. נכנסתי להתקלח שיצאתי קיבלתי שיחת טלפון מרונן. עדי נדרסה. לבוא לבית חולים.
לקחתי את עצמי לשם בכוח. נכנסתי לבית חולים לאותו חדר המתנה של אז, של הדסה, וישבתי שם, מול הדלת הגדולה והלבנה, הדלת המפחידה של טיפול נמרץ, מחכה שמישהו יצא, איזה רופא, או אמא של עדי , או מישהו שיכול להגיד לי שהכול בסדר. מישהו שיכול להבטיח לי שהיא תהיה בסדר. גם רונן ישב שם. הראש שלו היה כפוף וירדו לו כמה דמעות אבל הוא לא רצה שנראה. חיבקתי אותו וחייכתי אליו. הרי עכשיו אני הייתי החזקה בכל הסיפור הזה.
ליטל ישבה והסתכלה על כלום. פשוט בהתה במשהו לא מובן. הסתכלה ישר לאיזה קיר ובהתה בו. כאב לי. הכול. הראש. העיניים. בגוף. אבל בעיקר הלב. רותם התקשר. הקול שלו רעד. שאל אם הוא יכול לבוא. אמרתי שבגלל ענבל זה לא מתאים. היה בקול שלו משהו. משהו של אז. שהזכיר לי את אותה שיחת טלפון איתו ביום של דני. הוא גם אז רעד. והוא ביקש סליחה כ"כ הרבה פעמים. כמו עכשיו. כאילו זאת אשמתו. רונן אומר שאני שונאת אותו כי הוא סיפר לי שדני בבית חולים ואחר כך הוא סיפר לי שדני מת. דני מת. כמה זמן לא אמרתי את זה. דני מת. לא דני לא פה. לא דני הלך אלא דני מת. וואו.
עברה שעה, או שעתיים או שלוש, או אפילו יותר כי כשאמא של עדי באה ואמרה שהמצב של עדי השתפר היה בוקר. ואני הייתי עייפה, ורציתי ללכת הבייתה. לישון. אבל עדי בסדר. זה מה שהיה הכי חשוב באותו רגע. שהיא בסדר.
----------------
רציתי ללכת אליה. באמת שרציתי. הכי הרבה שבעולם. ואפילו התלבשתי ונעמדתי ליד הדלת וכמעט יצאתי החוצה. כמעט הלכתי אליה אפילו שהיא ביקשה שלא. אבל אח"כ התיישבתי על הספה בסלון ונכנסתי לזיכרונות.
***********
"אני אוהב אותך כל כך ואת יודעת. . . " דני שר לי.
"גם אני אוהב אותך? חייכתי אליו.
"חחחחח " דני צחק. היה לו צחוק מיוחד כזה שגרר את כולם אחריו.
"רותם אפשר לבקש ממך משהו" דני שאל. פתאום פניו נהיו רציניים והוא ישב על הכיסא בחדר שלי והסתכל עלי.
"בטח אחי, מה שבאלך" אמרתי. די בקלילות
"באמת רותם. זה בקשר להרצאה היום" הוא שוב היה רציני. הוא לא היה רציני הרבה
"מה אחי? הכול אני מוכן לעשות בשבילך" אמרתי וגם אני נהייתי רציני. אם היה מישהו שהייתי מוכן לעשות בשבילו הכול זה דני.
"תשמור עליה, שאני לא יהיה פה. אז תשמור עליה" הוא אמר והייתי יכול להישבע שראיתי דמעה יורדת לו מהעין
"מה? למה שאתה לא תהיה פה?" שאלתי. לא הבנתי מה הוא מקשקש. היינו במיליון הרצאות כבר. הרצאות על הכול. גם על סמים ועל סקס וגם על סיגריות.
"אני לא יודע אחי. ליתר ביטחון" הוא אמר. ואז הוא שוב נהיה קליל.
***********
כ"F כעסתי פתאום על דני. וכעסתי על עצמי. הבטחתי לעצמי שאני ישמור עליה, ואחרי אותו יום שהיא בכתה, שהיא רעדה, שהיא נשארה מול הקבר שלו ולא עזבה, לא יכולתי להסתכל עליה יותר. היא הזכירה לי את דני. היא גרמה לי לחשוב על דני. הוצאתי את האלבום שהיא עשתה לנו. שהיה לי יומולדת. הוא קנה לי חולצה והיא אמרה לו שזה לא יפה רק זה אז היא עשתה לי אלבום. מלא בתמונות של שנינו, בדיחות פרטיות, שלי ושל דני. אלבום רק שלי ושלו. כעסתי. נכנסתי למיטה, עם הג'ינס, עם החולצה, עם האומץ שנעלם ואם הכעס והכאב על דני ונרדמתי. ככה, כועס, עצבני, יבש, ורע. פשוט נרדמתי.
יש לך הודעה, פתח ת'טלפון ותראה מי הקרצייה" הפלאפון שלי שלח הודעה שהעיר אותי מהחלומות לשי והזכיר לי שיש בצפר.
~~ ביביי עדי בסדר. אני יראה אותך בבצפר. ענבל~~ קיבלתי הודעה. סגרתי את הפלא ונכנסתי להתקלח בלי להיזכר שוב באתמול.
-----------
הגעתי הבייתה ונכנסתי להתקלח, כל מה שרציתי היה להתנקות מהלילה הזה, הלילה שכאב לי כ"כ, שמחתי שעדי בסדר. כל כך שמחתי שעדי בסדר, אבל היה בי עוד כאב, עוד זיכרונות, אותה דלת גדולה, אותו חדר במתנה, אותו רופא, אוותם עיניים אדומות,אותה התרוצצות, רק סוף שונה. עדי זכתה בסוף שמח. בעצם לא בסוף, עדי זכתה במן התחלה חדשה, לא כמו דני. עדי הצליחה, ודני לא. עדי שרדה ודני, ספק אם בגלל שלא היה לו כוח או כי ככה רצו מלמעלה, לא שרד. עדי עוד פה, היא אמיתית ודני, דני לא, דני הוא רק זיכרון.
במקלחת נתתי לזרם המים הרותחים לעורר אותי, התקלחתי בערך חצי שעה ואז יצאתי, התלבשתי, בגדי בית, פיג'מה, רציתי לישון, לא התחשק לי ללכת לבצפר. נכנסתי מתחת לפוך הגדול שלי והדלקתי את המזגן, היה חם, קיץ, אבל אני והפוך בלתי נפרדים, בעיקר שאני צריכה לברוח. ככה אני מוצאת את עצמי בתוך הפוך, מתחבאת, בורחת מכל מה שקורה ושאני לא רוצה שיקרה, בורחת מהזיכרונות, נשארת לבד עם החושך. גם הפעם, הסתכלתי על השידה, איפה שכל התמונות וראיתי אותה, אותי ואת עדי, שתינו בבגדי ים, מחייכות, צוחקות, מתחבקות, חייכתי לעצמי חיוך קטן, הסתכלתי על התקרה ואמרתי תודה, ככה בשקט בשקט, רק לעצמי, לעצמי ולדני.
"...... סימנים של שלכת ואת עכשיו הולכת
אל מקום שהיה בינינו חום ואהבה
תשתני למעננו עוד יבוא אלינו
עוד חלום יתגשם בינינו..... " פקחתי את עיני ועל צג הפלאפון ראיתי ~ ~רונצ'וק שלי~ ~
"הלו" עניתי ישנונית למדי
"לולי, אני יכול לבוא?" רונן אמר ונראה לי עצוב.
אני-"בטח מאמי, אבל אני ישנה"
רונן-"אני יכול לבוא? קצת ואז תחזרי לישון"
אני-"תבוא, אני ישים לך מזרן בחדר שלי, אני מחכה"
רונן-"עשר דקות אני אצלך" הוא אמר וניתק.
קמתי בלי חשק ולקחתי מזרון מהחדר של אחי, הוא בצבא ולא חוזר הרבה, שמתי אותו בחדר שלי, הסתכלתי בשעון וראיתי שעברה כולה חצי שעה מאז שהלכתי לישון, לקחתי מצעים ושמתי לרונן, עם כרית ושמיכת פוך, כדי שגם לו יהיה לאן לברוח, אח"כ הלכתי למטבח והכנתי שוקו חם לשנינו, לקחתי אותו לחדר ואז שמעתי את רונן כבר מדבר עם אמא שלי ומסביר לה שעבר עלינו לילה קשה ושאנחנו נשאר בבית ומבטיח לה מיליון פעמים שהוא ישמור עלי. ואנחנו רק בבית. אמא פולנייה. =]. ואז הוא בא.
אני-"רונ'צוק," חבקתי אותו, הוא חיבק אותה בחזרה, עמדו מחובקים כמה דקות ולא עזבנו, כנראה שנינו היינו צריכים ת'חיבוק הזה.
רונן-"לולי, חח את זוכרת שהעלינו את הכינויים האלה?"
אני-" בטח" חייכתי. שקענו במחשבה על היום שהמצאנו את הכינויים.
*********
"רונצי" ליטל הציעה, רונן הסתכל עליה בפנים חמוצות וכולנו צחקנו. זה היה היום הראשון אחרי חופשת חנוכה, בכיתה ז', אותו יום שהבטחנו שבחטיבה המשוגעת הזאת אנחנו נישאר הידידים הכי טובים "אבל רק ידידים" עדי חזרה על זה כמה פעמים בשביל רונן.
"אולי לך נקרא לייט" רונן הציעה וליטל הפעם הייתה זאת שהחמיצה פנים. "אני לא כזאת שמנה שצריכים לקרוא לי לייט" היא חייכה חיוך מתוק לכיוון רונן.
"באלי רונ'צוק" אמרתי וכולם הסתכלו עלי במבט מוזר. "מה הקשר רונ'צוק?" רונן מחה על השם. "מה זה שם כזה מתוק, אתה לא אוהב אותו?" שאלתי את רונן ועשיתי פרצוף חמוד, הבעיה של רונן הייתה שהוא אפעם לא הצליח לעמוד בפנינו.
"טוב" הוא אמר מוכנע. "אבל לך באלי לקרוא לולי" הוא אמר. "מאיפה הבאת את זה?" שאלתי , לא אהבתי את השם הזה. "אני רונ'צוק ואת לולי, או שאין עסקה" רונן אמר בהחלטיות."טוב" אמרתי בכניעה. "ואת דידי" אמרתי לעדי, "אני אוהבת את זה" עדי אמרה וחייכה, "ואני מה?" ליטל הרגישה מקופחת. "את נוני" עדי החליטה "הכי מתאים לך נוני, את כזאת חמדמדה" עדי חייכה אל ליטל וכולנו יצאנו מאושרים.
*******
"בובי ניכנס לישון" רונן אמר בעייפות אחרי שהעלינו זיכרונות מכל התקופות שלנו ביחד
"יאללה" חייכתי ושנינו נכנסנו למיטה.
-----------
"היא ישנה" אמא של ליאור אמרה לי.
"הא טוב. . . אממ סליחה שהפרעתי" אמרתי גם אני.
אמא של ליאור-"זה בסדר, אתה רוצה להישאר לחכות שהיא תקום, היא ישנה כבר משבע בבוקר לפי דעתי היא צריכה לקום כבר"
אני-"לא זה בסדר, רק תגידי לה בבקשה להתקשר אלי שהיא קמה טוב?" שאלתי.
אמא של ליאור-"בסדר חמוד. איך קוראים לך.?"
אני-"רותם"
אמא שלי ליאור-"נעים מאוד, אני נועה, אני אמסור"
אני-:תודה"
אמרתי ויצאתי מהבית. התחלתי להסתובב שם, בשכונה, ברחוב, עליתי על אוטובוס והגעתי לבית שלו, של דני, רציתי להיכנס וחזרתי אחורה. שוב עליתי על אוטובוס, הגעתי להר המנוחות, גם לשם רציתי להיכנס ולא העזתי, חזרתי לשכונה, ליד הבצפר, לבית של ליאור, של דני, שלי, של ענבל, לבית חולים של עדי, כל מקום שעלה לי בראש הסתובבתי שעות על גבי שעות, לא זוכר כמה זמן רק שפתאום התחיל להחשיך, ואני החלטתי ללכת לענבל.
"הלו" היא ענתה לי
"בייבי" גיבשתי תקול הכי מקסים שלי.
ענבל-"היי מאמי, מה קורה?"
אני-"בסדר? איפה את.?"
ענבל-"בבית, אתה רוצה לבוא?"
אני-"אני יכול?"
ענבל- "בטח, אמא לשי אצל חברה ואבא שלי חוזר ממש מאוחר. תבוא"
אני-"אוקי, חמש דקות אני אצלך"
ענבל-"טוב, ביי מאמי"
התחלתי ללכת לכיוון ענבל, אם אני הולך אליה שבערך רע לי זה סימן טוב לא? אבל אם אני הולך אליה אחרי שהייתי אצל ליאור ואחרי שהסתובבתי בכל העיר זה סימן רע לא? השתגעתי ממחשבות, פתאום להיות עם ענבל סתם הייתה הרגשה של צביעות, של משהו שאני לא אמור לעשות, בכלל . הגעתי אליה לבית וכמו תמיד הדלת הייתה פתוחה, עליתי אליה לחדר, היא לא הייתה שם, חיכיתי שהיא תבוא. היא נכנסה לחדר עם מגבת שמתחתיה תחתונים וחזייה.
"היי מאמי" היא חיכה אלי.
אני-"היי בובי, מה קורה.?"
ענבל-"הכול טוב" היא באה והתיישבה עלי שעדיין המגבת עליה.
אני-"את מרטיבה אותי" צחקתי.
ענבל-"לא נורא" שוב היא חייכה אותי ונישקה אותי.
לאט לאט נשכבנו על המיטה, התחלתי לגעת בה, לנשק אותה, ופתאום התרחקתי, פתאום הרגשתי שאני לא רוצה, אותה תחושה מגעילה שאני צבוע חזרה אלי פתאום, אותה תחושה שאני יכול למצוא את אהבה שלי איתה נעלמה פתאום, נגעלתי מעצמי, הקמתי ממני את ענבל ויצאתי מהחדר שלה ותוך כמה דקות ג מהבית, רצתי לבית שלי כמו מטורף, כאילו הרביצו לי, נכנסתי הבייתה ובלי לדבר עם אפחד נכנסתי למקלחת, לנקות את הגועל שהרגשתי, אחרי מקלחת ארוכה יצאתי אבל זה לא עזר. לקחתי את הפלא, תכננתי להתקשר לשימי שיצחיק אותי או משו. ראיתי ארבע הודעות.
~ ~ ~ אמרו לי שחיפשת אותי. ישנתי, מצטערת, נדבר מחר בבצפר. ליאור~ ~ ~
~ ~ ~ תגיד אתה אמיתי? איפה אתה? אני מחפש אותך, שימי צריך אותנו, דבר איתי, ~ ~ ~ משי
~ ~ ~ רותם מה ברחת? מה אתה לא סדר? מה ניהיה לך? אייכ ~ ~ ~ מענבל.
~ ~ ~ אחי, נפרדנו, שימי~ ~ ~
החלטתי לענות לשי, לראות מה הוא רוצה, אולי ללכת לשימי איתו. ריחמתי על שימי. הוא באמת אהב את הליאת הזאת. נראה לי.
"אחי" אמרתי לשי שענה אחרי כמה צלצולים.
שי-"ווי איפה אתה יגמור, שעה אני מחפש אותך"
אני-"התקלחתי"
שי-"שעה התקלחת? מה אתה כוסית?"צחק עלי ואני איתו.
אני-"טוב למה חיפשת אותי? שמעתי שימי וליאת נפרדו"
שי-"כן מסכן, הוא גמור. אז חשבתי ככה שבגלל שמחר מתחילים בעשר, נצא למסיבה , נתפוס כצמה כוסיות. נעודד אותו. מה אתה אומר?"
אני-"יודע מה? טוב אחי. מי מדבר איתו, אני או אתה?"
שי-"אתה. ני הולך לשכנע את אבא שלי לתת לנו ת'אוטו. דבר איתי. אחת עשרה תהיה מוכן. ביי אחי"
חייכתי לעצמי. מסיבה עם הבנים זה בדיוק מה שאני צריך עכשיו. יום חמישי היה תמיד יום כזה שיוצאים בו בגלל שיום למחרת זה יום שישי ולומדים כולה שעתיים, כל השכבה. תמיד היינו יוצאים לכל מיני מקומות ונהנים. ישנים שעתיים בבצפר ואח"כ חוזרים לבית וישנים עוד. זה בדיוק מה שהייתי צריך עכשיו.
"אחי" אמרתי לשימי שענה.
שימי-"הא רותם" הוא אמר . שמעתי בקול שלו שהוא מבואס.
אני-"יאללה אחי, תתארגן, תתלבש, תאכל, ואנחנו יוצאים"
שימי-"מה ? לא, אין לי כוח"
אני-"אפחד לא שאל אותך. יאללה"
שימי-"אבל רותם"
אני-"שום אבל רותם, עשר וחצי אתה אצלי, מלובש ומאורגן, יוצאים, ואם אתה רוצה אתה יכול לישון פה. אני מרשה לך.ביי" ניתקתי לו. ידעתי שככה פשוט לא תהיה לו ברירה .
--------------------
"יאללה גברת בואי הולכים" רונן ליטל ויוסי נכנסו אלי לחדר לבושים ויפים. ליטל לבשה מיני שחורה וחולצה בצהוב בננה. משו יפה. אם נעלי בובה. רונן לבש גינס משופשף וגופיית סבא שחורה ויוסי לבש גינס כהה סקיני שישב עליו פצצה וחולצה לבנה וי . כולם היו יפים.
"אפשר לשאול לאן הולכים?", חייכתי.
"אפשר, אנחנו לא חייבים לענות" ליטל חייכה גם. הוציאה לי אוברול קצר וגופייה לבנה יפה כזאת ונעל עקב סגורה כזאת לבנה.
"טוב מה אתם עומדים פה?" ליטל חייכה לבנים. "לכו הילדה צריכה להתלבש" והם יצאו מהחדר וישבו למטה.
הייתי במקלחת איזה רבע שעה. אח"כ יצאתי התלבשת ונעלתי נעליים. ליטל החליקה לי את כל השיער ושמה לי קשת שהפוני בחוץ. אח"כ היא איפה אותי. צללית לבנה בקטנה. עפרון שחור. מסקרה וגלוס. הסתכלתי על עצמי. אחרי הרבה זמן נראיתי יפה. אחרי הרבה זמן אהבתי את מה שראיתי מאחורי המראה. הרבה זמן הרגשתי שדני. טיפ טיפה, באמת, כבר לא כאן. שרק הערב הוא מוכן לתת לי להנות בלי להופיע מולי. בלי להזכיר שהוא לא כאן . לקחתי פלאפון וכסף ורציתי גם לקחת את האם פי אבל ליטל לא הסכימה. דיברתי אם אמא, יותר נכון ליטל רונן ויוסי דיברו, הבטיחו שיחזירו אותי חיה ושלמה ושנחזור עד הבוקר ושנקום לבצפר, ושליטל תישן פה ועוד מיליון ואחד דברים ובסוף בסביבות רבע ל-12 כבר היינו בחוץ. הזמנו מונית ותוך חצי שעה כבר היינו בכניסה למסיבה.
"ליטל אני לא רוצה" אמרתי לה. מאז דני לא הייתי במסיבות.
"לולי אין לך ברירה" היא אמרה לי בחיוך ולקחה אותי לצד. "תראי נתתי לך שנה וחצי להיות בדיכאון, לבכות עליו, להתגעגע, להישמר בשבילו, באמת. וגם הבנתי אותך, לא אמרתי לך כלום, לא ביקשתי ממך שתצאי איתנו, הבנתי אותך והייתי שם בשבילך, אבל אחרי מה שקרה לעדי, שהיינו בבית חולים הסתכלתי על החיים שלה אחורה בקטע של אם עכשיו היא תמות אם היא נהנתה בחיים שלה, אם היא עשתה את כל הדברים שילדה בת 16 אמורה לעשות. אם היא ניצלה ת'חיים שלה, ואני לא רוצה שאם חס וחלילה חס ושלום יקרה לך משו אנחנו נגיד שלא ניצלת כלום כי כל החיים היית באבל על דני. גם הוא לא היה רוצה. הוא היה רוצה שתיהני. הוא היה רוצה שתמצאי אהבה הוא היה רוצה שיהיה לך טוב. אז לולי החיים קצרים מידי וגם הגיל הזה ואני לא ייתן לך שתבזבזי אותו על אבל. כמה שאת היית רוצה." היא סיימה את הניאום שלה והתנשפה. היה משו חכם בכל מה שהיא אמרה, באמת. הרגשתי שליטל עושה את הכול בשבילי. "טוב" אמרתי וחייכתי. "טוב" ליטל אמרה וחייכה גם כן.
אז נכנסנו למסיבה. "תזכרי שאלה אנשים שתראי פעם בחיים, אז נשתרלל קצת" ליטל חייכה ולקחה אותי לבר. לא רציתי לשתות, לא רציתי לעשות בלגן אבל היה משו בפנים עמוק שדחף אותי לעשות את זה. אז שתיתי כוס, וודקה רד-בול, ועוד כוס, ועוד כוס, ועוד כוס. רקדתי, עם ליטל, עם יוסי, עם רונן, השתוללתי, שכחתי מהכול, לא נתתי לעצב שדני לא פה, או שעדי בית עם רגל שבורה לבאס אותי, השתחררתי, נתתי לעצמי להרגיש ולעשות מה שבא לי. ואז שתיתי עוד כוס, ועוד כוס, ועוד כוס, ועוד כוס וכבר לא יכולתי יותר. וכבר התחלתי לעשות שטויות. אז מישו שהיה נראה לי ממש מוכר אבל לא הצלחתי לזהות באותו רגע לקח אותי מהבר ושם אותי על הספה, ואז הוא הלך אז באתי לקום, והוא נתן לי מים.
"יש לי בחילה" אמרתי חצי מסובבת, את ליטל איבדתי מזמן ורונן ויוסי כל אחד מצא לו מישי
_ _ _ _ - "בואי" והוא הוציא אותי החוצה וטיפל בי. ו..? ואז אני כבר לא זוכרת.
----------------
הלכתי לרותם בלי חשק בכלל, באמת. הרגשתי רע, וכל מה שרציתי היה לבכות על ליאת, להתעצבן עליה, להרביץ לה, לא יודע. משו שיעשה לי טוב ולה רע.
אבל בעשר וחצי כמו גדול הייתי אצל רותם.
"הא אחי" רותם חייך אלי. "די עם הבאסה" הוא חייך.
"איזה כוסון אתה" צחקתי עליו.
"אני יודע שאתה חושק בי אבל היום אני הולך למצוא כוסית ממין נקבה. לא כוסית זכר כמוך"
"לא צריך" הוצאתי לו לשון.
"מה עם ענבל?" חייכתי אליו.
"נראה לי נגמר" הוא אמר. די בפשטות, כאילו לא הקדיש לזה הרבה מחשבה.
"טוב" אמרתי. "לשאול למה?" שאלתי.
"לא, זה היה צריך להיגמר כבר מזמן" הוא אמר.
"נכון" חייכתי. פתאום כל ההרגשה החרא שלי על ליאת עברה. חזרתי להיות שימי שלא אכפת לו מכלום, שלא מזיז לו כלום, סתם שימי. חרא כזה שמשחק בכולן.
"טוב אחי, צריך להחליף לך חולצה" רותם חייך עלי.
"מה רע בשלי?" שאלתי. תאמת שבאמת נראיתי די זרוק, יצאתי בלי להשקיע מאמץ.
"בוא מפגר, קח את זה ואת זה ותחליף" רותם זרק עלי גופיה וגינס. נכנסתי למקלחת והחלפתי. שיצאתי רותם השפריץ עלי בושם ונקרע עלי. "רוצה גם לאפר אותי?" שאלתי אותו.
"אממ יכול להיות מעניין אבל לא, אני רוצה לעשות לך פן ונצא." הוא אמר. אחרי עשר דקות של פן ווקס שי בדיוק צפר. ירדנו למטה ונסענו אל המסיבה.
בהתחלה היה נחמד. רגיל. שתיתי איזה שתי כוסות שלא השפיעו עלי בכלל, רקדתי עם כמה בנות אפילו נישקתי אי זה אחת, אבל כל הערב שמתי לב לליאור. אני יודע שהיא הייתה חברה של דני ושזה לא כל כך טוב לשים עליה עין אבל שמתי.
"אחי שומע" יצאתי אם רותם שקרא לי כדי שאני יראה איזה מישי "נו" הוא אמר.
"ראיתי את ליאור, כאילו שמתי עליה עין" אמרתי בחצי מבוכה כזאת.
"ליאור של דני" רותם אמר בדי קלילות. והוא לא היה שיכור . "כן" אמרתי.
"מתאימים דווקא, אבל שימי בה לא פוגעים. תן לי מילה" הוא אמר ופרצופו נהיה רציני. "מילה אחי." "לא שימי באמת" הוא המשיך "הבטחתי לשמור עליה. אז שתהיה איתה דווקא נראה לי, אבל אל תפגע בה, דיר באלק שימי" הוא אמר והיה די רציני. "מבטיח אחי" "יופי" הוא חייך. "דני ישמח" הוא הוסיף "אני יודע" חייכתי גם אני. ופתאום נתקפתי געגועים לדני. נגעתי בשרשרת שלי. זאת של המגן דוד שהוא קנה לי, הוצאתי אותה אל מחוץ לגופיה. רותם הסתכל עלי והוציא את שלו. היה לי לו לשי ולדני את אותה שרשרת. ולדני היה גם את של ליאור.
"יהיה בסדר" רותם חייך אלי חיוך מנחם. "הוא באמת ישמח, אני מכיר אותו" התעודדתי.
ואז נכנסתי למסיבה. ראיתי אותה שותה כוס, ועוד כוס ועוד כוס ועוד כוס והיא כבר הסתובבה, אז הרמתי אותה, לקחתי אותה לספות והבאתי לה מים. היא רצתה להקיא אז הוצאתי אותה החוצה. אח"כ פגשתי את ליטל. היא דווקא הייתה בסדר. התקשרתי לשי והוא הביא לי תמפתחות של האוטו. לקחתי אותן לבית והכנסתי אותן לבפנים. אפילו כיסיתי אותה. וכל הזמן הזה חשבתי מה דני הי האומר אם הוא היה רואה אותה במצב הזה.
------------
"בוקר טוב חמוד, בוקר טוב חמוד.... כוסס עמקק קום כבר". הפלא שלי צעק עלי. השעה הייתה תשע. לא זכרתי ששמתי שעון מעורר.
"בוקר טוב" ליטל הסתכלה עלי וחייכה " הנגאובר?" "כן" אמרתי והרגשתי גמדים קטנים דופקים לי על הראש בפטישים.
" לא נורא מאמי, נס, כדור וזה עובר" היא חייכה "מניסיון" .
"טוב" אמרתי."ווי את יודעת, אתמול היה איזה מישו, הביא אותי לספות וזה." "כן " ליטל אמרה והפעם חייכה חיוך ערמומי.
"כן ליטל?" שאלתי "טוב אז תקשיבי אבל ממש בקצרה כי צריך להתחיל להתארגן. את נראית נורא והאוברול שלך לא נראה משו שאת ישנה איתו" "טוב שפכי כבר" צחקתי עליה ודחפתי אותה. "אז. . אממ טוב. נכון שימי? חבר של דני? אז הוא לקח אותך לספות ואמרת לו שאת רוצה להקיא אז הוא הוציא אותך החוצה ועד שאני באתי הוא חיכה איתך ואח"כ כי רונן כבר הלך ויוסי היה עסוק בלהתחרמן עם מישי הוא לקח אותנו לבית ושם אותך במיטה וכיסה אותך ואפילו נתן לך נשיקת לילה טוב" היא שוב חייכה את החיוך הערמומי שלה. "הא וגם." היא שוב התחילה לדבר. "אולי תגמרי משפט" צעקתי-צחקתי עליה. "הא אז אני בערך גם אולי בטעות ככה יצא ש" "נו ליטל" אמרתי בקול מאיים קצת. "אז אולי בערך ככה יצא שהתנשקתי עם שי חבר שלו" . נכנסתי לשוק. "יותר מידי מידע על הבוקר" צחקנו שתינו. "יאללה למקלחת"" ליטל קראה. אני נכנסתי לשל אחי והיא לשלי.
אחרי 45 דקות בערך שתינו כבר היינו מוכנות. אני עם גינס וחולצה קצרה שחורה ונעלי ספורט וליטל עם גינס גופיה ותנכיות. סידרתי תשיער, החלקתי תפוני ושמתי סרט וככה גם ליטל.
"ילדה סוכר, את נוסעת ואני נשאר" הפלא של ליטל התחיל לצלצל. "טוב לא שיר מימי הביניים" צחקתי עליה.
"ששש" היא השתיקה אותי" זה שי"
"הלו" ליטל ענתה.
"טוב מה איתך?"
"אני בסדר"
"מה, אממ אני אצל ליאור, תכף אני ישאל אותה"
"רוצה ששי יבוא לקחת אותנו?" היא שאלה אותי. "מה, אמ לא, לא יודעת, לא נעים" "טוב " היא חייכה.
"תבוא" היא אמרה לשי.
"תודה. ביי מותק" . עוד עשר דקות בחוץ. היא חייכה אלי.
"איך הגעת מלא יודעת לא נעים שלי לזה שהוא יבוא?" חייכתי אליה.
"אממ יש לי חוש שכל מפותח?" היא שאלה במבט תמים. "אין דבר כזה חוש שכל" צחקתי עליה.
"יש מעכשיו. ושתהיי בעניין, הרבה זמן לא היית מאושרת כמו היום" היא חייכה אלי חיוך גאה.
"תודה נוני" חייכתי אליה. מתי שתרצי" היא חייכה בחזרה. התחבקנו ארוכות. הרגשתי שתקופה חדשה עומדת בפתח. ושהסתכלתי במראה וראיתי תתמונה של דני מחייך, ידעתי שמשו טוב הולך לקרות לי. שי צפר. ירדנו. באוטו היו הוא רותם ושימי. רותם ושימי מאחורה ושי נוהג. "כנסי לידי" הוא חייך לליטל. "אני יהרוג אותך" לחשתי לה שנכנסתי בין שימי לרותם מאחורה.
