תווווווווווווודה (:
"מה את מבינה מהחיים שלך ?" תקפתי אותה.
"איבדת מישהו פעם?! אה?!" צעקתי והדמעות זלגו וזלגו . הדקירות סכין האלה כל כך אכלו אותי .
"כן, איבדתי אפילו כמה." אמרה ויישרה אלי מבט.
"את הבן שלי ואת בעלי, בתאונה." אמרה ואני השפלתי את ראשי .הרגשתי רע עם עצמי .
"וגם את אמא שלי חודש לפני זה." אמרה ואני לא שבתי להביט בה.
התביישתי שהתפרצתי עליה ככה.
"את לא היחידה שאיבדה מישהו שהיא אוהבת. כמעט וכל בנאדם יוצא לו לאבד מישהו שהוא אוהב.
אבל מה שיפה בכל זה , זה שהבנאדם לא נעלם לגמרי . הוא נשאר בגוף שלך ,במחשבות שלך . בלב שלך. את בוחרת איך להנציח אותו." אמרה ואני שוב, פרצתי בבכי.
"הוא כל כך התלהב מהאוטו החדש הזה..מהחרא הזה!! שלקח לי אותו!"
צעקתי והדמעות זלגו , הדקירות בגוף לא פסקו לרגע. הרגשתי שאני בבור שחור כזה, לא רואה כלום.
אין אור, אפילו לא קצת.
אין כלום .ריק .. כמו הלב שלי .
------------------------------------------------------------------
"אני מבינה את הכאב שלך מתוקה..תאמיני לי שגם אני עברתי את זה."
אמרה אבל שום דבר לא שיפר את הרגשתי. רציתי להיות לבד, לבכות, לצעוק, להכאיב לעצמי, למות!!
למה אני צריכה לחיות ושלירן ימות? למה ? זה כזה עונש!
"לינוי אני צריכה לספר לך משהו.." אמרה והביטה בעיני.
"מה?" שאלתי והיא שתקה כמה שניות .
"גם הרגליים שלך נשברו.." אמרה ואני הסתכלתי על רגליי שהיו מכוסות בשמיכה דקה לבנה של בתי חולים.
"עשו לך ניתוח, הוא לא עזר." אמרה ואני הבטתי בה, שקועה, מנסה לקלוט מה היא הולכת להגיד לי כאן בעצם.
"את לא יכולה ללכת יותר. " אמרה ואני שוב הרגשתי את הדקירות, הנמלים, הצמרמורות .
הדמעות שהיו לי בעיניים שרפו לי כל כך . הרגשתי שהן חמות וכואבות .
"מ..מה זתומרת..ת..?" שאלתי , מגמגמת, מפוחדת .
ניסיתי להזיז את הרגליים שלי, אצבעות ברגליים, לזוז טיפה. ל א הצלחתי!!
הרגשתי כל כך רע, כל כך כאב לי.
הדמעות זלגו וזלגו . גם איבדתי את לירן וגם את הרגליים שלי!
עדיף היה למות. . כ"כ עדיף .
"לינוי..זה לא הסוף מתוקה..יש טיפולים שאת יכולה לעבור." אמרה בטון רגוע .
"איזה טיפולים כוס אמק!!!!!!!! נמאס לי!!!!!!!!!1 אני רוצה את לירןןןןןן! אני רוצה את הרגליים שלי!!!! אני רוצה את החיים שלי לפני התאוונה המסריחהה הזאתת!!!!!!!!!!!1 הכל היה מושלםם!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! מה מההההה כוואאכב לאלוהים המסריחח הזה שטוב לי!?!? מה מה כואאב לו ?!!!!!!!!!!!!!" צעקתי בבכי ותמי קמה..
היא פתחה את הדלת .. הדמעות המשיכו לרדת מעיניי, הרגשתי כל כך חלשה, כל כך קטנה .
חסרת יכולות, חסרת כוחות . הרגשתי כ.ל.ו.ם .
מור נכנס לחדר..הוא הביט בי בדאגה.
- - - - - - -
"מור אני רוצה שתדבר איתה, שתרגיע אותה..זה הזמן שלך עכשיו ..היא סומכת עליך ומכירה אותך, יהיה לה קל לדבר איתך..תעודד אותה טוב? תזכיר לה את הפיזיוטרפיה..את הכל ." הפסיכולוגית הזאת אמרה לי ויצאה מהחדר. .ראיתי את לינוי שוכבת במיטה, כולה בוכה, אדומה, עצובה. .
התכווץ לי הלב לראות אותה ככה.
התקרבתי אליה..
"אל תבכי.." לחשתי לה וליטפתי את פנייה .
היא הסתכלה עלי במבט קר, יבש וכועס .
"אני לא צריכה שתהיה איתי! לך מפה!! לא רוצה לראות אותך! לא אאותך ולא אף אחד אחר!!" צעקה ואני הרגשתי כאילו קיבלתי אגרוף בבטן . זה כאב לי לשמוע את זה ממנה .
"מה..מה זתומרת?" לא הבנתי מה יש לה, באתי לדבר איתה! לעזור לה!
"אני לא צריכה תרחמים שלך! תטובות שלך!!!!!!! הינה אני נכה בסדר!? אין לי רגליים!!!!!!!!!!!!!! אני כלוםם!!!!!! אתה לא חייב לשחק אותה כאילו אתה אוהב אותי!!!!! זה בסדר1!!"
צעקה ואני התחלתי לבכות .
"מאמי שלי מה יש לך ..אני אוהב אותך באמת ואני איתך .. את לא נכה!! את בסדר! את תעברי טיפולים והכל יהיה בסדר, את תחזרי ללכת! די, אני לא מרחם עליך ..אני באמת רוצה להיות איתך ."
- - - - - - - - -
" אני לא צריכה תרחמים שלך! תטובות שלך!!!!!!! הינה אני נכה בסדר!? אין לי רגליים!!!!!!!!!!!!!! אני כלוםם!!!!!! אתה לא חייב לשחק אותה כאילו אתה אוהב אותי!!!!! זה בסדר1!!"
צעקתי לו, שיקלוט!! אני לא צריכה טובות!! . הוא התחיל לבכות .
הוא אף פעם לא בוכה, בחיים שלי לא ראיתי אותו בוכה..זאת הייתה הפעם הראשונה . הייתי מופתעת. .
"מאמי שלי מה יש לך ..אני אוהב אותך באמת ואני איתך .. את לא נכה!! את בסדר! את תעברי טיפולים והכל יהיה בסדר, את תחזרי ללכת! די, אני לא מרחם עליך ..אני באמת רוצה להיות איתך ."
הוא אמר וחיבק אותי אליו..לא הרחקתי אותו ממני, אני צריכה אותו .
"א..אני מצטערת." בכיתי לו וחיבקתי אותו גמני.
"אל תדברי ככה יותר בחים..טוב..?" אמר וליטף את פניי.
ניגבתי לו את הדמעות והוא ניגב לי . .
"אני כל כך אוהב אותך..." אמר וחיבק אותי שוב , ושוב .
לא האמנתי שמתוך כל החושך הזה יש לי טיפה של אור , יש לי את מור שלי ..מקור האור שלי.
"איבדתי את לירן..איבדתי את היכולת ללכת. .למה אני לא מתה גם?" בכיתי לו, רק מולו יכולתי להתפרק, לדבר חופשי .
"את לא אשמה נסיכה..את לא אשמה במה שקרה" אמר ואני בכיתי . הרגשתי כל כך אשמה, כל כך מסכנה .
"את לא איבדת את היכולת ללכת .. את יכולה לעבור טיפולים נסיכה, טיפולים שיעזרו לך .. את תעברי אותם ותוך חצי שנה , שנה תחזרי ללכת!! אני אהיה איתך , ההורים שלך יהיו איתך, קארין תהיה איתך..את לא לבד מאמי..את לא לבד!!" אמר ונישק את שפתיי בעדינות .
רעדתי. . פחדתי כל כך . בחיים שלי לא תיארתי את עצמי על כיסא גלגלים, הולכת לטיפולים . נעזרת באנשים .. כל כך
תלותית .
"אני רוצה למות מור...אני רוצה למוותתתת.." צעקתי בבכי והוא חיבק אותי אליו .
"שלא תעזי לדבר ככה יותר! חסר לך!!" אמר וליטף את פניי..
"אני מתעגעגעת אליו..מסכן שלי ..הוא היה כל כך שמח.." אמרתי בבכי, נזכרת בחיוך שלו, בצחוק שלו ..
כל כך רציתי לחזור אחורה בזמן ולשנות את היום הזה. . שלא תהיה תאונה.
"תפסיקי לחשוב על זה, את מכאיבה לעצמך.." אמר מלטף את פניי, בעדינות , באהבה.
"אתה לא תעזוב אותי נכון?" שאלתי בבכי , בפחד .
"בחיים לא.." לחש וחיבק אותי אליו, חיבוק חזק חזק .
"א..אני פשוט לא מרגישה את הרגליים.." אמרתי בפחד ומור ליטף את פניי.
"את עוד תרגישי.." חייך אלי חיוך קטן, עינייו נצצו ..
"מבטיח?" שאלתי בפחד והוא הנהן ."נשבע לך.." חיבק אותי שוב .
תמי נכנסה לחדר ...
"את רוצה לדבר?" שאלה ואני הנהנתי . .
"אני בחוץ נסיכה.." אמר ואני חיבקתי אותו חזק חזק .. "תודה.." לחשתי באוזנייו והוא רק חייך ויצא מהחדר .
- - - - - - - - -
"בואנה אתן כאלה מגעילוות!!"
צעקתי עליהן, יושבות בקניון ואוכולוות במקום ללכת לבקר את לינוי .
"מה הבעיה שלך ?" שאלה אותי גל בפלאפון .
"מה הבעיה ש.ל.י ?!" כמעט שצעקתי, היא כל כך עצבנה אותי!!
"ככןןן !!" נשמעה מעוצבנת גם .
"הבעיה שלי היא שאחת החברות הכי טובות שלך נמצאת בבית חולים, במצב קשה!!! ואת במקום ללכת לבקר אותה יושבת לי בקניון ואוווככלת לי !! תתביישי!!" אמרתי בקול ושמעתי שקט.
"אנחנו נבוא לבקר אותה כשנצא מהקניון אוקי ?" עיצבנה אותי שוב, היא נשמעה כאילו היא עושה טובות!!.
"אל תעשי לי טובות! אם את באה עם פרצוף כזה אז אל תבואי בכלל!!" אמרתי וניתקתי לה .
חצופפות, איך הן מעיזות ?! לינוי עושה בשבילן הככככל !! תמיד עוזרת להן , תומכת בהן .
אחת בוכה ישר לינוי רצה אלליה . גועל נפש, כל כך צבועות .
נכנסתי להתקלח, הייתי חייבת. . אחרי העבודה.
הוצאתי מגבת, תחתונים וחזייה ונכנסתי .
אחרי 10 דק' יצאתי, התנגבתי, לבשתי את החזייה והתחתונים והוצאתי מהארון שלי גם מכנס קצר וגופיה.
נעלתי כפכפים לבנים וסירקתי את שיערי .
לקחתי כסף , מפתחות וירדתי למטה.. אמא הכינה אוכל, החלטתי לקחת אוכל ללינוי .. אולי היא תאכל קצת . מסכנה שלי ..
לקחתי לה גם בקבוק מים ומיץ תפוזים והכנסתי הכל לתוך שקית .
התקשרתי ליוגב, אני חייבת אותו .
"הלו?" שמעתי שהוא באמצע נסיעה.
"יוגב?"
"אה מאמי?מה קורה?" שאל ושמעתי שהוא מנמיך את המוזיקה.
"אאמ..בסדר, מה איתך?" שאלתי ובנתיים חיממתי לעצמי משהו קטן לאכול.
"בסדר מותק, איפה את?" שאל
"בבית, תכף יוצאת לחברה..היא בבית חולים. ." אמרתי ורק מלשמוע את זה עברה בי צמרמורת .
"מה, מה קרה?!מי זאת?" שאל ונשמע אכפתי כל כך .
"לינוי..החברה הכי טובה שלי..עברה תאונת דרכים." אמרתי והדמעות עלו לעיני.
כל כך דאגתי לה.
"מה באמת? יואו מאמי..רוצה שאני יבוא איתך לבית חולים ?" שאל וחיוך קטן עלה על פני..הוא כזה מתוק .
"אני לא יודעת..זה..זה לא טרחה בשבילך?" שאלתי בהיסוס.
"מה פתאום!!! איפה את גרה? אני יאסוף אותך.." אמר ואני הסברתי לו איך להגיע .
הוא הבטיח שתוך 15 דק' הוא יהיה פה .
סיימנו את השיחה ואני התיישבתי ואכלתי .
יוגב הוא ידיד שלי, אנחנו עובדים ביחד .
היום לא עבדנו באותה משמרת. .הוא עבד מ-8 בבוקר עד 1 ואני מ-1 עד 6..
הוא בנאדם מקסים, כשאנחנו עובדים ביחד אנחנו תמיד צוחקים, מדברים על הכל .
הוא נשמה. .כן, אני מתחילה לאהוב אותו..אבל אני לא חושבת שהוא מרגיש אלי משהו \:
סיימתי את הפתיתים שלי, שמתי את הצלחת בכיור ומגזתי לעצמי קצת קולה בכוס.
אחרי זה שמעתי את הצלצול בדלת.
לקחתי את השקית, את המפתחות ואת הפלאפון שלי והלכתי לפתוח..
"היי.." אמרתי בחיוך כשראיתי אותו .
"היי מאמי מה נשמע?" שאל וחיבק אותי . הרגשתי צמרמורת , חמימות .
"חח בסדר..רוצה לאכול משהו? לשתות?" שאלתי וסגרתי את הדלת.
"לא מאמי..איך את? יותר טוב?" שאל בדאגה ואני הנהנתי .
"אז, בואי..נצא?"
"טוב..תודה יוגב, באמת!!" אמרתי והוא חייך. .
יצאנו מהבית שלי, הוא עזר לי עם השקית .
נעלתי ואנחנו נכנסנו לאוטו שלו .
הדרך עברה בדיבורים , על איך עבר לו היום בעבודה ואיך לי ..
כשהגענו לבית חולים עלינו לקומה של לינוי .. קיוויתי בשביל גל , מאי וקורל שהן שם!!
אוווווווהבת !
אתר האהבה הישראלי