סהר , .. אתה חושב שקיים גן עדן..?

אעאעא אני מתרגשתתתתתתתתתתתת!
סוף סוף הוא אמר את זה.

אוהבת.

אני מקווה שגם היא אותו... באותה צורה...

יצצא מעלף 😛

המשךך
דחוףף!

אין לי מילים . סיפור מדהים !
ה מ ש ך ! 😊

וואו המשך

????

ווואיייייייייי..איזה מדהים הסיפור הזה

וסהר?!...בכלל ריגש אותי עכשיו אוףף למה הוא טס עד שהוא אמר לה 😊

ואווו...
רק עכשיו קראתי את הסיפור שלך
ותדעי דהוא מדהים
סוחף!!!

???

///?

מצטערת שלא היה המשך הרבה זמן, היה לי את השבוע הכי לחוץ בעולם בצבא..
מבטיחה לכתוב לאורך הסופ"ש..

אוהבת המון

=\

מחכה...

ההממששךך??

אז קודם כל סליחה , אני יודעת שמלא זמן לא כתבתי ודיי נעלמתי, אבל באמת שהיו לי סיבות ..
הייתה לי תקופה ממש גרועה, גם בגלל האזכרה של אבא, גם כי גיליתי שלקרובת משפחה שלי גילו סרטן ולא נותר לה הרבה זמן לחיות, וגם גרועה מבחינת הצבא שאני מסיימת את היום שלי כל יום ממש מאוחר, ולרוב חוזרת עם העבודה לבית ..
בכל מקרה את הסיפור אני לא שוכחת, ואנסה לכתוב לכם אותו מתי שרק אוכל ..


"אני בהלם שהוא עוזב לידור..זה מחרפן אותי..מה? לא אכפת לו ממני? אני כלום בשבילו?" שוחחתי את אחותי בנייד.
"מאמי אל תיקחי את זה בכיוון הזה, תנסי לחשוב כמה טוב יכול להיות לו שם..כמה הוא יכול להינות ולהצליח..אל תהיי בגישה כזאת.. תשמחי בשמחתו"
"אבל רע לי"
"אל תראי לו את זה"
"טוב.." הסכמתי איתי..
..
נויה אומר/ת:
"סהר? אתה יכול להגיע אליי?"
סהר אומר/ת:
כן,רק אסיים לנקות את החדר ואבוא..
נויה אומר/ת:
טוב,אני מחכה...
..
"אני מצטערת אם התנהגתי כמו ילדה קטנה, אם החלטת שאתה צריך לנסוע וששם יהיה לך טוב,אז אני מקבלת את זה ותומכת בהחלטה שלך.." שיתפתי אותו.
"זה בסדר נויה,אני מבין למה את כועסת עליי..ויכול להיות שזה באמת לא היה בעניין להנחית את זה עליך ככה,אבל באמת שזה לא היה מתוכנן כל כך,וזה היה הכי ספונטאני בעולם..אני מצטער..ואת גם יודעת שאת חשובה לי,אל תהיי טיפשונת..את יודעת שאתגעגע אלייך בכל יום שעובר,את יודעת שאחשוב עלייך בכל שנייה.." אמר לי, וליטף לי את הפנים..
"הרי..." הוסיף..
"הרי מה?" שאלתי,והבטתי בעיניו..
"הרי אני אוהב אותך נויה"
"גם אני אותך.." לחשתי.
"לא" אמר.
"אני באמת אוהב אותך"
התבוננתי בעיניו הנוצצות, בלחייו הסמוקות, והשתיקה השתלטה בכל פינה בחדר..
לא ידעתי מה להגיד, שתקתי.
"אני אזוז עכשיו, יש עוד המון דברים לסדר" אמר, ונשק לי במצח..
חייכתי אליו, והוא יצא מחדרי..

"הרי..." הוסיף..
"הרי מה?" שאלתי,והבטתי בעיניו..
"הרי אני אוהב אותך נויה"
"גם אני אותך.." לחשתי.
"לא" אמר.
"אני באמת אוהב אותך"




"נויה בוקר טוב מותק, קומי..את תאחרי לצבא" אמר לי גיל אחי ומשך את השמיכה מעליי..
"פליז עוד חמש דקות, הלכתי לישון כל כך מאוחר..." מלמלתי וכיסיתי את פניי עם הכרית..
"לא נויה, אין מצב..קומי!" התרגז, וגירדתי את עיניי בחוסר חשק..
הלכתי לשטוף פנים ולצחצח שיניים, עליתי על מדים תוך מספר דקות,
התאפרתי קלות ואספתי את שיערי בסיכה שחורה..
"שבוע חדש התחיל.." לחשתי, והתיישבתי בפינת האוכל..
"אז תחייכי" אמר, וזרק לי את עיתון הבוקר..
"משהו מעניין?" שאלתי, ולגמתי מהנס שאחי הכין לי..
"כתוב שסהר עוד שבוע טס.." קשקש, וכעסתי..
"למה אתה עושה לי את זה? בכוונה לעצבן אותי על הבוקר?!" צעקתי עליו..
"אני 'עושה' לך את זה כדי שתפקחי את העיניים שלך כבר אחותי, הזמן שלך מוקצב..."
"מה מוקצב מה? מה כבר אני יכולה לעשות?" אמרתי לו, ודפדפתי בעיתון..
"לגרום לו לא לנסוע.."
"אני לא יכולה לעשות את זה.."
"למה לא?"
"כי אם זה החלום שלו, מי אני שתבוא ותהרוס לו אותו?"
"מי את? את נויה.. זה מספיק"
"אוי נו.. קשקשני" צחקתי, והוא הביט בי עם חיוך..
"תאמיני לי נויה, כשמוצאים באמת אהבה לא נותנים לה ללכת..
אי אפשר לדעת מתי היא תחזור, אם בכלל.." אמר לי,
"אני זזתי לעבודה, יום טוב מותק" קרץ לי ויצא מהבית..
המשכתי לשבת, בעיתון כבר לא הסתכלתי..
חשבתי על מה שגיל אמר לי וכל כך הציק לי..
מי אני שתמנע מסהר לטוס לחו"ל?
..
יצאתי לבסיס, הנסיעות באוטובוס מרגיעות אותי..
מאזינה למוזיקה באמ-פי, מביטה דרך החלון על הנופים ובעיקר חושבת..
לפעמים נמאס לי לחשוב, אבל זה כבר גדול עליי..
לא משנה כמה אנסה לברוח, המחשבות יתפסו אותי..
.."את עוד תהיי עם סהר,את תראי..אני אומרת לך..
זה רק עניין של זמן עד שתפקחי את העיניים שלך נויה" אמרה לי הילה,
ונשכבתי על מיטתי.. מביטה בכוכבים שמודבקים על התקרה..
"אוי נו הילוש..זה הכי שטויות בעולם, סהר בשבילי הוא כמו אח נוסף במשפחה"
"יכול להיות..אבל קיים בניכם משהו.. חוץ מזה נויה..
אין כזה דבר ידידים..לא? לכל אחד קיים איכשהו אינטרס" אמרה, ושתקתי..
"אצלנו זה לא ככה, אנחנו משהו מיוחד..אני וסהר.." מלמלתי..

..
"מתי את חוזרת הביתה? כבר 5 וחצי" אמא שלי שאלה אותי בפלאפון..
"אני אצא מהבסיס עוד כמה דקות,יש לי פול עבודה אמא..מה אני אעשה?"
"אכלת משהו בכלל?"
"האמת שלא..אבל אני אדבר עם סהר,
הוא אמר שכנראה הוא יאסוף אותי מכאן ונלך כבר לאכול משהו ביחד"
"יש עלייך מספיק כסף?"
"יש עליי 60.. מקסימום לא יספיק אני אמשוך כסף מהכספומט.."
"טוב מתוקה, אם יהיה משהו תעדכני אותי" אמא אמרה לי, וניתקנו את השיחה..
..
"סהר..איפה אתה?"
"אני יוצא עכשיו, רבע שעה אני אצלך.. סיימת הכל?" שאל...
"בערך..אין לי כוח יותר, מחר אמשיך.."
"טוב, אל תצאי לתחנה עדיין, כשאהיה קרוב אשלח לך הודעה.." אמר, וניתקנו..
איך הוא תמיד דואג לי שלא אצא לחכות בתחנת האוטובוס לבדי..
הרי התחנה של הבסיס שלי ממוקמת בחור נידח, מסביב חושך מוחלט,
ולרוב יש מנורת רחוב אחת שעושה טובה שמהבהבת מידי פעם..
והאוטובוס? אוי האוטובוס, סיוט הקווים כאן! אחת לחצי שעה הוא נזכר לעבור,
ו- 90% מהפעמים אני פשוט מפספסת אותו, והוא חולף לי מול הפרצוף..
אוייש איזה מעצבן זה!!
"צאי נשמה שלי.." נשלחה לי הודעה מסהר לפלא', ויצאתי לכיוון התחנה..
..
"איך עבר היום? שאל, וחגרתי את עצמי עם חגורת הבטיחות..
"וואי סיוט סהר,אתה לא מבין כמה עבודה הייתה לי.."
"ואיך מתקדם?"
"אנאערף.. מקווה שאספיק עד מחר בערב לסיים הכל.."
"אני בטוח שתספיקי" חייך אליי, והבטתי בעיניו הירוקות..
"איפה בא לך לאכול?" התעניין..
"לא יודעת..מה שבא לך, אני זורמת.."
"האמת שבא לי רביולי בטטה בטירוף" צחק..
"אז נאכל רביולי בטטה.."
"פבארוטי?" שאל..
"פבארוטי" חייכתי אליו, ונסענו אל המסעדה..
..
אחרי שסיימנו לאכול, עצרנו בחוף הים ויצאנו לטיול רגלי קצר..
"הים סוער היום..אה?" אמר, והביט בי..
"כן, כאילו הוא כועס על מישהו" חייכתי אליו..
"יואוו זוכרת שהיינו קטנים אמרת לי את זה!" אמר, והתחיל לצחוק..
"אפשר לשכוח!?"
"לים קראנו רגזני, כמו ההוא משלגייה..
ואמרנו שהוא כועס על השמיים כי הם נדבקים לו לתחת
ולא מרפים ממנו לשנייה.." התחיל לספר..
"...חחח וגם אמרנו שהמים זה הפיפי שלו,
ושבטח מלא זמן הוא התאפק ויצאה לו בריכה ענקית...
איזה ילדים היינו" אמרתי, ופרצנו שנינו בצחוק מתגלגל..
"אנחנו עדיין ילדים.." נהיה רציני..
"תמיד נהיה..." לחשתי, ושנינו שתקנו והבטנו בים..
"סהר" אמרתי..
"מה?" שאל, והסתכלנו אחד על השנייה..
"לא.. לא חשוב" מלמלתי, והשפלתי מבטי לעבר חול הים..
"נו נויה, תדברי.."
"עזוב סהר, לא חשוב.." קשקשתי..
"בבקשה נויה תדברי, אני מכיר אותך..אני מרגיש שמשהו מציק לך.." ,
איך שהוא ידע לקרוא אותי , תמיד .. בכל מצב..
"אני לא רוצה שתיסע סהר.." אמרתי לו, והייתה שתיקה..
לא האמנתי שאמרתי את זה, זה כל כך אגואיסטי מצידי..
"מה?"
"אתה מכיר אותי וכל היום אני רק חושבת על זה, וזה מציק לי כל כך..
והנה אמרתי את זה, אבל אני לוקחת את זה בחזרה.." הסברתי לו..
"נויה, למה את לא רוצה שאני אסע?"
"כי אני לא רואה את החיים שלי בלעדיך סהר, אנחנו מכירים מגיל 6.." לחשתי,
והדמעות נפלו ללא חשבון.."












המשך יבוא ,
אוהבת !

פרק מהמםם..
אהבתי בובי..
דברי איתתיי

מווווווווווווואהה

אווי , פשוט מדהים !
מקווה שהתקופה הזאת תעבור במהרה .