אח יקר, עכשיו אתה כבר לא פה.
לא איתי.
רק בן 23 היית
'היית ' כל כך קשה לי להגיד את זה, לדבר עליך בעבר.
עדיין לא מעכלת שאתה כבר לא כאן, לא איתי..
לא אוכל עוד לשמוע את צחוקך המתגלגל,
לראות את הגומות שמופיעות בכל חיוך קטן החושף שורה של שיניים לבנות ויפות.
לא אוכל לראות שוב את עינייך בצבע חום-דבש,
"כשאני בשמש הן כמעט ירוקות" נהגת לומר, אהבת עיניים ירוקות,
התגאית שיש לך כאלו – גם אם זה רק כשאתה נמצא בשמש.
אני יושבת וכותבת, בוכה, הדמעות לא מפסיקות לזלוג.
יודעת שאתה שונא לראות אותי בוכה, מנגבת את הדמעות ומנסה להישאר חזקה, בשבילך,
בשביל ההורים ובשביל כולם.
כי הרי מישהו מבין כולנו חייב להיות חזק לא ? ,
אפילו את אבא ראיתי בוכה היום.
אבא, הקשוח והרציני, זה שנהג לחייך לעיתים רחוקות,
נהג להראות טיפת אנושיות לעיתים רחוקות.
עכשיו הוא בוכה, ללא הפסקה.
תמיד נסעת בזהירות, מסתכל לכל עבר,
מנסה לא לפספס שום תמרור 'עצור'.
מתעצבן כשאנשים נוסעים מהר,
"אנשי פוזות" קראת להם שוב ושוב.
אלו שמחזיקים את ההגה ביד אחת וביד השנייה מעשנים סיגריה אחרי סיגריה,
מוזיקת דיכאון נשמעת עוד כשהם במרחק קילומטר ממך,
שנאת את אותם "אנשי פוזות",
גם אני שנאתי אותם, בגללך.
הרי אתה אחי הגדול,
אחים קטנים מחקים את האחים הגדולים.
מעריצים אותם, רואים בהם דמות למופת,
אני זוכרת שעוד כשהייתי קטנה, והיית יוצא בלילה בשקט מהבית,
הייתי מתעוררת ורצה אליך,
שנייה לפני שאתה פותח את דלת הכניסה,
"תחזרי לישון קטנה שלי" היית אומר,
נותן לי נשיקה במצח וחיבוק "ותהיי בשקט, כדי שההורים לא יתעוררו" הוספת.
יצאת עם חברים, עם ידידות. ועם החברה, ז
את שאיתך מאז שאני זוכרת את עצמי,
זאת שעכשיו יושבת בסלון עם ההורים ולא מפסיקה לבכות,
זאת שטוענת שאין כל ערך לחייה בלעדיך,
לא יודעת איך להמשיך כשאתה לא איתה..
יושבת עם תמונה של שניכם מתנשקים בין ידיה,
מחזיקה אותה,
מלטפת את פניך היפות ומנשקת אותך,
גם אם זו לא נשיקה אמיתית,
היא מנשקת.
הולכת לחדר שלך, נשכבת על מיטתך,
מריחה את החולצה שעוד לבשת אתמול כשיצאתם ביחד,
את הבושם שקנתה לך ליום-הולדת.
זה שתמיד שמת, זה שכשהיית יוצא מהבית הייתי עוד מריחה אותו,
ריח שנשאר המון זמן.
אני כועסת על ה'.
לא מבינה בכלל איך יכולתי להאמין בו עד עכשיו.
איך האמנתי שהוא קיים,
שהוא איתנו,
שהוא שומר על כולם.. ?
בטח אתה רואה משם, מלמעלה מה אני כותבת ומתעצבן.
תמיד אמרת לי ש-ה' קיים ושצריך להאמין בו, ואני תמיד הקשבתי כי אתה אחי הגדול,
ואני מקשיבה לך, מאמינה בך.
יודעת שכל מה שאתה אומר נכון.
לא מפקפקת בדברייך ולא לרגע.
למי עכשיו אני אקשיב ?
מי עכשיו ידריך אותי ?
מי ישמור עלי ?
מי יגן עלי מכל הרע שבעולם ?
כי עכשיו אני יודעת שיש רוע בעולם.
"אל תתקרבי אליו, הוא לא בשבילך!" אמרת לי שוב ושוב על זה שהתחלתי
לצאת איתו, "הוא לא בחור טוב בשבילך.. מגיע לך יותר" היית אומר לי כל הזמן.
מי עכשיו יגיד לי מי טוב לי ומי לא ?
מצחיק אותי לחשוב, שמעתי בקולך.
באמת התרחקתי ממנו.
שמרתי ממנו מרחק, הקשבתי לך,
כי זה אתה..
אח שלי .
בדיוק בדקות שדיברתי איתו, שם בגינה שהיינו תמיד נפגשים בה,
ואתה היית צופה עלינו מהבית, שומר שהכל בסדר..
שהוא לא עובר את הגבול איתי.
שם, באותה גינה נפרדתי ממנו, הקשבתי לך,
האמנתי שדבריך נכונים.
באותו הזמן שאתה עשית את התאונה,
שאותו נהג שיכור ומסריח עבר כשהרמזור היה אדום,
ואתה – הנהג הכי טוב שאני מכירה,
נסעת כשהרמזור של הנתיב שלך הראה ירוק.
הרכב של אותו נהג שיכור פגע במכונית שלך,
אותו נהג שיכור הרג אותך.
שם, בכביש, במקום שהיית הנהג למופת.
לא הגיע לך למות ככה,
אומרים ש-ה' לוקח את הכי טובים אליו,
אני כבר לא מאמינה ב-ה'.
הוא לקח את המלאך שלי, אותך.
כדי שתהיה שם לצידו,
לא חשב שאני צריכה אותך פה איתי.
שכולנו צריכים אותך איתנו.
יהי זכרך ברוך.
😢





