טוב..אז אני כותבת סיפור אחד כבר הרבה זמן וחשבתי לפרסם אותו פה..
אני מקווה שתיתנו לי הערות..כי אני באמת רוצה לדעת איך הכתיבה שלי..=]
לאפ יוווו
לחיות את החיים
=-פרק 1-=
"טוב...אז..איך אוכל לומר לך את זה בדרך הקלה ביותר?!" שמעתי אותו מדבר לעצמו.
"קרן ברקאי.."
"ד"ר, אתה מוכן לומר לי כבר מה קרה?!..."
"אוקיי" הוא התיישב ונעץ בי מבטי חסד.
"יש לך מחלה סופנית, מדוברת בסרטן בראש, גידול, ו..."
"אלוהים, למה?!?....למה לבת שלי..למה?!?!?"..
ראיתי את העיניים של אמא הולכות ומתמלאות בעצב ודמעות מרגע לרגע.
"אני מצטער אבל, נשארו לך שישה חודשים לחיות, לכל היותר."
"מה?..אבל אי אפשר לעשות כלום?!..אני צעירה אני יכולה לעשות טיפולים, משהו.."
ניסיתי למצוא פתרון, משהו, לא האמנתי לאיש הזה, שטוען שהוא רופא..אף אחד לא יכול לקבוע את מותי טרם עת, הרגשתי שהחיים שלי בידיים שלי ולא בידיים של אף אחד אחר.
אמא קמה, היא התחילה לצרוח כמו משוגעת, לא רציתי לבכות, אבל הדמעות ירדו ולא עצרו אף לא לשנייה.
"למה לה ולא לי?!..." היא צעקה..
"זה לא יכול להיות שילדה, שהילדה שלי לא יכולה לעבור את המצב הזה, והיא בסך הכל בת 15."
"אני מצטער, אני באמת מצטער."
הרופא ניסה להרגיע את אמא אבל היא לא האמינה בצערו, שמעתי שהיא מלמלה בין לבין "..אתה מצטער?!, אתה עוד תצטער, אחרי שאני אתבע אותך כשהבת שלי תחלים.."
"אמא, נראה לי שנלך הבייתה..בואי.." לא רציתי להשאר במקום הזה אף לא שנייה אחת.
בנסיעה אמא דיברה עם עצמה, לא הבנתי מילה ממה שהיא אמרה, יכול להיות שגם לא רציתי להבין.
הסתכלתי על הנופים של ארץ ישראל, על הנופים המדהימים האלה, וחשבתי על כך שאם לא יקרה נס, יותר נכון שאם אני לא יעשה כלום, אני לא אראה יותר את הנופים האלה, אני לא אשמע יותר את אמא אומרת לי בשקט "יפה שלי, קומי, אחרת את תאחרי לבית הספר" כל בוקר.
חשבתי לעצמי, איך אני אמות, איפה אני אהיה ברגע שאמות.
ואז עצרתי את המחשבות האלו.
"אני לא אמות" לחשתי.
"נכון אמא??" שאלתי אותה.
"מה יפה שלי?" קטעתי אותה מהמחשבות שלה..
"נכון שאני לא אמות!?" שאלתי אותה, כי ידעתי מה תהיה התשובה שלה, וידעתי שהתשובה שלה תיתן לי כוח.
"קרן, את תמותי אחריי, ככה הם חוקיי הטבע, המבוגרים מתים לפני הצעירים, ואת, תמותי אחריי." היא ענתה בעת שהעיניים החומות הגדולות שלה הופכות לאדומות ואז..הדמעות הציפו אותן, וכבר לא ראיתי את צבען ולא את יופיין.
הגענו הביתה, אמא ביקשה ממני לא לספר לאף אחד על המחלה, כי היא רוצה לעשות זאת בעיתוי הנכון ובדרך הנכונה.
בגינה ראיתי את מור אחותי הקטנה משחקת עם החברות שלה...
"נו...איך היה אצל הרופא?!.." היא ניגשה אליי ואל אמא.
"אמא, נכון שהיא סתם עבדה עלינו רק בשביל לא ללכת לבית הספר?!" היא הסתכלה עליי במבט מנצח..
"נכון יפה שלי, נכון" אמא סגרה את האוטו, הסתירה את הדמעות מפני מור ונכנסה הביתה.
"טוב קרן, הפעם אני סולחת לך על זה שלא הלכת לבית הספר אבל בפעם הבאה אם את לא הולכת גם אני לא הולכת..." היא הסתכלה עליי במבט עצבני ושילבה ידיים.
"אוף, תמיד אני נדפקת בבית הזה, תמיד!" היא מלמלה בדרך חזרה לחברותיה.
קיוויתי שהיא לא ראתה את עיניי האדומות ונכנסתי מהר לביתי.
הלכתי ישירות לחדרי, שם אוכל לחשוב מה אני אעשה בשקט, חשבתי לעצמי.
נכנסתי לחדר וזרקתי את עצמי למיטה, עדיין הדהד בראשי קולו של הרופא והשפט שהכה בי את המכה הזו.
"אני מצטער אבל, נשארו לך שישה חודשים לחיות, לכל היותר."
"אני מצטער אבל, נשארו לך שישה חודשים לחיות, לכל היותר."
"אני מצטער אבל, נשארו לך שישה חודשים לחיות, לכל היותר."
המשפט הזה חזר ונשמע במוחי בכל רגע, לא ידעתי איך להפסיק את הדמעות..
ואוו 😮
התחלה מדהימה. 😉
אהבתי 😛
פרק עצוב 😢
מחכה להמשךךךךךךךךךךךךךךךךךך 😁
תודה..אבל לא מגיבים..איזה באסההה=[
התחלה יפה אבל אני לא יודעת אם אני יצליח לקרוא את שאר הסיפור זה מזכיר לי המון דברים שקשה להתמודד איתם !
QUOTE (שריני @ 26/06/2007) התחלה יפה אבל אני לא יודעת אם אני יצליח לקרוא את שאר הסיפור זה מזכיר לי המון דברים שקשה להתמודד איתם !
אהה..חבל..ואני מקווה שהכל פסדר מאמי=[
פרק 2
"קרן...קרן קומי, אמא אמרה שתבואי לאכול.." קראה לי מור.
"מור..תגידי לה שאני אבוא אחר כך" מלמלתי מתוך שינה.
"אוקיי..איך שבא לך" היא לחשה לי באוזן במתיקות.
"אהה..וחברה שלך התקשרה..היא אמרה שכשאת מתעוררת תחזרי אליה דחוף!" יצאה וטרקה את דלת החדר.
"איזו חברה??" צעקתי לה..
"אממ...איך קוראים לה..אנה.." היא צעקה לי בחזרה..
"אנה?!"
"מה קורה??" שאלתי.
"הכל טוב כפרוש מה איתך?..איך היה אצל הרופא?"
לא ידעתי מה לענות, לספר לה על המחלה..בכל זאת היא החרבה שכי טובה שלי..מצד שני לא רציתי שידעו על המחלה.
"אממ...אהה..אצל הרופא?!..היה אחלה...הוא אמר שהכל פסדר איתי ושאין לי כלום" שיקרתי, אבל הרגשתי שזה שקר לבן.
"יופי, אני שמחה...טוב יפה שלי..אני זזתי עם רן לטייל, אני אדבר איתך..ביי"..
"ביי"..ניתקתי.
חשבתי אם אני צריכה לספר למיכאל.
מצד אחד אני רוצה שהחבר שלי יהיה איתי ברגעים הכי קשים בחיים שלי, אבל מצד שני רציתי להפרד ממנו, כדי שלא יסבול כשאמות, אם אמות.
ואז שמעתי את אמא קוראת לי למטבח..לאכול..
התיישבתי ליד אבא, הוא אכל בתאבון רב.
"בתאבון לכולם" אמרתי.
"גם לך".."תאכלי"..אמרו אלכס ואמא יחד.
בארוחה כרגיל, אלכס רב עם אבא, הוא ביקש ממנו את המכונית לשישי שבת, אך אבא לא רצה שהוא יצא.
"מה הבעיה שלך??אני לא מבין למה אתם כל כך רוצים להתערב בחיים של הילדים שלכם..אני רגע לפני גיוס יאללה, תנו לי לחיות!!!"
אלכס צעק וקם מהשולחן.
"אבא, אולי באמת תיתן לו ללכת, הוא מתגייס אוטוטו והוא צריך להשתחרר לפני" ניסיתי לשכנע את אבא.
"לא!, יש לו משפחה ולפחות ביום שישי הזה הוא יעשה איתנו קידוש כמו שצריך ולא ייסע לחברה שלו שגרה 800 ק"מ מפה." הוא צעק והסתכל על אמא, כנראה כי הוא ידע שאמא רוצה להגן על אלכס.
"לילד יש חברה, תן לו להיות איתה!..מה הבעיה?!" אמא ניסתה לשכנע אותו.
"לא! ולא זה לא!" הוא צעק והמשיך לאכול. "ושאף אחד לא ידבר על זה יותר".
"תודה, אני שבעה" אמרתי במטרה לשבור את השתיקה ששררה בבית כמעין ערפל שהציק לנו.
"לבריאות.." לחשה אמא וחייכה אליי.
חזרתי לחדרי והתחברתי לאייסי.
ואז..קיבלתי הודעה ממיכאל.
מישי:
כפרה שלי..את בבית כבר?
קרנוש:
כן.
מישי:
ואיך היה?..הכל בסדר?
קרנוש:
כן, בטח שהכל בסדר..=]
בא לך לצאת קצת..? בא לי שנדבר..
מישי:
כל עוד את לא רוצה להפרד ממני..בא לי..
חח סתם=]..אני עוד 10 דקות אצלך..ביי יפה שלי=].
קרנוש:
ביי.
החלטתי לספר לו, אני אוהבת אותו והוא אותי ואם הוא יהיה איתי, זה יעזור לי יותר.
החלפתי בגדים למשהו יפה ויצאתי...אמא שאלה אלן אני הולכת וסימנה שלי 'שקט' עם האצבע על הפה, כנראה שהיא הבינה שאני רוצה לספר למיכאל.
ראיתי אותו בכניסה..הילד היפה שלי..לשניה שכחתי מכל מה שעבר עליי ביום וחיבקתי אותו, טוב לי איתו, הוא נותן לי תחושת ביטחון והגנה.
"יפה, כרגיל!" הוא לחש לי באוזני.
"תודה, גם אתה!"
"אז?..רצית שנדבר!? אני מקשיב" הוא הביט בי במבט של כלבלב עצוב.
"אממ..אנ..אני רציתי להגיד לך ש.."לא יכולתי להוציא את זה מפי.
"נו?..קרן? מה הבעיה?..למה את מגמגמת?" הוא התחיל לחשוד שמשהו לא בסדר איתי.
"את באמת רוצה שניפרד??" הוא המשיך.
"לא! לא! סתם..רציתי לשאול אותך אם בא לך שנלך מחר לים" לא יכולתי, זה לא יצא לי, הרגשתי שאני צריכה להמשיך כרגיל בחיים שלי, כאילו אין מחלה ואין שישה חודשים.
"יואו, מה את דפוקה?! חשבתי כבר משהו רציני. נהיה לי עור ברווז" הוא נשמע כאילו ירדה לו אבן מהלב, אך אצלי האבן נשארה, ויכול להיות שתשאר שם תמיד.
"ברור שנלך לים, תגידי לי מתי אני יבוא לאסוף אותך." הוא הסתכל עליי עם חיוך יופלה.
"או קיי, אני אדבר איתך כבר מחר" דווקא דיי היה לי חשק לנסוע לים.
מיכאל ליווה אותי לבייתי וניפרדנו לשלום בשער ביתי.
"אני מצטער אבל, נשארו לך שישה חודשים לחיות, לכל היותר."
בחלום, המשפט הזה חזר שוב ושוב ללא הפסקה, חלמתי על הלוויה שלי, איך שכולם בכו וכולם לבשו בגדי אבל.
"אני מצטער אבל, נשארו לך שישה חודשים לחיות, לכל היותר."
זה המשפט שכולם לחשו בשקט אך שמעו את זה כל כך חזק, פעם אחרי פעם, שניה אחרי שניה, ללא הפסקה, כל משפחתי, כל חבריי, כל שונאיי, לחשו את המשפט בלי הפסקה!
יצא פרק דיי ארוך..=]..מקווה שתאהבו
ואוו זה משגע מדהים. 😁
המשךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךך 😛
וואוווווו!!!
אמאל'ה נהיה לי עור ברווז..
מסכנה =\\
התחלה יפה 😊
מחכה להמשךךך
אוהבת רחלוש =]]
איזה
סיפור מדהיייייייים [= !
המשךךךך
