוד יותר הרגיז אותי, כתבתי לו: #אין בעד מה (: #
'אידיוט' חשבתי לעצמי... באותו רגע שנאתי אותו.
הפלאפון שלי צלצל – אמא, לא עניתי, כי כבר הייתי קרובה לבית.
נכנסתי הביתה, כעוסה ומעוצבנת... ואז, קרה הדבר שהכי התאים לי באותו רגע...
מיכל: "איפה היית? למה לא ענית לפלאפון?" היא שאלה בקול כעוס
אני: "סתם... יצאתי עם טל קצת" אמרתי בקול רגוע
מיכל: "עוד פעם הטל הזה?"
כבר הייתי עצבנית, והשאלה הזאת הרגיזה יותר: "כן, עוד פעם הטל הזה" עניתי
מיכל: "חזרת אתמול הביתה בכלל?" היא אמרה יותר כעוסה
אני: "כן, ישנתי ויצאתי בבוקר" עניתי בקרירות
מיכל: "לא חשבת להודיע למישהו? משהו?"
אני: "ישנתם, מה את רוצה שאני אעשה?" עניתי בכעס
מיכל: "שתשאירי פתק, משהו... את יודעת שאנחנו קמים בשבע, יכולת להתקשר, לשלוח SMS"
הנהנתי עם הראש, בשביל שתעזוב אותי בשקט
מיכל: "אני מזהירה אותך, עוד פעם אחת שאת יוצאת בלי להודיע כלום, את לא תצאי שבוע מהבית" היא הרימה את הקול
אני: "יו... מה את רוצה?" הרמתי אותו גם אני
מיכל: "את לא תרימי עלי את הקול, אני אמא שלך"
היא פנתה לאבא: "שמעת איך הבת שלך מדברת?"
יגאל: "שמעתי, ואני לא מרוצה מזה"
אני: "הבנתי.. עכשיו שניכם נגדי?"
יגאל: "אף אחד לא נגדך, את צריכה להבין את זה, אבל אני לא מוכן שתדברי ככה לאמא שלך"
אני: "טוב, אפשר לעלות למעלה?" לא חיכיתי לתשובה ועליתי
אמא צעקה מלמטה: "גברת צעירה, אני מזהירה אותך"
"טיפשה, שונאת אתכם!" אמרתי בשקט וטרקתי את הדלת
היא עוד פעם צעקה מלמטה: "אצלי בבית, לא טורקים דלתות!"
לא עניתי לה, הורדתי את הבגדים, והלכתי לישון.
טל נכנס לבית שלו, הבית הקר, כולו לבן, מעוצב כאילו זה הבית של ראש הממשלה... הוא תמיד רצה בית נחמד, קטן, בלי משרתים... בית מעץ, עם ערסל בחוץ, לאורך הנהר, שתהיה גינה, שהוא יוכל לטפח עם אבא שלו... הוא לא אהב את ה'מלכותיות' הזו, שהבית כל הזמן כמו מוזיאון, הוא רצה אחים קטנים, שיוכל לדאוג להם, לתת להם את החום והאהבה שהוא בקושי קיבל. הוא גדל בסביבת אנשים קרים, שרק הכסף חשוב להם.
הוא היה מעדיף ילדות אחרת לגמרי, שההורים שלו יגדלו אותו ולא מטפלות ומשרתים, שההורים שלו יחזרו מהעבודה בשעות נורמאליות ולא ב 8-9 בערב.
הוא כל הזמן מבטיח לעצמו שכלפי הילדים שלו הוא לא יתנהג ככה, ושהוא יעניק להם את כל מה שהיה חסר לו.
...: "טלוש, אתה רוצה לאכול משהו? אתה רעב?" היא אמרה במבטא הרוסי שלה.
טל: "איפה אמא ואבא?"
...: "הם כבר יצאו. אתה רוצה לאכול משהו?"
טל: "לא, תודה אירה"
אירה: "אם תרצה משהו, אני פה"
טל: "תודה"
אירה היא כמו אמא שנייה שלו, היא גידלה אותו, שיחקה איתו, לימדה אותו ללכת, לדבר...
כבר הרבה שנים שהיא עובדת בבית שלהם, הם אוהבים אותה מאוד, במיוחד טל – הוא אוהב אותך ומעריך אותה.
למרות שהיא כבר הרבה שנים בארץ, עדיין יש לה מבטא, רוסי, את טל זה תמיד נורא הצחיק.
אירה: "קרה משהו מותק?"
טל: "לא"
אירה: "אז למה הפרצוף שלך עצוב?"
טל: "סתם, עייף, לא קרה כלום" הוא לא רצה לשתף אותה במה שקורה עם אלמוג, כי אז היא תתחיל לספר על מה שקרה לה ברוסיה, ושגם לה היו סיפורים עם בנים... לא היה לו כוח לזה, לא היה לו כוח לכלום.
אירה: "אם תרצה לספר, אני תמיד פה" היא אמרה וחזרה לענייניה.
טל עלה לחדרו, חלץ את הנעליים, ונשכב על המיטה, מהרהר בחיים שלו, באלמוג – במה שקרה איתה היום, בעובדה שעוד יומיים היא תעזוב את רמת גן...
כבר כמעט ועצם את העיניים, עד ששמע מבעד לדלת דפיקה, ממנה הוא פקח את העיניים בבהלה קלה.
...: "טל, זאת אירה, רציתי להזכיר לך שמחר בבוקר יש לך בדיקות, אל תשכח"
הוא לא ענה, רק חשב לעצמו 'המחלה הארורה הזאת'...
הוא שמע את צעדיה במורד המדרגות.
"אלמוג!!! קומי" שמעתי מלמטה "כבר מאוחר!"
זו הייתה אמא, קיוויתי שהיא נרגעה ושכחה מה שהיה בבוקר...
הייתי נורא מגעילה אליה וגם לטל, שארגן לי את המתנה המדהימה הזאת,
אחזתי ביד את השרשרת שהייתה על צווארי.
צעקתי בחזרה: "אמא, אני ערה".
ישר לקחתי את הפלאפון, וכתבתי לטל הודעה: #מתי אני אצלך?#
עד שיענה הלכתי להתלבש, חשבתי על מה שהולך להיות בבית ספר החדש, בעיר החדשה...
אני בטוחה שיהיה בסדר, ואני איהנה, ואכיר חברות חדשות, ובנים חדשים.
קיבלתי SMS, והצלצול קטע את מחשבותיי. #פתאום את מדברת איתי?# התשובה שלו הייתה מוצדקת, כי התנהגתי אליו נורא מגעיל, ועניתי בצורה מגעילה, למרות שהוא לא עשה כלום, תקתקתי במהירות: #סבבה, עוד שעה, אני אצלך#, חייכתי, ידעתי שגם הוא יחייך כשהוא יקבל את ה SMS.
הלכתי לצחצח, בינתיים קיבלתי עוד SMS, 'איזה מהר הוא עונה' חשבתי לעצמי...
#אני צריכה לדבר איתך# - זה היה מליאן.
ישר עניתי לה: #מה קרה??#
אחרי דקה קיבלתי ממנה תשובה: #תבואי אלי, ונדבר#
עניתי לה בחזרה: #אני אבוא אלייך אחר הצהריים – ערב, בסדר?#
היא ישר ענתה: #סבבה#
סיימתי להתארגן, לבשתי חולצת סבא אפורה פשוטה וג'ינס בהיר ו ALL STAR אפורות.
ירדתי למטה, ישר אמא תקעה בי מבט, עניתי לה כתגובה: "מה קרה?"
מיכל: "כלום, לאן את יוצאת?"
אני: "ט..." נעצרתי, זכרתי שאת טל היא לא אוהבת, ואחרי מה שהיה בבוקר תהיה לה סיבה לא לתת לי לצאת. "סתם... להסתובב קצת"
מיכל: "לאן?"
אני: "פה, למטה, לא הרבה זמן" לא חיכיתי לתשובה, אמרתי "ביי" ויצאתי.
עליתי במדרגות, לכיוון הרחוב, בעודי מהרהרת באיזו קלות הצלחתי 'לחמוק' מהבית, וראיתי מולי ילד, הוא נראה בכיתה ה'-ו', הוא ישב על הספסל בגן שמול הבית שלי, ישב לבד ובהה ברצפה.
התלבטתי אם לגשת אליו, החלטתי שכן... כשאני מתקדמת אליו המצאתי לעצמי סיפור קטן עליו – שחברה שלו נפרדה ממנו, והוא נורא עצוב...
התיישבתי לידו.
לא אמרתי מילה, הוא הסתכל עלי ואחרי כמה שניות חזר לבהות ברצפה.
שאלתי אותו: "מה קרה?"
הוא ישר ענה: "מה זה עניינך?"
אני: "מסקרן אותי לדעת"
...: "יופי"
אני: "אז... אתה מדבר?"
...: "עזבי אותי בשקט, תודה, ביי"
אני: "דבר ראשון, תרגיע ודבר אלי יפה. דבר שני, אתה לא רוצה לספר – לא צריך... תיקבר בעצב של עצמך" אמרתי בעצבים והלכתי
...: "תודה לאל!" הוא צעק מאחורי.
לא הגבתי... התרחקתי ממנו והתחלתי לצחוק, תמיד אני מחפשת לעצמי 'הרפתקאות' כאלה ואחרות... שיהיה קצת יותר מעניין בחיים.
הסתכלתי אחורה והוא כבר לא היה שם, הוא הלך.
בטח הוא חשב שאני איזו פדופילית, למרות שהייתי נורא נחמדה אליו.
המשכתי לצחוק... למרות שזה לא היה כל כך מצחיק, פשוט זאת אחת הדרכים שלי לפרוק עצבים ודברים כאלה...
המשכתי ללכת לכיוון הבית של טל, אף פעם לא הייתי אצלו... שמעתי שהוא עשיר, שמעתי שאלה סתם שמועות... אבל לא ממש עניין אותי לדעת, פשוט חשבתי מה אני הולכת להגיד לו.
ליאן הרימה את הטלפון, וחייגה אליו... היא חיכתה כמה צלצולים שהוא יענה, והוא לא ענה.
היא ידעה שהוא מסנן אותה, הוא בטוח כועס, גם היא הייתה כועסת ונעלבת.
בכל דרך היא חייבת להסביר לו את האמת, בתקווה רבה שהוא יאמין.
היא התקשרה עוד כמה פעמים, אבל הוא לא ענה.
היא החליטה שהיא תלך אליו הביתה, פשוט תופיע שם, אחרת לא תהיה הזדמנות אחרת, כי האהבה הזאת תדעך והכל יגמר – והוא מאוד חשוב לה.
היא התלבשה, נעלה נעליים, סידרה קצת את השיער הבלונדיני הארוך, שתמיד נראה יפיפה, ויצאה לכיוון הבית שלו.
ייאאאאא , ליאור ?
זה הסיפור הכי שיש בעעולם 😁
תמשיכי - 😉
אוהבבת אותך ! 😊
אנא תאר את הבעיה בהודעה זו:
|
|
|
|
|
אתר האהבה הישראלי