16+

הקדמה: נער תכול עיניים, שיער בהיר(כמעט בלונד) שעבר לגור ליד הים,עם משפחתו, מתחיל חיים חדשים לגמריי, יש לו חווה, כלב נאמן(בקיצור כמו קאובוי)...כל שנישאר עליו עכשיו הוא רק לשכוח את מה שהיה בעיר קודם,ולהתחיל להבין שהמקום הזה מלא בהפתעות.



איני יכול לשכוח אותך,את עינייך הצוחקות,את החיוך השובב,את הרטט שנוצר כשליטפתי את ברכייך
כשישבנו באותו הפארק שכולו מלא עצים...שעכשיו אני לא מעז להיכנס אליו...
כל יום אני ניזכר כמה טוב היה לנו ביחד,כל יום אני מיתגעגע יותר ויותר.
--:"מה ניסגר? אתה בא או לא?.."
אני:"לא,אני לא יבוא"
--:"תודה באמת שאתה אומר לי את זה רק עכשיו..."
אני:"אני מצטער"
--:"מה קורה לך? עד מתי זה ימשך?עד מתי ימשכו ההברזות שלך?"
אני:"אני..."
--:"עזוב,נדבר מחר,ואנחנו נדבר!אתה שומע?!"
אני:"טוב..."
מתי אני כבר אוכל להשתלט על זה?..מתי זה כבר יעבור?....

--------------------------------------------------------------------------
--:"שובל?......שובל?.."נישמע קול מאחורי הדלת הנעולה של חדרי.
אני:"אני ער,קמתי כבר לפני שעה.."
--:"שלא תגיד שלא הערתי אותך..."היא אמרה ויכולתי לשמוע את הצעדים מתרחקים..
ישבתי במרפסת, הים היה שקט,הריח שכבר כל כך התרגלתי אליו הציף את כולי בזיכרונות...
נכנסתי לחדר,והמשכתי לכיוון השירותים,שטפתי את פניי לאט לאט,במים הצוננים.
בעודי מנגב את פניי במגבת הלבנה שקיבלתי ממנה..עם התמונה שלנו...יכולתי לשמוע את "סנייק" שורט את דלת חדרי.
פתחתי את הדלת והוא כרגיל ישב צמוד אליה עם החגורה בפיו.
השעה הייתה עשרה לחמש, הוא ניכנס לחדרי ופנה לכיוון המרפסת,הוא אוהב את המרפסת,היכול להיות גם הוא ניזכר?...
לבשתי שורט קצר וגופייה לבנה,התזתי דאודורנט.. פתחתי את המגרה ושלפתי את הבושם הזה,הבושם שהיא כל כך אהבה...לרגע קפאתי במקום..ניזכר במחמאות שהיא נתנה לי בעקבות הריח המשכר..
מיד החזרתי אותו בחזרה ושלפתי בושם אחר,בושם שנקנה במטרה לשכוח...לשכוח משהו שאי אפשר לשכוח...
חיברתי את הנגן לנרתיק הכסוף שהצמדתי ליד,וקראתי לסנייק,יחד יצאנו מהחדר וירדנו במדרגות לקומה הראשונה.
התקרבתי לשולחן שבסלון,ולקחתי את השעון,שבדרך כלל אני לובש רק לריצת הבוקר,כי בדרך כלל הנייד איתי.
יצאנו אני וסנייק ונעלתי את הדלת.
הטיילת לאורך רצועת החוף הייתה עדיין ריקה,.
התקרבתי לגדר של מיגרש הספורט ועשיתי כמה תרגילים כהרגלי לפני הריצה.
סנייק חיכה בסובלנות.
עליתי על המסלול שהיה בעצם רצועת בטון ברוחב של 3 מטר ושנימשך לאורך כל רצועת החוף.
הדלקתי את הנגן והתחלתי בריצה קלה,סנייק רץ לידי.
רחש הים השתלט ברקע המוסיקה השקטה שהתנגנה לה בנגן,החלטתי לוותר,בלחיצת כפתור אחת העלמתי את כל ה"רעש"...של הגיטרות והתופים,והתמכרתי לריח ורחש הים.
ושוב גל זיכרונות הציף אותי...
מדי פעם העפתי את מבטי על סנייק שרץ לידי...ופרוותו הזהובה שהתנוססה במשב הרוח שיצר לעצמו בריצה הזכיר לי את בואו למישפחה...
ניזכרתי בהתרגשות, בסקרנות, בתחושה ההיא...שעוד אז היה אומר לי השכן הזקן שהיינו גרים לידו,
"תסתכל..תסתכל בעיניים הנאמנות האלו,שמסתכלות על הבעלים...ומוכנות לעשות הכל למענו.."
המשפט הזה חרוט בתוכי,איש טוב הוא הזקן,חכם,מעניין מה איתו עכשיו...
הסתכלתי בשעון,אנחנו כבר רצים שעה וחצי...לאט לאט האטתי את ריצתי וכך גם סנייק והתקדמנו לעבר הים, המקום מלא סלעים ענקיים...אפשר לשבת...לשכב ולחשוב..
התיישבתי על סלע ענק אחד שחלקו היה בתך המים,והסתכלתי על השמיים,ועל השמש שכבר עלתה מעט.
מראה יפה ביותר.
סנייק ניצמד אליי ושם ראש על ברכיי,ליטפתי אותו,מדי פעם תופס באוזניו.
הרוח הנעימה שיחקה עם הגופייה והגלים הזעירים התנפצו אחד אחד על הסלע, דבר שגרם לטיפות אחדות להגיע אל רגליי ומדי פעם אל פניי.
אחרי חצי שעה קמנו והתחלנו לרוץ בחזרה,הבייתה...
לקראת סוף המסלול הפסקתי לרוץ ופשוט הלכתי מהר,הופך את ההליכה לאיטית יותר ויותר.
לפתע,סנייק החל לרוץ במהירות לכיוון כלב אחר שהיה דיי רחוק...לכיוון הים,התחלתי לרוץ אחריו,צועק בשמו ומנסה לעצור אותו בכמה שריקות, אך הוא המשיך יכולתי להבחין בו עוצר ליד הכלב ומרחרח אותו, אחרי כמה דקות התחילו לרוץ אחד אחרי השני,דבר שאף פעם לא קרה לו..לא קרה לא מאז שעזבנו את העיר...
כשהתקרבתי יותר,יכולתי להבחין בדמות, שגם כן התקרבה אל הכלבים מצד הים.
"סנייק! בוא לפה!" צעקתי לכיוונו,הוא התקרב אליי וחיברתי את הרצועה לחגורה המסיבית מסביב לצווארו.
סנייק משך לכיוון הכלבה ואני משכתי אותו בחזרה,פוקד עליו לעצור.
--:"סקאי! תעצרי!" שמעתי את הדמות המתקרבת פוקדת...יכולתי להבחין..זאת הייתה נערה .
הכלבה הייתה יפה,מטופחת,מסוג אסקי כניראה.
סנייק המשיך למשוך בחוזקה והיה לי קשה להשתלט עליו.
הנערה התקרבה וקשרה גם היא את כלבתה.
--:"היי.." הסתכלה עליי בחיוך נבוך.
אני:"היי..." לא ידעתי מה להגיד..המצב שייצר סנייק גרם לי להיות נבוך עוד יותר כאשר התחיל ללקק את פניה של הכלבה.
--:"היא כניראה מוצאת חן בעיניו.."
אני:"כן..הוא לא עושה לי כאלה דברים בדרך כלל.."
--:"הוא מאולף?"
אני:"כן,הוא בדרך כלל מציית"
לפתע הנערה החלה צוחקת, סנייק ישב על רגליו האחוריות מולה ואת רגליו הקדמיות שלח לעברה.
היא ליטפה אותו בראש ולאחר מכן החזיקה ברגלו הקדמית הימנית ואמרה:"נעים מאד סנייק,אני טלי.."
הופתעתי לרגע..מאיפה היא יודעת את שמו...אך לאחר כמה שניות ניזכרתי שעל הקולר יש עצם ממתכת שעליה חרוט שמו.
טלי:וואו אחלה של כלב יש לך!"
אני:"תודה"
טלי:"אומרים שהכלב דומה לבעלים..." התחלתי לצחוק,מאיפה היא צצה?.. כזאת אמיצה..
אני:"אני ממש מיצטער טלי,אבל אני חייב ללכת לעבודה,ודרך אגב,אני שובל"
טלי:"נעים להכיר,שובל!"
אני:"טוב..החווה מחכה לי,מיצטער"
טלי:"יש לך חווה?..."
אני:"כן,תבואי לבקר! חוות שובל.."
טלי:"חוות שובל?.. אני עובדת שם מדי פעם"
אני:"באמת?. מוזר שאנחנו לא מכירים"
טלי:"אני עובדת בציפורים.."
אני:"הא..אני וסנייק יותר עם הסוסים"
טלי:"הא מגניב"
אני:"כן,זה נחמד"
טלי:"אבל אתה רק בן16.וכבר יש לך חווה משלך?"
אני:"איך את יודעת שאני בן16?"
טלי:"ככה זה...כשעובדים...בכל עבודה מכירים את הבעלים"
אני:"הא אוקיי,אז ניפגש בחווה"
טלי:"ניפגש.."
משכתי את סנייק והתחלנו ללכת לכיוון הבית,הרגשתי שמישהו עוקב אחרינו,הסתובבתי אחורה...