חלום של מציאות

"תגידי לציצי שלך להפסיק לנעוץ מבטים בעיניים שלי" חייך מביט בגופייה הלבנה שלי שכעת הייתה שקופה והושיט לי את הז'קט שלו.
"אתה לא תשתנה" חייכתי לובשת מעליי את הז'קט החם שהריח ממנו.
"את אוהבת את הגשם?" שאל בצעקה כיוון שתיפוף הגשם התחזק והרעיש באוזניים
"מה יש לאהוב בו?" החזרתי בשאלה.
ג'וני חייך הביט בעיניי ואז פנה להביט בשורת הבניינים הנטושים מאחוריינו.
"בואי" אמר אוחז בידי ומושך אותי אחריו. הוא לא היה צריך למשוך אותי. הוא מושך אותי גם בלי לגעת בי.
הערצתי את ג'וני. הוא מסוג האהבות שמפרפרות עוד מהמבט הראשון.
הוא אחד שכל אחת הייתה רוצה. סוג של חלום או כוכב, משהו שקשור לחיוך במודע או לא במודע במיטה בשעת החשיכה.
וכשקמים בבוקר מאותו חלום ההרגשה הטובה נותנת מרץ להמשך היום והחיוך לא מפסיק לקרוץ.
"אתה מכיר את המקום הזה?" שאלתי משועשעת כשנכנסנו לאחד מהבנינים הנטושים.
"בואי" המשיך להאיץ בי עולה בריצה את המדרגות.
"את כל זה?!" שאלתי מביטה מלמטה על כל גרמי המדרגות המאיימים מעליי.
"את באה או לא?" שאל שולח את ראשו מאחת הקומות למעלה.
"איך אתה כבר שם?!" שאלתי לא מבינה והתקדמתי לכיוון המדרגה הראשונה.
"את אמורה להיות בכושר" הוא צחק וצחוקו התרחק
"ומי אמר שאני לא?" שאלתי והגברתי את הקצב.
"אני סתם עצלנית..." מילמלתי לעצמי והתחלתי לדלג על מדרגות ולהדביק את ג'וני.
אבל לפתע נשמעה חריקה של דבר מה חלוד.
"בואי!" צעק ועוד לפני שהספקתי להשיב או לומר שיחכה נשמעה טריקה.
דרך החלונות החצי שבורים האירו ברקים. לא אהבתי להיות כאן לבד ועכשיו במקום לדלג כל פעם מדרגה, דילגתי על שתיים.
בסופן של אותן מדרגות מטונפות הייתה דלת גדולה וחלודה.
"ג'ון ג'ון?" שאלתי פותחת את הדלת ושם הוא באמת היה.
הברק האיר ולכד את אחת התנועות המפורסמות שלו. קפיצה באוויר כשרגל אחת ישרה לאחור והרגל השנייה מקופלת אל גופו וידיו פרושות לשמיים.
הוא רקד בגשם. ללא כל מנגינה. רק לצלילי התיפוף של הטיפות.
חייכתי מהדקת אליי את הג'קט.
כל כך אהבתי לראות אותו רוקד - זה הרגיש לי כאילו אני חודרת לפרטיות המוחלטת שלו ועוד ברשותו.
הוא הוריד את החולצה הקצרה שהייתה עליו כיוון שהייתה רטובה והפריעה לתנועותיו.
רגליי החלו לרעוד. לא מהקור כמובן אלא מהעוצמה ומהרגש שהוא ירה לכל הכיוונים.
הוא לא רקד על במה כבר שבע שנים. הוא פרש כשהיה כבר בטופ של הטופ ויצר שערורייה בעולם הריקוד.
המעריצים לא נעלמו ועד עכשיו עוצרים אותו ברחוב ומגיעים לשיעורים הפתוחים בסטודיו הפרטי שלו.
עוטפים אותו מכל צד ובכל עיתון.
שמו יהיה אחד ויחיד. כמו צ'ארלי צ'אפלין, מרלין מונרו, סטיבן שפילברג, אלביס פרסלי.
לא יהיה עוד אחד עם השם ג'ון קבארטו - הוא קלאסה.
סוג של חלום.
ואם הוא החליט לרקוד ועוד בפניי - לא היה דבר אחר שעיניי או מוחי יכלו להתמקד בו.
הייתי מהופנטת אליו ולתנועותיו.
הוא קוסם. הוא הקסים אותי וקסם לי.
"בואי" חייך
אף פעם לא יצא לי לרקוד איתו.
למרות ההיכרות הותיקה שלנו ולמרות הקשר הרומנטי והאינטימי שלנו - אף פעם לא יצא לי לרקוד איתו.
הוא הוריד ממני את הז'קט ועמד צמוד אליי. חזהו עלה וירד והאדים שיצאו מפיו בכל נשיפה חיממו את שפתיי.
הוא שילב אצבעותיו באצבעותיי והניח את ידי על לוח ליבו כדי שארגיש את הקצב.
ליבו פעם ותופף כמו תיפוף הגשם.
חייכתי מרימה את מבטי כדי להביט בעיניו.
הוא חייך גם ובשנייה אחת בדלת בלתי נראית נכנסנו לעולם אחר לגמרי.
טיפות הגשם היו חמות.
שיערי הארוך היה אוורירי.
ידיי חתכו את האוויר בחום ובקלילות.
הרגשתי מקפצת על עננים ולא על גג מבטון.
התנועות היו חדות ומהירות אך קלילות וארוכות.
הברקים והרעמים האירו ורעמו מעלינו.
חלום של מציאות.
ידיו התנתקו משלי והמשכתי לרקוד.
עיניי נעצמו והקצב גבר.
האדרנלין פרץ, הקיטור הוצת והתשוקה בערה.
רק לרקוד...
ולפתע מגע עדין של שפתיים בשפתיים.
איך מגע כל כך עדין יכול להיות מורגש בריקוד כל כך סוער...
פקחתי עיניי וג'וני היה מעליי וחייך.
שכבתי על ריצפת הבטון הרטובה לא מבינה מה קרה.
"רקדת בדמיון" הוא אמר מחייך. היה נראה כאילו עברתי מבחן כלשהו.
פניו האירו באור של סיפוק עצום ממני.
"את בטח מותשת"
סירבתי לענות... הייתי חייבת לדרוש לראות רק עוד ריקוד אחרון שלו.
"לא הספיק לך?" שאל מחייך ופנה ללכת אחורה
"בחיים לא" לחשתי מחייכת לעצמי ואל הטיפות שהרטיבו אותי.
ושוב הוא ביצע את קפיצת הברבור שהוא ידע לעשות כל כך טוב.
היא הייתה הקפיצה המושלמת ביותר שראיתי בחיי.
עקבתי אחר רגליו - היכן הן ינחתו.
ולפתע העולם קפא ורק אישוניי נשארו חיים והתרחבו מההלם.
הוא לא ינחת על הגג...
אבל לא אני הוא אדון הזמן והעולם לא יכל לקפוא.
ג'ון קבארטו נפל מגג בניין בעל חמש קומות.
הוא קוסם, זה נכון. אבל גם קוסמים לפעמים מפשלים.
הפאשלה של ג'ון לא עלתה לו באי אמון של קהל בטריק של קלפים.
היא עלתה לו בחייו.
ולמרות שג'וני נשאר בחיים - כמה אירוני - חייו זה הריקוד.


הסתיימה לה השנה שלנו בלונדון.
הרי טסנו ללונדון רק כדי שאמא תוכל לעבור את הניתוח שהייתה צריכה לעבור.
והניתוח כבר מאחורינו.
הגיע הזמן לחזור הביתה.
לסטודיו, לחברות, ללימודים, לשיגרה של לפני שנה.
בלונדון לא נותנים לג'ון מנוחה.
מה גם שלא יכלתי להגיד לו שום מילות פרידה - הקשר ביני לבין ג'וני התחזק. במיוחד אחרי אותה תאונה.
אז הזמנו אותו לחזור איתנו לארץ, לביקור ולמנוחה ובעיקר כדי שיהיה איתי.
ובתאריך הטיסה עלינו למטוס אמא, אבא, אני, ג'וני והכיסא גלגלים.









אוווווווווווווווווהבת