היה לי את החשק לחזור ולכתוב סיפור חדש... נוצרה לי עלילה סוף סוף בראש החסר רעיונות שלי. חחחחחח
מקווה שתפרגנו בתגובות ואם אני יראה שזה מוצא חן בעינייכם אני ימשיך לכתוב =]
have fun...
##השתיקה##
ושוב כמו בכל יום שלישי.. אני ניגשת לבניין הזה.. הבית הלבן והגדול הזה.
על השער כתוב "משפחת כהן"
"זהו חמודה את יכולה לרדת" אמרה לי אמא ונשקה לי על המצח
"אוהבת אותך.." אמרה לאחר מכן.
הסתכלתי עליה ולא אמרתי לה מילה.. רק יצאתי מהאוטו וניגשתי אל השער.
"כן?" נשמע קול מן האינטרקום.
"זאת אני, שירה" אמרתי בקול צרוד.
ראיתי שאמא נסעה כבר.. עכשיו יש לי שוב פעם להיות אצלה שעה, שעה שלמה שבשבילי היא סיוט.
"אווו, שלום שירה" אמרה לי וכיוונה אותי אל הספה..
התבוננתי בקיר שמימולי.. כל כך אהבתי את התמונה הזאת שהייתה שם, עם מגוון צבעים, פרחים, ציפורים, שמיים, גשם... היא לא הייתה ברורה כל כך, מן סערת רגשות שכזאת.
"על מה את חושבת שירה?" שאלה אותי והתבוננה איתי יחד על התמונה.
"סתם, לא חושבת על כלום." אמרתי וייבשתי אותה.
"זזה לא יכול להמשך ככה, את יודעת." היא אמרה בטיפונת עצבנות.
"לא יכול להמשך מה?!" שאלתי אותה שאלה רטורית לחלוטין, כשהתשובה הייתה ממש ברורה.
"תתקשרי לאמא שלך שתבוא ותקח אותך, אני ואת, זה לא הולך יותר, מודה, התייאשתי, וויתרתי.
בחיים לא התעסקתי עם מישהי כל כך ,אחחחחחחח " אמרה מיואשת.
"כל כך מה?!" צעקתי עליה בחזרה. "אני לא צריכה את אמא שלי! אני ילך לבד!!!" אמרתי והתקדמתי אל הדלת.
"כל כך עצובה... כל כך מנותקת ושברירית, כל כך שקטה." היא הוסיפה ונעמדה גם היא.
עצרתי מול הדלת, מביטה בידית ומתלבטת כשהדמעות החלו לזלוג לי מהעיניים בלי הפסקה, נפלתי על הרצפה מיואשת מחיי, לא מסוגלת לנשום יותר או לדבר, פרקתי את הכאב בדמעות, הרגשתי את המר במליחות של כל דמעה שזרמה לי במורד הלחי אל פי.
צרבה לי הנשמה. זה קרה, אחרי הרבה זמן של שקט, נשברתי.
-זוהר- 3>
מבאסים טילים.. =[
חחח נראלי אני יוותר מוקדם.
ואווו
הכתיבה שלך כרגיל מדהימהה
מחכה להמשךך
אל תוותרי , תמישיכיכיי !!
בשבילי 😊
OMG הגיבו לי... ייאי 😊 חחחח
זה מבאס לראות שאין תגובות.. טוב , מקווה לרצות לפחות אתכן..
המשך יהיה בקרוב..
-ותודה- 😂
חח זוהר
מצחיקהה
בטח שיגיבו לך
יש לך כתיבה מדהימה
מיוחדתת
ואני מבינה אותך כמה שזה ביאס בהתחלה
אבלאחר כך זה כיף לראותאתכל התגובות=]
אני בטוחה שתרצי אתכל מי שיקרא
מחכהה=]
שום לוותר
זה מדהים :] תמשיכי מאמי
אני חולה על הכתיבה שלך
מרתק ומסקרן!
מחכה להמשך
אוהבת.
יא תודה פיציות על התגובותת המשך כנראה באיזה שהוא שלב מחר =]
התחשק לי לכתוב המשך חחחחחחח נווו מה אני יעשה מלא זמן לא כתבתי סיפור בהמשכים =]]
"זה קרה, אחרי הרבה זמן של שקט, נשברתי."
--------------------------
"שירה.." רונית התקרבה אלי וחיבקה אותי...
"אני מצטערת." היא אמרה לי והתיישבה לידי.
הרמתי את ראשי אליה.. מביטה לה בעינייה הירוקות ושערה האפור שהיה אסוף במן קוקו עגבניה שכזה..
הקמטים שבפניה, התרבו מכל אותה פגישה נוספת איתה.
"אני יצלצל לאמא..." היא באה לקום לעבר הטלפון.
"לא.. " לחשתי אליה... "אני רוצה לדבר" נכנעתי. הייתי חייבת לספר למישהו, לפרוק את כל מה שרבץ על ליבי בתקופה הארוכה והבלתי נגמרת.. שפשוט נמשכה ונמשכה ולא הפסיקה.
"באמת?" הייתה מופתעת למשמע דברי.
"לפני שנה וחצי בערך" התחלתי לספר, נושמת ונושפת כדי להרגע.
"הכרתי מישהו, קראו לו תומר..."
-------------------------------------------------
"תזהרי יא פריקית מוזרה" נתקע בי מישהו, הרמתי את מבטי אל פניו ולא הצלחתי להוריד את המבט שלי ממנו
"על מה את מסתכלת??" דחף אותי ממנו.
"עליך, אסור?" השבתי לו במן קיצ'יות כזאת..
"כה... אני יודע שאני יפה, זה מן קטע כזה." הוא חייך אלי.
"חחחח" צחקתי איתו. "מצטערת שנתקעתי בך, לא שמתי לב." אמרתי לו כדי להרגיע את הרוחות.
"את יודעת למה דוב לבן גר בקוטב??" הגיע, ביציאה הכי לא קשורה בעולם.
"למה?" הסתכלתי עליו בפרצוף תמים..
"כדי לשבור את הקרח" אמר ונשפך מעצמו, הוא היה בראש שלי, פשוט היה נראה קצת שונה ממני- ערס.
הוא לבש טרניג... היה גבוה, עיניים כחולות, שער שחור קצר, והכי חשוב לא היה שחיף.
"חחח ואני עוד מוזרה.." צחקתי עליו "היי אני שירה.." אמרתי לו והושטתי את ידי.
"כה אה?? אני תומר.." לחץ את ידי ונתן לי נשיקה כזאת של "גברים" וצחק
"סתם, צוחק, את אחלה!" אמר.. והמשיך בדרכו לחדר תכנולוגיה כנראה.
"ביי..." צעקתי לו מרחוק ונשכבתי על הדשא שהיה ממש מתחתי...
ממממממממממ תגידו מה דעתכם =]
אשמח לקבל תגובות 😊
איזה יפההההההה=]
כתיבה מדהימהה...תמשיכי=]
שם יפה יש לה ;]
התחלה יפפפה , תמשיכי
התחלה ממש יפה (:
תמשיכי ...
