- זה לא עוד סתם סיפור, אלה החיים האמיתיים -

הגזמתי עם התגובה
אני צריכה להבין אותך כי גם אני עברתי את כל הבגרויות והלחצים
פשוט אף פעם לא ייצא לי לכתוב סיפור וכניראה שלא ידעתי איך זה לספק את כולם
מצטערת

אז כן אני ממשיכה לקרוא את הסיפור שמתי לב שלכולם יש המון לחץ ואני צריכה להבין
מקווה שאת לא כועסת

והפרק ייצא מדהים
מחכה להמשך 😊

לירון וניקול.. אני שמחה שהגעתן להבנה שאני לא רק יושבת וכותבת סיפורים לצערי
תאמינו לי שאני משתוקקת לכתוב יותר,
באמת.
פשוט לא יוצא לי .


עכשיו יש לי עומס אדיר.. ב1 ביוני יורדות לי קצת בגרויות... אני אמשיך את הסיפור,
ואתן פיצויים,
מבטיייחה
אבל עיקר המאמצים שלי שקועים עכשיו בלתת "פוש" אחרון ולהצליח בבגרויות .

מקווה שתבינו.
אוהבת אתכן עד בלי די (:

אה ושיהיה אחלה אחלה אחלה של שבוע (:

דניאל החמודה...

סתם טיילתי לי באתר כמו תמיד,והתעדכנתי בדברים שלי פה...ומירוב שיעמום סתם ניכנסתי לפורום וקראתי ת'סיפור שלך.

את לא מבינה בכלל איך הכתיבה שלך סחפה אותי לא יכלתי להתנתק מהמסך אפילו לא לשנייה,אם היית רואה כמה אנשים סיננתי במסנג'ר,כי לא רציתי להתעסק בשומדבר אחר.

סיפור מדהים והכתיבה בכלללל...את פשוט מבוזבזת עם כישרון עוצמתי כזה בין הידיים...רק שתדעי שרכשת לך עוד מכורה פה לסיפור שלך תוך שנייה אחת.

מחכה להמשך לסיפור שלך ואם את יכולה.......תעשייי את זה מהההההההררררררררר
חחחחח


אוהבת הילה 😊

את פשוט מתוקה !!
תודה רבה רבה ... פייר ריגשת אותי (:

אוווף כבר אני רוצה המשך נו 😢 😢

קודם כל היי(:
אני קוראתפה כבר המון המון המון זמן פשוט לא הגבתי
ואני חייבת להגיד לך שהסיפור שלך מדהים ואת מלכה,כותבת הכי מדהים שבעולם. 😊
את לגמרי ריגשת אותי,
יש משהו בכתיבה שלך שומשכת לקרוא
נורא אהבתי

מחכה להמשך:
זהר😊

מדהים😊
מחכה להמשך ..

זהר, תודה רבה רבה מתוקה ..
כיף לי לשמוע שאת קוראת ונהנית - בגלל זה אני ממשיכה לכתוב (:


יש קצת זמן,
כותבת המשך 😊

שוב תחושת השייכות שאפפה אותי,
ניחוח האהבה הפורחת הציף את החדר,
וסחף אותי אל תוך נשיקת אהבה תשוקתית , בביתי שלי,
שלא חשתי זה זמן רב .


פרק 27 -

נסענו בשקט ..
אף אחד משנינו לא הוציא מילה ..
עומרי נהג, כיוון שאני שנים כבר לא ראיתי הגה .
כל הדרך שיחקתי באצבעות כף ידי,
לאן אני הולכת? שאלתי את עצמי , אני בכלל יודעת מה אני עושה?
איך המשפחה שלו תקבל אותי?.. איך המשפחה שלו קיבלה את המוות הפתאומי שלו ?
דמעה זלגה מעיניי , הרגשתי שאיבדתי את האדם שאותו אני אוהבת כבר כל כך הרבה זמן.
"יפה שלי " עומרי לחש והניח את ידו על ברכיי , מלטף, "למה את בוכה?"
"סתם.. זה סתם עומרי .. באמת .." חייכתי חיוך מאולץ
"אני יודע שקשה לך, את לא חייבת אם את לא רוצה " הוא שוב לחש
שתקתי .
אולי הוא בעצם צודק. אולי אני באמת לא חייבת .
האוטו נעצר, רמזור אדום. ליבי פעם בחוזקה - לרגע חשבתי שהגענו.
עומרי הרים את האמברקס והביט אל תוך עיניי "לפעמים כשאדם יקר עוזב אותו, קשה לנו להשלים עם העזיבה שלו. אבל חייבים להאמין שהוא שומר עלינו מלמעלה "
הבטתי בעומרי, שחייך אליי חיוך מנחם, התפלאתי עד כמה חכם הוא יכול להיות לפעמים.
"אני יודעת. זה רק ש.." לחשתי, הדמעות המשיכו לרדת מעיניי
"ש.. מה?" הוא שאל , עדיין מחייך אליי
"אני אוהבת אותו עומרי , הוא כל כך חשוב לי .. לא רציתי שימות .. לא רציתי שימות .."
קירבתי את ברכיי אליי , בטני כאבה וראשי הסתחרר ,
למה הוא היה צריך למות? אה?
"אני יודע מאמי .. אני יודע" עומרי ליטף את ראשי עד שנשמע קול צפצוף של צופר מכונית .. והוא נסע ..

רחוב ההמגינים, 14
היה רשום על השלט הגדול שהורה על הכניסה לאותו רחוב חשוך

עומרי האט את נסיעתו "את לא חייבת , אם את לא רוצה " הוא אמר שוב ואני כבר הסרתי כל ספקות מליבי .
"אני חייבת . ואני רוצה "
הודעתי לו ונכנסנו אל הרחוב .

נעצרנו מול בית, דיי דומה לבית שלי,
עומרי נעל את המכונית .

המשפחה שלו הכירה אותי היטב. ידעתי שהם יודעים שאיתי הוא ברח , שאיתי הוא חי מעל לשנה וחצי .
הם יודעים, שאני לא הייתי איתו, שאני לא הצלתי אותו ממוות .

הדלת הייתה פתוחה ועליה הייתה תלויה מודעת אבל .
הלב שלי נשבר .
בצעדים חרישיים נכנסתי אל תוך הבית , מתבוננת במשפחה הקטנה ובחברים שבאו לנחם, לא האמנתי שככה הכל ייגמר .
הסתכלתי סביבי , לא הרגשתי דבר ,
רק הבטתי באמא ,
לבושה בשחורים, מחזיקה מטפחת בידה , עינייה אדומות ופניה חיוורות .
היא הביטה בי , מבטה הורג בי כל רצון לשוב אל הבית הזה .

---
הדלת הייתה פתוחה ועליה הייתה תלויה מודעת אבל .
ידעתי שהלב שלה נשבר , יכולתי להרגיש אותה כל כך טוב .
נכנסנו בשקט, כאילו פחדנו שיישמעו אותנו , היא העבירה את עיניה הקטנות על כל הבית, מתבוננת באנשים,
אני התבוננתי בה .
החזקתי את ידה , אך היא לא הגיבה .. כאילו לא מרגישה דבר .
כשהרמתי מבטי נתקלתי במבט של האמא , על דקלה .
ידעתי שזה לא ייגמר טוב .
---

"איך את מעיזה לבוא לבית שלי ?" היא אמרה והתקרבה אליי ,
השקט הפך צורם יותר ויותר .
"את מדברת אליי?" שאלתי, הכאב איים לבקע את החזה שלי
"כן, אלייך"
"את יודעת מי אני ? אני דקלה.הייתי חברה של עידו " אמרתי בכאב רב, חששתי ממנה כל כך ,
למה היא עושה לי את זה ?
"אני יודעת בדיוק מי את .. את רוצחת .." המילים שלה נתקעו בי כמו סכין, הרגשתי את הנשמה שלי עוזבת את הגוף
"את אשמה ברצח של הבן שלי " היא המשיכה "את זו שהרגה אותו "
"רינה, תרגעי " ניסו להרגיע אותה הכל, מצדדיה, אבל היא לא הקשיבה לאף אחד.

אמא שכולה זה הדבר הכי טעון שיכול להיות, ואני ידעתי את זה .
"לא להרגע !!" היא צרחה על כולם
"יורם" היא קראה "יורם" שוב
"אני לא.. אני לא התכוונתי " מלמלתי בעודי בוכה "אני אהבתי אותו.. אני חייתי איתו שנתיים.. אני עזבתי הכל בשבילו " לא האמנתי שזה מה שיוצא לי מהפה, הסברים.
את מי אני מנסה לשכנע ?
הוא מת בגללי - אני איחלתי לו למות .
"יורם!!" היא המשיכה לקרוא "בוא תראה מי הגיעה אלינו" היא צעקה "הרוצחת" זרקה בזלזול לעברי
"רינה, תפסיקי" הבעל התייצב מולה והדף אותה אחורה "די , היא לא אשמה "
"היא אשמה. את אשמה בהכל !! את אשמה שהבן שלי לא פה!! אם לא היית עוזבת אותו שם, זרוק כמו כלב זה לא היה קורה " היא צרחה אליי, משפחתה סבבה אותה, מנסה להרגיע , אך ללא הועיל .
"אל תחזרי לכאן, אל תדברי איתנו, ואל תחשבי על הבן שלי יותר" היא לקחה נשימה, לא יכולתי להרגיש יותר דבר מסביבי , הכל התערפל- והיא המשיכה " מי ייתן ותצטרפי אליו בקרוב, רוצחת!" היא נפלה בוכה על הרצפה, מתייפחת בדמעותיה, מסביבה המשפחה הכואבת מנסה להרגיע. היא תקעה בי מבט ששלח צמרמורות לכל פינה בגוף שלי, ולחשה אליי "על המצפון שלך אני אחיה כל השנים, עד שאני אמות "
אני רק רציתי לדבר,
רציתי להסביר ,
רציתי למות.

"עומרי קח אותי מכאן" בכיתי כמו שבחיים לא בכיתי , הדמעות הגיעו ממקום אחר, לא מהעיניים, הרגשתי איך חלק מגופי מת בי .

עומרי הרים אותי וסחב אותי לאוטו, ממלמל באיטיות אל אוזני "היא לא התכוונה , היא לא רצתה להגיד את זה, היא כואבת "
ואני רק עניתי בקול שבור "היא כן רצתה , והיא כן התכוונה , והכי כואב לי שהיא צודקת"
"אל תדברי ככה" עומרי הניח אותי בכיסא,חוגר לי את חגורת הבטיחות
הוא סגר אחריי את הדלת, והקיף את האוטו כדי להגיע למושב שלו "הלוואי ואני אמות " מלמלתי "עידו, קח אותי אלייך "

עומרי נכנס אל האוטו, שלח אליי מבט, והחל לנסוע

עד שלפתע בלם חזק.




"מה הוא עושה ??" צרח עומרי אל האדם שעד מול האוטו ונופף במכתב
"אבא של עידו" מלמלתי "זה אבא של עידו"
"יורם?" עומרי קרא מופתע, איך לא זיהה אותו.

"אני מצטער" אמר לו יורם כשעומרי התקרב אליו "יש משהו שמצאו החוקרים לפני כמה ימים, במאורה שבה עידו התחבא" דבריו היו קצרים, עניינים, ומלאי כאב.
"מה מצאו יורם?" עומרי לא היה רגיל לראות את האבא בעל הכרס הגדולה , החייכן, עם העיניים הכחולות הקטנות האלו, שתמיד סיפר בדיחות ומילא בצחוקו את הבית - מדבר על הבן שלו בזמן עבר.
זבל ככל שהיה, לא מגיע לאף אחד בעולם להפוך להיות חלק ממשפחות השכול.
"מכתב"
"מכתב?" עומרי הופתע, ממתי עידו כותב?
"אל החברה שלך, שלו" יורם דקלם בכאב
"דקלה?"
"כן. היא" יורם ענה והצביע על מקום הימצאה של דקלה,
הוא העביר עליה את מבטו- היא הייתה יפה, עינייה הפכו אדומות , ראו שהיא אהבה את הבן שלו אהבת נפש.
"תן לה את זה " יורם הושיט לעבר עומרי את המכתב המקומט, הלבן
"תודה" אמר עומרי ולחץ את ידו
"תשמור עליה" אמר יורם אליו "הוא היה רוצה שתשמור עליה" על פניו הופיע חיוך קטן
"מבטיח לך שכן" חייך אליו בחזרה , חיוכו המיס את ליבו
יורם הסתובב ופנה ללכת , חזרה אל ביתו, חזרה אל כאבו.
עומרי נותר להביט בו עוד דקה , צופה בצעדיו הקטנים- האיטיים- הקצובים .
"אני יודע שהיא לא הרגה אותו" אמר יורם אל עומרי, שנייה לפני שנעלם בין הבתים "תדאג שגם היא תדע את זה "

















גם אם אני אנטוש, מבטיחה לחזור לכתוב רציף בקרוב.
תחכו לי בסבלנות?

ברורררר!
רק תנסי להמשיך כמה שיותר מהר..

בטח !
פשוט מדהים, הכתיבה שלך, אין דברים כאלה !

תמשיכי (:

תהיי בטוחה!

מבינה גם מבינה..רק עכשיו שנכנסתי לתוך הדבר הזה אניהתחלתי להבין...
שיהיה המוון בהצלחה(:

אמאאאאא
איזה מדהים!!!!
אין דברים כאלה ,
פשוווט כישרון מאמי [:
כ"כ שונה מכל הסיפורים .
אהבתי מאוד
ומחכה להמשך כמו כולם -
אבל אני אחכה כמה שצריך (: .

תודה מקסימות שלי (:

עמיתוש, את מתוקה לאאלה.. תודה רבה 😊


היום בגרות בספרות.. יש קצת הרבה עומס.. כי מיד אחרי גם בגרות בתנ"ך..
מבטיחה למצוא זמן ולכתוב בקרוב.


אוהבת ובהצלחה לכולן בכל המבחנים/ בחנים ובגרויות 😊