לפחד מהרגש

פרק 1:

"אני אוהבת אות" נשמע משפט זה באוזניי, בזמן שפתחתי את הדלת לביניין בו אני גרה.
באותו רגע לא יכולתי שלא להסתובב, כשהסתובבתי ראיתי שתי נערות בגיל העשרה יושבות על
אחד הספסלים הכחולים שנמצאים מ'ס מטרים מהמקום בו עמדתי.
" אני אוהבת אותו, את מבינה!? אני כ"כ אוהבת אותו!" אמרה אחת הנערות , בזמן שבכתה,
שערה היה בלונדיני ופניה היו עדינות.
חברתה בעלת שיער אדום וקצר ועיניים גדולות וכהות ניגבה את דמעותיה של הנערה הבוכה,
ובמבט מתחנן הסתכלה לתוך עיניה ואמרה: "ניקול, בבקשה אל תפגעי בעצמך, הוא לא שווה את זה
ואת יודעת..את חייבת להפסיק! את מבינה?" לאחר שסיימה את דבריה פרצה גם היא בבכי.
השתיים החלו להתחבק ולאחר כמה רגעים הבחנתי בידה של הנערה הבלונדינית, ידה הייתה מלאה בחתכים טריים וצלקות מחתכים ישנים.
עמדתי שם ופשוט התבוננתי מזועזעת על הנערות, כשלפתע התחלתי לרעוד בעודי מתחילה להיזכר באותו רגש ארור שגם אני הרגשתי בהיותי ילדה.
שתי הנערות קמו והלכו לכיוון הביניין ממול ונכנסו לתוכו.
לאחר כמה דקות שעמדתי במקומי בלי יכולת תזוזה כאשר בראשי עברו פלשבקים מן העבר. הרגשתי שמישהו תופס בידי, הסתובבתי וראיתי את ליבי.
ליבי היא השותפה שלי לגירה, ואחת החברות הכי שיש.
והעובדה שאנחנו מכירות עוד מהגן מראה עד כמה שאנחנו קרובות זו לזו.
ליבי היא בחורה לעיניין, היא אחת שאפשר לבלות איתה ואחת שאפשר לשפוך לה את מה שבלב. היא יודעת עללי הכל וכך גם אני עליה.
מאז שהיינו קטנות חלמנו לגור ביחד ועכשיו, עכשיו אנחנו מממשות את החלום הזה.
ליבי היא בת 23 בגילי, שערה שטני אך לעת עתה הוא בלונדיני, היא החליטה שבלונד ילך לה יותר טוב עכשיו.
היא בעלת עיניים ירוקות גדולות וריסים ארוכים, תמיד אהבתי את העיניים שלה. בתור ילדה ליבי הייתי מלאה.
אך בגיל העשרה היא החלה לקבל צורה ועכשיו, עכשיו היא בחורה בעלת צורה של ממש.
היא לא נראת כמו דוגמנית או אנורקסית, היא פשוט נראת כמו אישה, יש במה לתפוס ואני יכולה להרשות לעצמי להשוויץ בתחת המעוצב שלה.
"יאללה מה את עומדת? לכי תעשי משהו מואיל...כמו לשתוף כלים למשל, אתמול אני שתפתי במקומך!"
אמרה ליבי ונתנה לי מכה קטנה בתחת.
חייכתי, הבאתי לה נשיקה קטנה בלחי, לקחתי את היד שלה ונכנסנו לביניין.
"היום את מכינה ארוחת ערב" אמרתי לה וליבי הסכימה.
נכנסנו למעלית ועלינו לקומה השלישית ונכנסנו לדירה. זרקנו את התיקים על השולחן בסלון והתיישבנו על הספה בנוחיות והדלקנו טלוויזיה.
"מוניק...פבל בא היום לארוחת ערב" אמרה ליבי בחשש, מהידיעה שאני לא מחבבת את פבל.
"אין בעיה, זה גם הבית שלך" עניתי לה, למרות שבתוך תוכי הרגשתי מאוד לא מרוצה.
"ומתי הוא בא?" שאלתי. "הוא כבר בדרך ענתה לי.
בטלוויזיה לא היה מה לראות אז העברנו ל-MTV והתחלנו לחקות את הבנות בקליפים מתוך הרגל. כשלפתע צלצל הפעמון בדלת.
"טוב זה בטח החבר החכמולוג שלך, אני אלך לחדר לנוח קצת, תקאי לי כשהאוכל יהיה מוכן."
"טוב" ענתה לי ברכה אל הדלת.
נכנסתי לחדר ונשכבתי על המיטה. במשך כמה דקות התבוננתי בחלל הזה שאני קוראת לו החדר שלי.
הסתכלתי בו כאילו אני בוחנת את כל פינותיו ומחפשת משהו.
קירות החדר שלי היו בצועות בצבעים שונים, ורוד כתום אפרסק, צהוב, וירוק בהיר.
המיטה שלי הייתה מונחת בפינה מול הדלת כשמצידה השמאלי של המיטה היה הקיר הצהוב ומאחוריה הקיר הורוד, הקיר שהיה ליד הדלת היה בצבע ירוק וכך גם האורן שנשען על הקיר גם הוא היה בצבע ירוק. ומימין למיטה הקיר היה צבוע בכתום אפרסק.
מימין למיטה במרחק דיי קרוב היה מונח שולחן כתיבה שעליון היה המחשב.
היה לי שטיח צבעוני נחמד שהיה מפגין אופטימיות יותר מאשר הקירות עצמן. האווירה בחדר הייתה נעימה ומרגיעה. בזמן שהתבוננתי בכל אזור בחדר הבחנתי בגיטרה שלי. הגיטרה עמדה בין הארון לכיסא שהיה מתחת לחלון שנמצא על הקיר הכתום.
לא ידעתי לנגן על הגיטרה, קניתי אותה בהיותי בת 16 ומעולם לא למדתי לנגן בה בעצמי.
הסתכלתי על הגיטרה במשך כמה דקות.
"אני אוהבת אותו, את מבינה? אני כ"כ אוהבת אותו" לפתע נזכרתי באותן הנערות שישבו מתחת לבית על אחד הספסלים הכחולים.
מה גרם לה לחתוך לעצמה את היד? שאלתי את עצמי והייתי דיי מוטרדת.
קמתי מהמיטה ניגשתי אל הגיטרה שהייתה בתוך הקייס.
לקחתי אותה וחזרתי אל המיטה.
פתחתי את הקייס ועל הגיטרה הייתה מונחת תמונה שלי בגיל 17 ודף מימון אישי שניסיתי לרשום באותו גיל. אף פעם לא הצלחתי לרשום יומן. תמיד ויתרתי עוד בתחילתו. התבוננתי בדף והתחלתי לקרוא.

" שלום.
לפני שאני אתחיל לכתוב על כל מה שעובר עליי אני רוצה לעשות הכרות ראשונית.
אז ככה קוראים לי מוניקה היירלן, ואני בת 17.
אני בעלת שיער שטני יחסית ארוך, עיניים בהירות וקטנות שצבען מתחלף לעיתים בשמש.
הן בגוונים של כחול-אפור.
יש לי מבנה פנים עגול, וצבע העור שלי בהיר.
אני אחסוך בלתאר את האישיות שלי, כי האישיות שלי תשתקף ביומן הזה."

מתחת לכתוב הייתה מודבקת עוד תמונה שלי מגיל 17.
כ"כ השתנתי מאז חשבתי לעצמי.
השיער שלי צובע לשחור וכמה פסים של אדום בהיר מפוזרים בין שיערותיי השחורות.
אני כבר לא רואה את הפנים שלי מרוב איפור, חשבתי לעצמי.
פעם הייתי כ"כ טבעית. ועכשיו.. עכשיו אני לא יוצאת מהבית בלי לכסות את עצמי בכמויות של מייק אפ,
כל השחור בעיניים והברק בשפתיים.
המשכתי לחטט בניירות שהיו בתוך הקייס ומצאתי כמה קטעים שהייתי רושמת בתור ילדה.