היי בנות. כתבתי סיפור חדש.
הוא טיפה עצוב אבל אני מקווה שתהנו בו. יש בו הרבה ממני. הרבה מהרגשות שלי,מהכאב שעברתי, הרבה דברים שרציתי לשתף אבל אפעם אל ידעתי איך. עכשיו אני עושה את זה באמצעות הסיפור.
אני מקווה שתהנו, באמת.
אם יש לכן עצות על איך לשפר/ מה להוסיף ודברים כאלה תכתבו לי בתגובות או בפרטי.
אז תגיבו ותהנו.
אוהבתתת המוןןן
ליאורי
"טוב אז את העבודה אתם תעשו בזוגות שנקבעו מראש. אני מודיעה מראש שהזוגות הם קבועים ושלא משנה מה הסיבה שלכם, הפעם אתם תצטרכו להשתדל לעבוד ביחד, אני יעקוב אחר העבודה של כל הזוגות ולכן אין שום סיבה שאחד יעשה את העבודה ואחד לא. כל זוג יקבלו את שאלות העבודה, את העבודה יש להגיש בעוד חודש" אחרי הנאום הארוך של שולה, שבערך כולם הפסיקו להקשיב לו אחרי שהיא אמרה שהיא קבעה את הזוגות היא התחיל להקריא את הזוגות שהיא קבעה.
"רועי וסמדר", "דניאל ושמעון" "רוני ולי" "שחר וליאב" "רותם וליאור". ברגע ששמעתי את השם שלי מוקרא אם רותם באותו זוג, הפסקתי להקשיב, רק חשבתי למה המורה תקעה אותי עם הדבר הזה שכל מה שמעניין אותו זה איך הוא נראה ומי דלוקה עליו, ושהוא סנוב ויש לו מספיק פוזה ל-25 אנשים.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
אני ליאור.
בת 16. לומדת בכיתה י'.
אני לא נחשבת אחת מהמקובלות בכלל לא, אבל אני גם לא ילדה שמציקים לה. אני חייה את החיים שלי אם החברות שלי והידידים . לא מתעסקת במה שלא ענייני. משתדלת להתעסק רק במה שקשור אלי ולהתעלם מאנשים שאני לא אוהבת או מאנשים כמו רותם שמלא רק בעצמו.
אני דווקא די יפה, לא רזה מקל ולא שמנה, יש לי גוף יפה. יש לי שיער גלי עם פוני לצד שאני מחליקה ועיניים שחורות וקטנות. אני אוהבת איך שאני נראית.
יש לי שתי חברות הכי טובות. ליטל ועדי. שתיהן בערך כמוני בצורת חשיבה. מה שלא שייך לנו לא מתעסקות. שתיהן ממש יפות, ליטל שיער שטני אם עיניים חומות בהירות יפות. ועדי שיער מתולתל תלתלים קטנים ועיניים חומות כהות.
ויש את הידיד הכי טוב שלי- רונן הוא חמוד כזה. שיער שחור ועניים שחורות. הוא שווה. אני חולה עליו, מספרת לו הכול.
יש גם את יוסי- אני והוא במן קטע כזה כבר די הרבה זמן כאילו הוא רוצה אותי. ואני? אני לא. כי כמה שעברה שנה כבר, עדיין יש לי מישהו בלב, את האחד שלי, זה שהייתי בטוחה שניהיה ביחד לתמיד. את דני.
רונן ליטל ועדי ואולי קצת יוסי אם האנשים היחידים שאני מצליחה להרגיש לידם כמו עצמי. אם השאר אני די ביישנית. קשה לי להוציא מילים לידם ואני נראית די מופנמת. אני מהילדות השקטות ליד אנשים שאני לא מכירה.
וכמובן יש את רותם- ה"מלך " של השכבה. כן הוא יפה ובקטע הזה אני כן מבינה למה כל הבנות של השכבה רודפות אחריו אבל האופי שלו חרא לגבי מה שהוא מצחין. הוא מניאק וכל מה שמעניין אותו זה לדפוק ולזרוק. הייתה לו חברה ענבל היא מ"המלכות" של השכבה. הם היו ביחד איזה חצי שנה ונפרדו לא מזמן. רותם החליט שנמאס לו ושהוא כולה בכיתה י' והוא יכול לעשות מה שבאלו עם מי שבאלו יענו לחרמן בנות. לא שהוא לא עשה את זה שהוא היה עם ענבל אבל כן. בכל אופן הם נפרדו וזאת הייתה טרגדיה של כל השכבה בערך. אז אחרי חודש לבד הם חזרו. רותם טוען שהוא "התגעגע אליה" ולמה אני יודעת את כל זה? כבר אמרתי. לא היה בנאדם אחד בכל השכבה שלי שלא ידע בידיוק מה קרה מה רותם אמר ומה ענבל אמרה. אפילו אנחנו.
וכמובן יש את המשפחה שלי. אמא ואבא- רונית ומשה האנשים הכי מדהימים בעולם. יש את שני האחים הקטנים שלי תאומים בכיתה ג'- מתן ושיר. ואת אחי הגדול- אוהד.הוא בצבא. לא בא הרבה הביתה. וזהו. =]]
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
אחרי שהמורה סיימה לקרוא את הזוגות, רותם הסתובב אלי וקרץ לי. "טיפש" סיננתי מעבר שפתי. כל כך כעסתי על שבשיעור היחיד שאני לומדת עם רותם. היחיד. דווקא אז אני נתקעת בלעשות איתו עבודה. חוץ מזה שבכל הכעס על רותם, היה משהו סודי שלי, משהו שלא רציתי לחשוף, שנאתי את רותם כי הוא הזכיר לי הכי הרבה מכולם את דני. הילד ששבר לי את הלב.
אחרי חמש דקות בערך היה צלצול. קמתי ממקומי הקבוע ליד רונן ואספתי את הדברים לתיק.
" אז יצא לך לעשות אם רותם" רונן אמר וציחק.
" נורא מצחיק" אמרתי לו בכעס
"זה בסדר, זה לא שאני לא נדפקתי"
אני-" למה אם מי יצאת" אמרתי ונזכרתי שבכלל לא שמעתי אם מי רונן יצא.
רונן-" אם שני"
אני-" איזה שני?"
רונן- "שני שני."
שני היא מהמרגלות של ענבל. החברה הכי טובה של ענבל. מפוצצת בפוזה עצמית שאני לא בטוחה שאפילו היא יודעת מי היא. היא עושה כל מה שענבל אומרת לה . היא לקחה ת'שיעור הזה(ספרות מורחב) רק כדי לרגל אחרי רותם. שהוא לא עושה כלום אם אפחת. אלוקים איך אפשר לחיות ככה?
אני-" לא נורא מאמי, יהיה טוב. אתה תצליח להתמודד. אני סומכת עליך" חייכתי אליו חיוך מתוק
שמתי את התיק על הגב ועמדתי לצאת מהכיתה שרונן לידי. " ליאור חכי רגע" שמעתי קול קורא לי. הסתובבתי- רותם.
רותם-" אז יצא לנו לעשות ת'עבודה ביחד הא?"
אני-" כן" אמרתי בלחש. בקושי הצלחתי להוציא מילה.
רותם-" אני לא כזה מפחיד כמו שאני נראה או אמרו עלי, יהיה טוב"
אני-"אני מקווה. אני רוצה לגמור אותה כמה שיותר מהר" אמרתי וחייכתי חיוך קטן.
רותם-" כן גם אני, אני שונא עבודות"
אני-" מי לא?" שוב חייכתי בקטנה " נגמור אותה מהר, טוב אני חייבת לזוז. ביי" אמרתי והסתובבתי.
"ביי" רותם אמר אחרי.
----------------------------------------------------------------------------------------------------
הלכתי לכיוון החברים שלי, שי שימי ודניאל באו לעברי. "שמענו שיצא לך לעשות עבודה עם ליאור" שימי אמר. "למה היא דווקא בסדר" אמרתי גם אני ברצינות.
שימי-" כן אבל אתה יודע בכל זאת. . "
אני-" בסדר שימי. מה שהיה היה. גם אם דני. אין מה לעשות, אני לא הולך להתחתן איתה, אפילו לא הולך לצאת איתה כולה לעשות איתה עבודה אל תעשו מכל דבר קטן סיפור. מה שמזכיר לי אני צריך שתשיג לי תפלא שלה." אמרתי בהחלטיות והייתי עסוק בלעבור נושא. לא רציתי לדבר איתם על ליאור. כי תאמת שליאור ענינה אותי, היא הייתה מהבנות שלא רצו אותי, וזה די הפתיעה אותי, כל הבנות בשכבה רצו אותי, תמיד, והיא הייתה מהבנות שגם אם הייתי מתפשט באמצע שיעור ספורט היא לא הייתה שמה לב אלי. זה עניין אותי לדעת עליה. חוץ מזה היה את העניין המשותף שך דני, מאז הסיפור איתו לא דיברתי איתה אפילו לא מילה- בערך שנה, ושהיא ודני היו ביחד, הם היו הכי מאושרים בעולם, הוא היה הכי מאושר בעולם וידעתי שאם מישהי מסוגלת לעשות את דני כ"F מאושר כמו שהיא עשתה אותו אז בטוח יש בה משהו מיוחד, משהו שעוד לא גיליתי מהו, אבל בטוח הוא מיוחד. רציתי לקחת את ההזדמנות הזאת כדי לנסות להכיר אותה. בעיקר בגלל שאת הרגעים האחרונים והכי מאושרים שלו, דני בילה איתה.
"מה אתה מחייך" שי שאל אותי.
אני-"סתם"
שי-" לא לא לא אתה מחייך בגלל משהו שאנחנו רוצים לדעת" הוא אמר וחייך חיוך ערמומי. "ליאור?"
אני-" לא, בקטנה, סתם חשבתי שאולי שולה בהכל מקרה מועילה במשהו . " אמרתי וחייכתי.
שימי-" הא?" שימי לא הבין מה אני רוצה.
אני-"לא חשוב אחי, מה מה עם ליאת?"
שימי-" יהיה טוב" הוא אמר והיה לו מבט מבואס על הפנים, מבט עצוב.צ אני חשובת שהוא באמת אהב את ליאת הזאת.
אני-"די אחי, אתה יודע שהיא לא שווה את זה, המ קורה איתכם?"
שימי-"אנלא יודע נו, איך שהיא אומרת הלו בטלפון אנחנו מתחילים לריב, בלי סיבה פשוט רבים, כל הזמן".
דניאל-"אז למה אתה עוד איתה?"
שימי-"אנלא יודע אחי, אוהב אותה, נראלי"
אני-"תשמע אחי, בדוגרי, אם אתה אוהב אותה אז תתאמץ, תעשה יהיה טוב, קנה לה פרח או משו, אפילו הדבר הכי קטן, רק שהיא תחייך, שתבין שאתה אוהב אותה"
שימי-"יש משו בדברייך, טוב רותםם" אמר והחיוןך שלו כבר ניהיה יותר טוב.
אני-" טוב יאללה אחים שלי אני זז לבית למה יש לי מחר מבחן בכימיה ואנלא יודע כלום. נדבר.
שימי+ שי+ דניאל: ביי אחי.
----------------------------------------------------------------------------------------------------
הגעתי הבייתה יותר ממאושרת שהיום הזה נגמר. אכלתי התקלחתי החלפתי לבגדי בית ועשיתי שיעורי בית. פתאום צלצל הפלא שלי. לקחתי אותו מעל המיטה ועניתי.
--"הלו"
אני: "הלוו"
--: "ליאור?"
אני-:" כן מיזה?"
--: "רותם"
אני-: : הא רותם?"התחלתי לגמגם. שנאתי שאנשים שאני לא מכירה מתקשרים אלי.
רותם-" מה קורה ילדה?" הוא ניסה להחמיא. לא יודעת אם הצליח לו.
אני: " הכול טוב ואצלך?" עניתי, כבר הייתי קצת יותר בטוחה בעצמי. הכרחתי את עצמי ליד רותם לא להישבר. שלא יראה ת'חולשות שלי.
רותם-" בסדר, רוצה ניפגש היום נוציא חומרים לעבודה?"
אני-" סבבה, מתי?" שוב ניסיתי מאוד שלא לגמגם.
רותם-" שעה בספריה?"
אני-"טוב" וניתקתי את הטלפון.
. הוצאתי מהאורן גינס בהיר קצר וחולצה קצרה בצבע חום בהיר. נעלתי כפכפים תנכיות ועשיתי קוקו גבוה. כשהייתי מוכנה לקחתי את פלאפון שלי ואת הארנק את האם פי ויצאתי לכיוון תחנת האוטובוס. אחרי שתי דקות בערך הגיע האוטובוס. התיישבתי ושמתי אז האוזניות של האם פי שלי והסתכלתי מעבר לחלון. אהבתי לראות אנשים הולכים וחוזרים. זה הרגיע אותי. מן סוג של טרפיה. לחשוב מה הסיפור של כל אחד מאיפה הוא בא ולאן הוא הולך.
הגיע השיר של שי גבסו באם פי שלי.
[B]
לכי ילדה אהובה אל חופים רחוקים
אל חלומות אחרים,
יש עוד דרכים שאותן לא עברו מעולם
לכי לשם.
קחי לך ילדה אהובה את תרמיל האתמול
יש בו כמעט את הכל,
לכי ילדה אהובה כי עוד לא מאוחר
אל המחר.
לא, לא, אל תשכחי
גם כשעצוב לך יש לך אותי
לא, לא, אל תשכחי
אני כאן.
אל תכעסי אהובה אם נתנו לך לחשוב
אין כאן מקום לאהוב,
פעם היה זה חלום שאליו מגיעים
ממקומות אחרים.
לא, לא, אל תכעסי
גם כשעצוב לך יש לך אותי
לא, לא, אל תשכחי
אני כאן.
חייכתי לעצמי. כמה שאהבתי את השיר הזה.
" מה גורם לך לחייך?" שמעתי את רותם מעבר למוזיקה.
הוא התיישב לידי באוטובוס לקחת אוזניה אחת מאוזני ושם לעצמו באוזן. אני המשכתי לבהות באנשים שמחוץ לחלון.
ואני כבר עייפתי מאוד
על שנים אבודות לא אבכה עוד
כשביקשתי למצוא את הסוד
זה שגם לך מחכה...
לכי ילדה אהובה אל חופים רחוקים
אל חלומות אחרים,
יש עוד דרכים נסתרות להגיע דרכן
לכי איתן.
לא, לא, אל תשכחי
גם כשעצוב לך יש לך אותי
לא, לא, אל תדאגי
גם אם קשה לך יש לך אותי
לא, לא, אל תשכחי
גם כשעצוב לך יש לך אותי
לא, לא, אל תשכחי
אני כאן..
אני כאן.. אני כאן..
רותם-" שי גבסו הא?"
אני-"כן" אמרתי בהיסוס.
רותם-" מה עוד?"
אני- " אממ הכול, כל שיר שיש בו מילים יפות שאני מתחברת אליהם ומוזיקה שאפשר לשמוע אני שומעת. כמעט הכול חוץ מרוק" אמרתי בקול חלש. "ואתה?"
רותם-" אממ אני? אני בעיקר דיכאון"
אני-" למה דווקא דיכאון?" אמרתי במין היסוס. כאילו אני חוקרת יותר מידי.
רותם-" מאז דני" הוא אמר
אני-" הא" אמרתי שוב מהססת, מתביישת, לא מצליחה להתגבר על זה.
רותם-" אז מאז דני, שמעתי שיר שהתחברתי אליו, מאוד, שיר דיכאון, ומאז די התמכרתי" הוא אמר וחייך מין חיוך של סליחה. " הייתם זוג יפה את ודני" הוא המשיך. ירדה לי דמעה. דמעה אחת וקטנה. כל פעם שהיו מדברים על דני היו יורדות לי דמעות. קצת או הרבה אבל היו יורדות. תלוי במי שאיתו הייתה השיחה. לבכות לבכות? הרשיתי לעצמי רק ליד ליטל עדי ורונן.
רותם-" אני מצטער" הוא אמר וניגב לי את הדמעה. המגע של היד שלו על הלחי שלי צמרר אותי. הרגשתי איך הגעגועים לדני חוזרים. "לא ידעתי שזה כל כך פוגע בך"
אני-" זה בסדר רותם, אתה לא אמור לדעת" אמרתי וראיתי שהגענו לתחנה שלנו. קמתי מהכיסא שלי.
רותם-" למה את קמה?"
אני-" הגענו לספריה" חייכתי. הרגשתי קצת יותר נוח לידו. פתאום גיליתי מן רותם חדש. שלא מדבר על עצמו שכן מתעניין. שכן אכפת לו. שלא כל מה שאכפת לו זה לזיין את ענבל. אווי כמה שטעיתי.
ברגע שהגענו לספריה כל חבורת הבנות בהנהגתה של ענבל קפצו על רותם. ענבל באה אליו וחיבקה אותו ונשיקה אותו . אני התרחקתי. לא רציתי להיות באמצע. הלכתי לעבר השולחן הפחות או יותר קבוע שלי והתיישבתי שם. פתאום יוסי בא.
יוסי-" מה קורה ילדה יפה? למה את פה לבד?"
אני-" באתי להוציא חומר עם רותם אבל הוא עם ענבל" אמרתי בפשטות.
יוסי-" איך אפשר לנטוש ילדה יפה כמוך לטובת פאקצה כמו ענבל?" יוסי אמר וחייך. הסמקתי.
דיברתי איתו בסביבות החצי שעה שבסופה קבענו לצאת בערב. "קחי ניסיון" הוא אמר לי. "אם לא ילך אז אני יפסיק לנסות לשכנע." וזה שיכנע. באותו זמן רותם היה עם ענבל. אח"כ לקחתי כמה ספרים על הנושא שלי ושל רותם. כשגמרתי לצלם. עדיין רותם התחרמן על ענבל. אני החלטתי שאין לי מה לעשות פה. ושבאמת טעיתי לגבי רותם.לקחתי את הדברים שלי והלכתי לכיוון היציאה מהספרייה.
"ליאור" שוב פעם הוא חשבתי לעצמי. למה כל פעם שאני מסתובבת הוא נזכר בי?
"הא?" אמרתי מנסה לאסוף תקול הכי אדיש שלי.
רותם-" לאן את הולכת.?"
אני-" הבייתה" שוב ניסיתי להיות אדישה.
רותם-" אבל לא הוצאנו חומרים" הוא אמר כמעט בתמימות.
אני-" אני הוצאתי" אמרתי בשקט. חזרתי להיות אותה ביישנית.
רותם-" הא, למה לא קראת לי?"
אני-" היית עם ענבל" השפלתי את ראשי.
רותם-"הא" הוא אמר בשקט. " את רוצה שנתחיל לסכם?"
אני-" אני לא יכולה. יש לי משו" אמרתי שוב בקול מהוסס.
רותם-" הא טוב. אז ביי" הוא אמר במין קול מוזר כזה והלך לכיוון ענבל.
יצאתי מהספרייה וחזרתי לבית. אסור לך לתת לו לראות את החולשות שלך הלקיתי את עצמי כל הדרך חזרה. אסור לך. מבחינתך שיעשה מה בראש שלו. אם הוא יראה ת'חולשות שלך הוא ינסה לגרום לך לרצות אותו. את מכירה את זה. פשוט אסור לך. המשכתי לשכנע את עצמי כל הדרך חזרה. [/B]





