מעללללללף : )
מחכה להמשך מתוקה
המשךךךךךךךךךךך
והתמונה של רונאלדו מדהימההההההה!!!!!
הוא כזה חתיךךךךךךךך..
טנקסס..
אזז..ההממששךך..
פרק 3
"קרן, מאמי שלי! קומי..אחרת תאחרי לבית הספר!" לחשה לי אמא באוזן.
"זה היה ר-ק חלום" חזרתי ושיננתי את המשפט בראשי כדי שיקלט וכך החלום לא יפחיד אותי.
אמא נתנה לי חוברת שבה כתובים כל מיני טיפולים במחלה, היא אמרה לי לקרוא את זה כדי שאני אדע מה מצפה לי.
בדרך לבית הספר קראתי עמוד אחד.
'סרטן המוח הוא גידול ממאיר - גידול לא נורמלי ובלתי-מפוקח של תאים הנמצאים במוח: נירונים, תאי גליה, תאי...'
לא הבנתי כל כך..מה שכן הבנתי זה שאני רוצה להיות רגילה, נורמאלית, כמו כולם.
המשכתי לקרוא כי הרגשתי שאני חייבת לדעת מה עובר על הגוף שלי.
'...ניתוח מקיף נעשה במטרה להסיר את הגידול כולו או חלקים ממנו. ניתוח הכרוך בפתיחת הגולגולת נקרא קרניוטומיה (Craniotomy). הניתוח נעשה לרוב תחת הרדמה כללית, לעיתים יעדיף הרופא לבצע את הניתוח בעודך ער בכדי למנוע פגיעה בחלקים שונים של המוח. כחלק מההכנות לניתוח מגלחים לעיתים חלק משערות הראש. יש המעדיפים לגלח את כל שיער ראשם, היות וכך קל יותר לחבוש פיאה עד לצמיחת...' זה היה החלק שהחסיר פעימה מליבי.
"לגלח ת'שיער????"
"למה?"
"ואם אנ'לא רוצה"
"אני לא עושה ניתוח כזה" דיברתי עם עצמי לאורך כל הדרך לבית הספר.
התחלתי להרגיש את הגוש הגדול שתקוע לי בגרון, הדמעות שמתות לצאת החוצה אך אין להן את האישור שלי לעשות זאת, הרגשתי שראשי מתפוצץ מבפנים.
הכנסתי את החוברת לתוך התיק, בין הספרים.
ונכנסתי לבית הספר.
החברות שמו לב למצב הרוח האיום שלי והרבה פעמים הוצאתי עליהן את הכעס והן הבינו שמשהו לא בסדר איתי.
אז הן העדיפו לא להתקרב או לשאול.
מיכאל בא אליי פעמיים, חיבק ונישק, אך אני הייתי קפואה, לא נתתי לו את היחס החם וגם ביטלתי את היציאה לים.
ביקשתי ממנו להיות לבד, הוא לא רצה להניח לי עד שלבסוף התייאש והלך לשחק כדורגל על חבריו.
כך..עבר עליי היום הזה בבית הספר.
הגעתי הביתה ועליתי לחדרי, רציתי להמשיך לקרוא את החוברת.
להפתעתי, היא לא הייתה שם.
נלחצתי, הבנתי שמישהו לקח אותה.
זה הפחיד אותי. מי חיטט לי בתיק?!.
הוצאתי את כל ספריי ומתברותיי מהתיק, חיפשתי בין הספרים אך כלום. כלום!.
"קרן! הפלאפון שלך מצלצל!" מור קראה לי.
רצתי לענות.
"הלו?"
"קרן?!" היא שאלה.
"כן." עניתי.
"בא לך לבוא אליי?" שאלה שני.
"או קיי..אני אבוא עוד 10 דקות".
"היי, מה קורה?" היא נתנה לי נשיקה ושאלה.
"הכל מצויין..מה איתך?" שאלתי.
"איתי קצת לא טוב." היא אמרה והצביעה לי להכנס.
"למה לא טוב?" שאלתי.
"קרן!" לפתע שמעתי קול נוסף מהסלון.
"איך זה יכול להיות שאת לא מספרת לנו דבר כזה?..הא?!"
או קייי...מקווה שתאהבו את הפרק..
פרק דיי קצר=\
תודה..אמממ
נראה לי שאני ישים המשך מחר=]..
מהמם=]
תמשיכיכיכיכיכיייייי
😉
ואוו פרק מדהים.. 😉
חחחח יש מתחחחחחח ואני בטוחה, 😁
שהן מדברות על המחלה או שלא 😕 😯 😛
מאמי המשךךך מהררררררררררר 😊
טנקסס...נראה לי אני אשים את ההמשך במשך היום..
לאביו
אזז..המשך..=]
פרק 4
"היי, מה קורה?" היא נתנה לי נשיקה ושאלה.
"הכל מצויין..מה איתך?" שאלתי.
"איתי קצת לא טוב." היא אמרה והצביעה לי להכנס.
"למה לא טוב?" שאלתי.
"קרן!" לפתע שמעתי קול נוסף מהסלון.
"איך זה יכול להיות שאת לא מספרת לנו דבר כזה?..הא?!"
"מה??איזה דבר?..מה עובר עליכם?" מיכאל ישב שם..ראיתי את העיניים שלו אדומות, כאילו בכה לפני רגע.
התיישבתי ליד השולחן ולא הבנתי על מה הם מדברים.
'יכול להיות שהם לקחו לי את החוברת??' שאלתי את עצמי ללא הפסקה.
מיכאל ביקש ממני ללכת איתו החוצה רגע.
קמתי מהכיסא והרגשתי חרדה. ואז, על הספא שעליה ישב מיכאל, ראיתי אותה.
"איך החוברת הזו הגיעה אלייך, שני?!" שאלתי.
מיכאל הסתובב אליי והסתכל עליי בעצבים.
"כמה זמן תכננת לא לספר לי? הא?!" הוא צעק.
"ולי? לי את לא מספרת? חשבתי שאנחנו אחיות, שאף אחת לא מסתירה כלום מהשניה." היא בכתה, אף פעם לא ראיתי את שני בוכה ככה.
"אני בחיים לא הייתי מסתירה ממך דבר כזה." היא המשיכה, היא נכנסה להיסטריה, היא לא הפסיקה לצעוק.
היא צעקה, אבל אני לא שמעתי כלום.
רק חשבתי על זה שהם יודעים, ולא ממני. מהחוברת.
"איך זה הגיע אליכם?, אתם מוכנים להסביר לי?" התעקשתי, ניסיתי לדחוק את ההסברים שלי.
"זה מה שחשוב לך עכשיו? הא?! איך זה הגיע אלינו? זה מה שחשוב?!?!" הוא צעק, כעס.
והיא זלגה, הדמעה שכל כך לא רציתי שתצא, יצאה.
הרגשתי חרא, על הפנים, כעסתי, פחדתי, שמחתי כי זה כבר נודע להם אבל מצד שני לא רציתי שזה ייוודע להם, ובטח שלא כך.
כל הרגשות התערבבו בבטני בלי די.
"תסתכלי עליי לפחות, תדברי, תגידי משהו!" הוא תפס אותי בידי במטרה לסובב אותי אליו. הוא תפס אותי בחוזקה, כאב לי, אך כאב לי יותר בפנים, בתוכי, בליבי.
הסתכלתי על הרצפה.
"סליחה, אבל זה נודע לי רק אתמול, ולא ידעתי איך לספר לכם.
רציתי, באמת שרציתי לספר, אבל לא ידעתי איך." קולי יצא מפי, בלחש, משום שכבר לא יכולתי לדבר.
ידו של מיכאל הרפתה ממני, הוא הסתכל עליי ויצא מהבית בליווי דמעותיו.
הסתובבתי אל שני, היא ישבה מכופפת אל ברכיה ומסתירה את פניה.
קצצר, מקווה שתהנו=]
לאביו.
ותגיייבוווו
מדהים (:
ואיי אלה חברים אלה?!
זה חבר זה?!?!
נו באמממממממממת אם יש כאלה חברים מי צריך אוויבים!!
במקום לצעוק אליה כל כך שלא סיפרה להם, הם אמורים לחבק אותה לתמוך בה!!!
היא זו שעוברת משבר, היא זו שיש לה גידול ולא הם!!
הם צועקים אליה לא מבינים למה לא סיפרה להם.
כאילו הלוו הילדה ידעה את זה רק אתמול!! תנו לה זמן לעקל את זה!!
לא ישר לתקווף!!..
סורי אם נכנסתי לזה חזק זה פשוט מזכיר לי משהו אישי..
וקשה לי להתעלם מזה.
פרק יפיפיייייייייייייפה!!
מחכה להמשךך..
אוהבת המווווווווווון 3>
אתר האהבה הישראלי