תוווודה בנות!!
הצו ראשון עבר בטוב אני חושבת חחח
פרופיל 97 :]]
המשך בערב..
ללאאב יו
מדהיים =)
תמשיכי
חח באלי שהיא תללד כבר
^
^
^
חיחיח גמלי P:
מחכה להמשך,
שמחה שעבר לך טוב [;
אווהבת 3>
"אני חייב לזוז"
"אוקיי, מסור ד"ש להורים שלך ולשיר"
"יגיע.. יוצאים היום?" שאל והסתכלתי עליו בהיסוס "או שלא.." הוסיף
"תצא עומרי.. חזרת מהצבא בטח בא לך לראות את כולם.."
"בא לי, אבל יותר רוצה להיות איתך"
"אתה בטוח?" לא רציתי שיתקע איתי בבית..
"במאה אחוז"
"אבל. .אולי בכל זאת כדאי שתצא?"
"לינוי די, אני רוצה להיות איתך היום. מקסימום מחר אני אפגש איתם"
"טוב.." אמרתי, הוא נתן לי נשיקה בלחי ויצא מהחדר..
אחרי כמה שניות שמעתי את דלת הכניסה של הבית נסגרת.
בא מהכאב - פרק 58
---
לקחתי דפדפת שורות והתחלתי לכתוב..
* חייל שלי,
אני מתגעגעת אליך, אתה לא מבין אפילו כמה..
אתה חסר לי.
חסרות לי השיחות שלנו...
חסרים לי החיבוקים שלך, הנשיקות.
אני חושבת שלא ידעתי געגוע עד היום בו התגייסת..
חייל חתיך במדים ירוקים וסקסיים ביותר. חח אתה יודע שמדים עושים לי את זה ;]
אני פה, כותבת לך ומתה לשמוע מימך.
שולחת לך אינספור הודעות, ויודעת שתענה כשתוכל..
קשה לי לא לשמוע מימך יום שלם... אבל אני יודעת שכשאתה יכול אתה מתקשר.
אני שולחת לך שוקולדים, יודעת שאתה חולה על שוקולד [ כמעט כמוני 😛 ], ומלא במבות
כי אין מכור יותר לבמבה מימך!
אוהבת אותך חייל שלי.
ליני . *
שמתי את המכתב במעטפה והדבקתי בול..
נתתי לאמא שתשלח את זה בדואר, לחייל שלי.
---
"הלו?" עניתי לעומרי
"I just call to say I love you " לחש
"אוהבת אותך יפה שלי.." לחשתי גם אני והרגשתי מחנק בגרון..
כבר יום רביעי, מיום שבת לא ראיתי אותו.
"עוד 3 ימים נסיכה.."
"אאוך.. שיעברו כבר!!"
"הם יעבור מהר" אמר ברוגע "מה שלומך?" התעניין
"בסדר ואיתך? איך שם?"
"בסדר"
"לא קשה מידי?"
"לא.. ויש פה צחוקים עם החיילים, מעבירים את הטירונות בסבבה"
"אני שמחה.." אמרתי, מאושרת שטוב לו שם. "מזל שעוד שבועיים וחצי זה נגמר"
"כן אה.." הטירונות שלו, ג'ובניק, נמשכת חודש.
"אתה עדיין רוצה קרבי נכון?"
"לא!" אמר מיד "תודה על החבילה, היום קיבלתי את השוקולדים והבמבות וכבר חיסלתי הכל"
"שמנצ'יק!!" צחקתי "אני אביא עוד בשבת"
"בייבי נגמר הזמן החופשי, נדבר מחר?"
"כן! אל תשכח להתקשר.. אוהבת אותך"
"בחיים לא אשכח. אוהב גם ושולח לך אלפי נשיקות"
"שולחת לך מיליון" צחקתי ושנינו ניתקנו.
---
יום שישי, אמא הלכה לקניות..
ביקשתי ממנה שתקנה מלא חטיפים ושוקולדים לעומרי.
כשחזרה שמה את השקיות אצלי בחדר, בדקתי מה היא קנתה..
בדיוק מה שרציתי :].
התקשרתי לאבא של עומרי והוא אמר שאני יכולה לבוא איתם מחר אליו..
ושהם יאספו אותי ב-9 בבוקר, בכל זאת.. יש קצת נסיעה עד הבסיס שלו.
הלכתי לישון מוקדם, אחרי שארגנתי בגדים למחר.
בבוקר התעוררתי בסביבות 8, התלבשתי, התאפרתי וסידרתי את השיער.
כשסיימתי הכנתי לעצמי שוקו חם ואכלתי עם זה קוראסון שוקולד..
שמעתי צפצופים מלמטה, יצאתי מהבית ונעלתי את הדלת אחרי.
נכנסתי למכונית של ההורים של עומרי..
אני:"היי, מה שלומכם?" חייכתי אליהם וחגרתי חגורה.
אמא שלו:"מה שלומך לינוי?"
אני:"בסדר" חייכתי ושיר נתנה לי נשיקה גדולה "התגעגעתי אלייך קטנה"
שיר:"לינוי, דיברנו על זה! פעם הייתי קטנה.. עכשיו כבר לא!"
אני:"אוקיי אוקיי, מצטערת" חייכתי
שיר:"וזה כי את לא באה לבקר אותי!" אמרה במבט כועס ושנייה לאחר מכן חייכה..
הנסיעה עברה בשקט, הגעגועים הציפו אותי..
עם כל קילומטר שעברנו ההתרגשות רק גברה וגברה..
רציתי כבר להגיע אליו. לחבק אותו, לנשק אותו..
אחרי 45 דקות נסיעה עומרי התקשר אלי..
"מה קורה מאמי?" עניתי
"בסדר, איפה אתם??"
"לא יודעת.. שנייה" אמרתי לו "איפה אנחנו?" שאלתי את הוריו
אבא:"זה עומרי?"
אני:"כן.."
אבא:"תגידי לו שיצא עוד 10 דקות"
"אבא שלך אמר שתצא עוד 10 דקות" אמרתי לו
"מה 10 דקות?! אאוך אני מת לראות אותך כבר!!"
"גם אני.." חייכתי "יאללה עוד 10 דקות"
"אוקיי, בהי יפה שלי"
"ביי מותק" אמרתי ושנינו ניתקנו.
באמת אחרי 10 דקות הגענו..
אבא של עומרי החנה את המכונית ויצאנו מהאוטו.
לקחתי את כל הדברים שהבאתי לעומרי והם הוציאו מלא דברים מהאוטו,
הביאו ארוחת בוקר :].
התעקשתי לעזור להם והם התעקשו בחזרה שלא.
הם ביקשו שאתקדם עם שיר ונתפוס שולחן.
נכנסנו לאזור, מסתכלות סביבנו ומחפשות את עומרי.
כשמצאנו אותו, יושב אחד השולחנות עם עוד חייל ומשפחתו הלכנו לשם..
שיר רצה אליו וקפצה עליו בחיבוקים ונשיקות.
עומרי:"מי התגעגע אלייך הכי בעולםםםם?" אמר לה והדביק לה נשיקה גדולה.
שיר:"אתה אתה אתה!" צחקה וחיבקה אותו "התגעגעתי גם עומרי!" חייכה אליו והוא הוריד אותה.
"בואי לפה.." לחש לי ומשך אותי קלות אליו.. "התגעגעתי" חיבק אותי חזק
"גם אני!" לא יכולתי לעצור את עצמי וכמה דמעות זלגו מעיניי
"דיי לינוי.." ביקש בחיוך וניגב את הדמעות
"מהתרגשות, לראות אותך סוף סוף" אמרתי והוא נישק אותי.
עומרי שם את ידו סביבי ונתן לשיר יד, והלכנו לאותו שולחן בו הוא ישב.
עומרי:"תכיר אח שלי, זאת לינוי" אמר בחיוך גדול
---:"ההו.. אז את לינוי המפורסמת?" צחק אותו חייל "נעים מאוד, אור"
אני:"נעים גם לי" אמרתי בחיוך "אתה החבר מהגן?" צחקתי
אור:"חחח כן" צחק. התיישבנו בשולחן איתם וההורים של עומרי הגיעו,
אמו גם רגישה בטירוף והתחילה לבכות.. עומרי צחק עליה.
הם גם התיישבו בשולחן והתחילו לארגן את ארוחת הבוקר.
עומרי:"סוף סוף ארוחה נורמאלית" התלהב כשראה אותם מוציאים את האוכל..
אני:"האוכל פה נורא?"
עומרי:"את לא מבינה אפילו כמה!" אמר לי.
הסתכלתי עליו, גאה בו.. בחייל שלי.
כמה שהוא השתנה בפאקינג שבועיים!!
כמה הוא התבגר, כמה הוא למד להעריך את החיים הקודמים שהיו לו,
כשיכל לצאת כשרצה, להתקשר למי שרצה בכל שעה אפשרית, לאכול אוכל אמיתי!
"מה קרה?" שאל אותי
"סתם.." חייכתי "אני אוהבת אותך"
"גם אני אותך" חיבק אותי אליו, השענתי את ראשי עליו וצמרמורת עברה בכל גופי,
התגעגעתי לחיבוקים שלו.. לנשיקות שלו..
אליו.
---
"בואי, אני אראה לך את הבסיס.." קם מהספסל והושיט לי את ידו "תכף נחזור" אמר להוריו,
ואני הלכתי אחריו.
"אור ממש נחמד!"
"כן, הוא סבבה לאללה" חייך "שם אנחנו ישנים" הצביע לי מרחוק על אוהל קטן כזה
"עומריי.." הסתכלתי עליו
"מה קרה?"
"לא קר לך? =[" שאלתי והוא צחק
"קר לי, אבל בקטנה" אמר והסתכל עלי, מנסה לקלוט משהו.
"מה?" שאלתי
"מה קרה?"
"כלום.." לא הסתכלתי עליו
"ועכשיו באמת" סיבב את פניי בעדינות והיה קרוב לי
"עצוב לי.."
"למה??"
"שאתה פה, אתה קרבי בנשמה"
"שטויות, העיקר לעשות צבא." לא הסתכל עלי, ידעתי שהוא עדיין רוצה קרבי.
התיישבנו בספסל מרוחק כזה "תחשבי שאם הייתי בקרבי, ככה היינו שלוש שנים."
"אז הייתי באה לבקר אותך הרבה.. אתה יודע שהיינו עוברים את זה"
"זה לא משנה עכשיו..זה לא שאני יכול לשנות משהו"
"אם היית יכול, היית משנה?"
"לא.. טוב לי פה" חייך חיוך קטן ואני בספק אם הוא היה אמיתי "מה שלומה?" שאל וליטף את בטני
"מתגעגעת אליך" אמרתי והוא צחק
"כשהיא תיוולד בעזרת ה' אני אסיים טירונות"
"אני מקווה.. :]"
"אם היא לא תחליט שבא לה לצאת לפני הזמן" צחק
"היא תחכה לך" חייכתי. "אור יודע?"
"על מה?" שאל והסתכלתי על הבטן הענקית שלי "כן.." אמר
"אוקיי"
"מפריע לך?"
"לא.."
"למה שאלת?"
"סתם, כי הוא לא היה מופתע כשראה אותי" קמתי מהספסל
"לאן??"
"בוא נחזור.."
"למה?!"
"בטח גם ההורים שלך רוצים להיות איתך.."
"נו עוד מעט.." הושיב אותי עליו, קמתי ממנו ישר והתיישבתי לידו "די עם התסביך
השמנה הזה" אמר והשפלתי את ראשי "את סקסית מתמיד" ליטף את פניי
"אל תשקר" הורדתי את ידו ממני,
רציתי כבר שהיא תיוולד.
רציתי כ"כ לחזור למשקל הקודם שלי.
"דיי להיות צומי ולדרוש מחמאות" חייך
"אתה יודע שזה לא עניין של צומי" חיוכו נמחק מפניו
"לינוי, פחות מחודשיים ואת חוזרת למשקל שלך."
"בוא נחזור" קמתי מהספסל והתקדמתי לכיוון השולחן, עומרי רץ קצת אלי ועצר אותי
"אני אוהב אותך" אמר ונישק אותי.
הייתי צריכה לשמוע את זה ממנו, הייתי צריכה את הנשיקה הזאת, את המגע שלו..
עכשיו, במבט לאחור אני חושבת שפשוט לא הייתי מוכנה נפשית להיות בהיריון,
אבל אני בהחלט לא מתחרטת על ההחלטה שלי לשמור את התינוקת....
הפעם לא יצא קצר ! חחח
* הפרק הזה אשכרה עשה לי חשק
לחבר חייל.... 😁 *
אוהבת מלאאא
אהה פרק מדהיםםםםםםםםםםםם [:
מחכה להמשך,
אוהבתתתת 3>
פרק מדהים (:
וסחטיין על הפרופיל P:
חולעלייייייהם!!!!
המשך!
אוהבת.
אתר האהבה הישראלי