ליווש זה סיפור קצר (:
-
עלינו להפנינג . . קארין עזרה לי לבחור לה דובי ע נ ק י . . קניתי לה גם בלונים וכרטיס ברכה שכתוב עליו בגדול ' אני אוהב אותך ' .
כתבתי בפנים .
"מדהימה שלי ..
החלמה מהירה,
אני תמיד איתך,
אוהב אותך כל כך .
מור ."
שילמתי על הכל וגם קארין קנתה לה איזשהי שרשרת ומחזיק מפתחות כזה עם השם שלה ופירוש השם שלה .
כשסייימנו עם הקניות חזרנו לבית חולים . .
עלינו לחדר שלה. . מחוץ לחדר ראיתי את אורנה בוכה..כ"כ בוכה..
שוב הפחד, הבהלה.
------------------------------------------------------------------------
"אוורנה מה קרה??" שאלתי , כולי לחוץ, מפחד .. היא כ"כ בכתה .
"חכי אני יביא לך מים." קארין אמרה ונכנסה לחדר של לינוי . .
"תספרי לי מה קרה..לינוי בסדר?" שאלתי בפחד והיא הנהנה ..
"אז למה את בוכה ככה?" שאלתי לא מבין וחיפשתי את שלומי, לא ראיתי אותו .
"הוא הלך לקנות כמה דברים.." אמרה וקארין חזרה עם כוס מים. .
"קחי, תישתי.." אמרה לה ואורנה שתתה קצת..ונרגעה.
"ד..דיברתי עם הפסיכולוגית של הבית החולים ו.." אמרה ונעצרה..
"ו..?" קארין חזריה אחריה ואני חיכיתי שתמשיך.
"ו..והיא אמרה ש..שלינוי יכולה להיכנס לדיכאון ו..ו.." הדמעות המשיכו לרדת מעינייה.
"איך אני אספר לה שהיא לא יכולה ללכת יותר? " היא המשיכה אחרי שתיקה ארוכה ופרצה בבכי .
"א..אני כבר חוזר.." אמרתי ונכנסתי לחדר של לינוי. . סגרתי את הדלת .. רציתי שקט, רק איתה תמיד היה לי שקט..
הסתכלתי עליה, על המלאך שלי ..המלאך השבריר שלי..כל כך יפה, עדינה.
התיישבתי על הכיסא שלידה..מלטף את ידייה בעדינות, ידיים כאלה רכות ונעימות .
"יפה שלי..תתעוררי נו..אני צריך אותך פה איתי..אני מתגעגע אליך..לחיוך שלך..לצחוק שלך . . לא ראיתי חיוך כבר הרבה זמן..ראיתי רק דמעות היום..אני רוצה לראות אותך מחייכת שוב.."
אמרתי ונשקתי לשפתייה..בעדינות, בחמימות, באהבה .
היא לא פקחה את עינייה ..הסתכלתי עליה, הדמעות זלגו מעיניי..התחלתי לבכות. .הנחתי את ראשי על הידיים שלה..ידעתי שכשהיא תתעורר נצטרך לספר לה .
לא עיכלתי שהיא לא תלך יותר ושהטיפולים יכולים לעזור, אבל גם זה לא בטוח .
שמעתי את הדלת נפתחת. . הסתובבתי וראיתי בן. .לא יודע מי זה..אני חושב שזה ידיד שלה .
"היי" הוא אמר ואני קמתי לעברו. .
"היי..מי אתה?" שאלתי והוא הסתכל על לינוי .
"ידיד טוב שלה.." אמר וראיתי שהוא דואג לה..
"אה..אני חבר שלה...מור" אמרתי והוא חייך. . "מור המפורסם אה? סופסוף.." אמר ואני לא הבנתי על מה הוא מדבר . "אחי היא כל הזמן מדברת עליך.." אמר וחיוך קטן עלה על פניי..נסיכה יפה שלי .
"מה המצב שלה?" שאל והתקרב אליה..הוא ליטף את ידייה ..
"היא לא יכולה ללכת יותר. .היא לא יודעת עדיין..והיא ישנה בנתיים" אמרתי לו והוא הסתכל עלי המום.
"לא תוכל ללכת יותר?!" שאל ואני הנהנתי. "יואו מסכנה שלי.." הביט בה במבט מרחם.
"כשהיא תגלה , אל סתכל עליה ככה טוב?" אמרתי והוא הביט בי במבט לאמבין.
"איך ככה?" שאל .
"במבט מרחם כזה..היא תקלוט את זה ורק תרגיש רע יותר.." אמרתי והוא הנהן בהבנה.
"אין בעיה..איך אתה, בסדר?" שאל ואני ניסיתי לחייך. ."משתדל." השבתי וחזרתי להביט בה .
יפה שלי..
- - - - - -
"ד"ר שוורצמן, לינוי שמעון בחדר 215 התעוררה לפני כמה דק'"
אחת האחיות שטיפלה בלינוי הודיעה לו והוא ישר התקדם לחדרה..
- - - - - -
הייתי לידה, מביט בעינייה שהיו ריקות ועצובות . .כאילו היא מבינה מה קורה .
הרופא שמטפל בה נכנס לחדר..
"בוקר טוב לינוי" חייך אליה והיא אפילו לא הסתכלה עליו .
"בואי, אנחנו צריכים לעשות לך כמה בדיקות." אמר והוציא פנס קטן מהכיס..
- - - - - -
"בוקר טוב לינוי" הרופא חייך אלי,
לא היה לי כוח וחשק לחייך אליו .. לא רציתי לראות אף אחד.
"בואי, אנחנו צריכים לעשות לך כמה בדיקות." אמר והוציא מכיסו פנס קטן ומיוחד
של רופפאים ...
הוא פתח לי את העיניים ועשה לי אור בעיניים..
"תסתכלי למעלה.." אמר וכך עשיתי "יפה, ועכשיו למטה" אמר והמשיך לבדוק .
"אוקי, העיניים בסדר." חייך וסגר את הפנס..
הוא בדק לי את הנשימות ואת האוזניים.
"את בסדר.." חייך.."את יכולה להשתחרר כבר מחר בערב אני חושב." אמר והלך לדבר עם אמא ואבא.
מור התקרב אלי..
"היי יפה.." חייך וליטף את פניי בעדינות.
"תכף יסבירו לך הכל." אמר ונישק את שפתיי בעדינות .
"יסבירו מה?" שאלתי והוא לא השיב .
כן, הצלחתי לדבר שוב.
אמא נכנסה לחדר .. "מתוקה, אנחנו צריכים לדבר איתך.." אמרה ברגע שנכנסה אישה נוספת .
"היי, אני תמי שביט, פסיכולוגית מטעם בית חולים." אמרה בחיוך והתקרבה אלי .
"היי" אמרתי ביובש.
"ט..טוב אני אצא .." מור אמר והביט בעייניי במבט כל כך אוהב..תפסתי את ידו, לא רציתי שילך.
"מאמי אני פה בחוץ..עוד מעט אני אכנס טוב?" לחש לי ואני הנהנתי .
"מת עליך קטנה שלי.." נישק אותי ויצא מהחדר.
נשמתי עמוק, הייתה לי הרגשה רעה.
בתוך החדר היו- אבא,אמא, תמי הזאת והרופא .
אמא ישבה על כיסא בסוף החדר ואבא עמד לידה והחזיק לה את היד.
הרופא עמד ליד תמי הזאת .
- - - - - - - - -
"היא בסדר שם?"
נופר, אחותה הקטנה של לינוי שאלה. היא בת 14.
"אני מקווה.." נאנחתי והסתכלתי על החדר שהיה סגור .
"מסכנה שלי.." אמרה ואני הסתכלתי עליה, כל כך דומה ללינוי, ממש העתק שלה .
"יהיה בסדר אל תדאגי." ניסיתי לחייך..
"רוצה שוקו או משו מהמכונה?" שאלתי והיא הסתכלה לעבר המכונה שבסוף.
"אממ..טוב" אמרה ושנינו קמנו.. התקדמנו למכונה.
"מה בא לך?" שאלתי והוצאתי כסף.
"שוקו" אמרה ואני שילמתי לה על שוקו ובשבילי נס קפה.
"תודה.." היא חייכה חיוך קטן .
"בכיף.." אמרתי והלכנו שנינו לשבת. .
- - - -- - - - -
חיכיתי שהם ידברו .
"אוקי לינוי, אנחנו צריכים לדבר, כולנו פה." אמרה ואני המשכתי להסתכל עליה,
מחכה שתדבר כבר.
"את זוכרת איך קרתה התאונה?" שאלה ואני הנהנתי.
"תספרי לי בבקשה." אמרה ואני פחדתי לחשוב על זה, להיזכר במבט של לירן כשקלט את המשאית .
נזכרתי. הדמעות עלו לעיניי,ידיי החלו לרעוד, ראשי החל לכאוב והלב דפק מהר יותר .
אמא באה לקום אבל אבא לחץ את ידה והיא המשיכה לשבת ובכתה בשקט.
"א..אנחנו נסענו ו...הוא נסע ממש מהר..הוא שתה לפניי זה..ו..חשבנו לאן לנסוע..עשינו סיבובים בעיר איזה שעה. ואז אני זוכרת שהוא הסתכל עלי ושאל אם אני רוצה לחזור..אמרתי שכן ו..הוא נסע שוב, כמו מטורף..ו..ו..הוא לא הסתכל כל כך על הכביש ופתאום קלטתי משאאית מולנו והוא לא הספיק לעצור וצעקתי לו והוא הסתכל עלי ו...ו.." פרצתי בבכי, נזכרתי באותו ערב.
בלירן מדמם .. שואל אותי אם אני בסדר, הוא בקושי נשם .
"אי..איפה לירן ?" שאלתי בוכה ותמי הסתכלה עלי .
"אני צריכה להיות איתה לבד." אמרה, מתעלמת מהשאלה שלי.
כמו כולם! מתעלמים! למה לא אומרים לי איפה הוא?!!?!?
אמא ואבא יצאו מהחדר, גם הרופא.
תמי התקרבה אלי..התיישבה לידי .
"לינוי..לירן לא שרד..הוא היה שבוע כמעט בבית חולים, במצב אנוש , הרגליים שלו היו שבורות והראש שלו לא תפקד טוב. זה היה ידוע שהוא לא ישרוד. אני מצטערת מותק." אמרה והביטה בי במבט מרחם.
הרגשתי דקירות סכין בכל הגוף, צמרמורות ונמלים מהלכים על כל גופי ואוכלים אותי .
הדמעות זלגו מעיניי, כל כך הרבה פלאשבקים..החיוך שלו, הצחוק שלו, אותנו קטנים.
אנחנו ביחד מאז שנולדנו .
כל טיול היינו מעבירים ביחד .
"א..אנ.." ניסיתי לדבר אבל הרגשתי מחנק כל כך גגדול וכואב.
תמי ליטפה את ראשי והביטה בעיניי, היה בה משו מרגיע ..
"אני יודעת שכואב לך מתוקה.." אמרה ואני בכיתי, רציתי לקום וללכת אבל פשוט לא הצלחתי!
הרגלייים האלה לא זזות!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
"ל..למה אני חייה והוא מת?! מגיע לי גם למות!" אמרתי וניגבתי את הדמעות .
"לינוי, זאת ההחלטה של אלוהים. אני מבינה שאת כועסת, עצובה וכואבת..אבל, לירן תמיד איתך .
כל הזכרונות, הדיבורים..את לא איבדת אותו לגמרי." אמרה בניסיון לעודד.
"מה את מבינה מהחיים שלך ?" תקפתי אותה.
"איבדת מישהו פעם?! אה?!" צעקתי והדמעות זלגו וזלגו . הדקירות סכין האלה כל כך אכלו אותי .
"כן, איבדתי אפילו כמה." אמרה ויישרה אלי מבט.
"את הבן שלי ואת בעלי, בתאונה." אמרה ואני השפלתי את ראשי .הרגשתי רע עם עצמי .
"וגם את אמא שלי חודש לפני זה." אמרה ואני לא שבתי להביט בה.
התביישתי שהתפרצתי עליה ככה.
"את לא היחידה שאיבדה מישהו שהיא אוהבת. כמעט וכל בנאדם יוצא לו לאבד מישהו שהוא אוהב.
אבל מה שיפה בכל זה , זה שהבנאדם לא נעלם לגמרי . הוא נשאר בגוף שלך ,במחשבות שלך . בלב שלך. את בוחרת איך להנציח אותו." אמרה ואני שוב, פרצתי בבכי.
"הוא כל כך התלהב מהאוטו החדש הזה..מהחרא הזה!! שלקח לי אות ובטח עכשיו הוא במוסך בתיקון!! את לירן אי אפשר לתקן!! ומכוניות כן ? את קולטת ? מכונית כן ובנאדם לא ! בנאדם כ"כ חשוב.....!"
צעקתי והדמעות זלגו , הדקירות בגוף לא פסקו לרגע. הרגשתי שאני בבור שחור כזה, לא רואה כלום.
אין אור, אפילו לא קצת.
אין כלום .ריק .. כמו
הלב שלי .
אווווווווווווווהבת ((:
אתר האהבה הישראלי