שלוווםםם לכוולםםם!!
אני חברה חדשה פה באתר...
ורציתי לכתוב סיפור על החיים שלי.
רוב הפרטים בסיפור הם אמיתיים לגמריייי!!
אני אשתדל לעדכן כמה שיותר... וכשיהיה לי זמן פנוי אני אעדכן!
מקווה שת=ה=נ=ו!!!
ומצפה לתגובות... שאני אדע אם להמשיך או לא...
ביי לבינתייםםםם
אוהבתתתתת =]
ליז
אני אתחיל את הסיפור מחר...
עכשיו מאוחר ואם אני אתחיל עכשיו את הפרק הראשון הוא יצא מעפן..=/
מבטיחה מחר פרק ראשון!!!
=]
מחכה לפרק הראשון ברוכה הבאה.. :]
QUOTE (hofit189 @ 31/05/2007) מחכה לפרק הראשון ברוכה הבאה.. :]
😊
תודה לכולןןןן!! =]
הנה אני מתחילה לכתוב את הפרק הראשון...
ברווכה הבאה לאתר מאמיי 😊
מחכה לפרק הראאשון 😉
-פרק 1-
"יואו אני לא מאמינה... היום זה היום הראשון לכיתה י'! אני בתיכון!!! כמה חיכיתי לזה... וסופסוף היום הזה הגיע!
high school! היר איי קאםםם!!", אמרתי לעצמי ברגע שפקחתי את עיניי, לבוקר הראשון שלי בכיתה י'.
כן.. אני קצת משוגעת... אבל זה רק פרט קטן עליי.
אני אפרט קצת: קוראים לי שירה, אני בת 15 ואני גרה בגבעתיים. פרטים נוספים עליי תגלו בהמשך...
"מה אני אלבש...? שיט! למה לא הכנתי את זה אתמול בלילה?? יש לי רק חצי שעה להתארגן עד שאצטרך לצאת מהבית... אוףףף זה תמיד קורה לי... יופי שירה!", כעסתי על עצמי.
בסוף החלטתי על חולצת ביצפר לבנה, עם ג'ינס כהה צמוד, וסנדלים שחורות. והייתי דווקא מרוצה.
התאפרתי קצת, סירקתי את שערי החום הארוך, ושמתי עליי בושם. זהו, אני מוכנה.
לקחתי את התיק החדש הכחול שלי וירדתי למטה. אמא חיכתה לי עם ארוחת בוקר קלה ליד השולחן.
"בהצלחה היום שירה'לה, וספרי לי איך היה כשתחזרי", אמרה לי אמא ונתנה לי נשיקה על הלחי.
"תודה אמא!! ביי ביי", אמרתי ויצאתי מהבית.
בדרך לביצפר באוטובוס פגשתי את חברתי הטובה, סיוון.
"אז מה...? תיכון??", אמרה סיוון בחיוך גדול.
"אני לא מאמינה שסופסוף אני בתיכון!! את יודעת כמה חיכיתי להגיע כבר לתיכון...", אמרתי לה.
"בטח שאני יודעת... כל החופש הגדול רק חפרת על כמה שאת מחכה שייגמר כבר ..", אמרה סיוון בקול קצת כועס.
"לא נכון!!!... טוב אולי קצת...", עניתי בקול תמים.
"קצת??? אני לא זוכרת יום שלא הזכרת את הציפייה שלך לתיכון...", אמרה סיוון בפנים רציניות.
"נו אל תכעסי עליי... כזאת אני את מכירה אותי... לא?", ניסיתי להרגיע אותי מעט.
"ברור שכן... מי מכיר אותך יותר טוב ממני?!", ענתה סיוון, כבר לא רצינית כמו מקודם.
"חחח אף אחד יפה שלי! וואי אני כל כך מקווה שיהיו בנים חמודים איתנו בכיתה...", אמרתי לה בקול קצת חושש.
"בטח שיהיו!! אבל אני מקווה שהמחנכת שלנו תהיה נחמדה... ושהמורות יהיו חמודות. את יודעת שאני לא כל כך מסתדרת עם מורות", אמרה סיוון, בקול עצוב.
"סיווני... אל תדאגי, בסדר? אני בטוחה שהמורות יהיו ממש נחמדות. וחוצמזה את ילדה מקסימה ושקטה ואין סיבה שלא תסתדרי איתן. אז מה אם היו לך בעיות עם המורות בחטיבה? זה לא אומר שזה יחזור על עצמו. וגם אם תהיה איזושהי בעיה את יודעת שאני תמיד מאחורייך, תומכת בך, נכון?", אמרתי לה, מנסה להרגיעה.
"אני מאוד מקווה... המורות בחטיבה היו נוראיות! אבל את צודקת... המורות בתיכון בטח יהיו שונות. תודה שהרגעת אותי שירו'ש.... ואני יודעת שאת תמיד מאחוריי! וכמובן גמני תמיד מאחורייך, תומכת בך ואוהבת אותך. את יודעת את זה נכון?", אמרה לי סיוון בקול מתוק.
"בטח שאני יודעת... חסר לי שלא...", אמרתי לה וצחקתי.
"נכון מאוד! איזה מזל שאנחנו באותה כיתה... אני לא יודעת מה הייתי עושה אם לא היית איתי בכיתה...", אמרה לי סיוון והעלתה לי חיוך על הפנים.
"נכון... באמת מזל! גם אם תהיו לנו כיתה חרא, לפחות אנחנו ביחד בזה.", אמרתי לה וחייכתי. היא צחקה.
הגענו לביצפר. עמדנו ליד שער הכניסה. מסתכלות על ביצפר, מסתכלות אחת על השנייה, ושוב על ביצפר.
"נכנסות??", שאלתי את סיוון, כולי נרגשת.
"נכנסות!!!", צעקה סיוון בקול.
נכנסו אל הביצפר הענק, טיילנו בין מסדרונותיו, עוברות בין תלמידים שמעולם לא פגשנו, מנסות לפלס את דרכינו לחדר המורים.
הגענו לחדר המורים, ביררנו באיזו כיתה אנחנו והתברר לנו שאנחנו בכיתה מספר 8, שנמצאת בקומה השנייה מתוך ארבעת הקומות.
ירדנו במדרגות והגענו לכיתה. מעליה התנוסס השלט "כיתה י' 8!". נכנסנו לכיתה.
שמחנו לגלות שכמה מחברותינו לומדות איתנו בכיתה, אך לא יכולנו להסתיר את אכזבתנו מהבנים בכיתה.
אף לא בן אחד שיכולנו להגיד עליו שהוא "שווה". כולם נראו לנו ילדותיים ומציקים. אך היה זה רק ממבט ראשון.
לאחר 10 דקות שישבנו בכיתה, הגיעה המחנכת, מירי.
מירי הכינה לנו שיעור שהוקדש לגיבוש הכיתה. היא הכינה כל מיני פעילויות שעזרו לנו להכיר את חברינו החדשים לכיתה קצת יותר.
אחרי השיעור הגיעה ההפסקה. בהפסקה פגשנו את כל החברים והחברות שלנו שלא איתנו בכיתה. ישבנו בחוץ על הספספלים וסיפרנו אחד לשני על הכיתה החדשה, על המורה, וגם כל מיני דברים לא ממש קשורים לביצפר. מדיי פעם הסתכלתי על תלמידים שווים מי"ב שחלפו על פניי, וחשבתי לעצמי "איך אני רוצה מישו מי"ב...".
אבל לא ידעתי עדיין שאני הולכת להתחרט על המשפט הזה... מאוד...
בשעה שלאחר ההפסקה ישבנו ודיברנו על הנושא: "מה אני מצפה מבית הספר החדש?". מירי עברה תלמיד תלמיד וביקשה לשמוע את דבריו בנושא.
כשהגיע תורי לדבר, אמרתי שאני מקווה שבית הספר יהיה מקום שאני ארגיש בו טוב, שאני מקווה שאני אכיר חברים חדשים, ושאני מקווה ששיעורים לא יהיו קשים מדיי.
ובשעה שלאחר מכן, חילקה לנו מירי את לוח המבחנים לרבעון הראשון, כמובן את מערכת השעות החדשה שלנו, ודף שבו כתבנו את מספרי האייסיקיו והמסנג'רים של כל תלמידי הכיתה.
בסביבות השעה 12 יצאנו מביצפר הביתה.
התיישבתי עם סיוון בתחנת האוטובוס אך האוטובוס הגיע מיד. עלינו על האוטובוס והתיישבנו בספסל האחורי.
"נו... מה את אומרת על המחנכת מירי? כל כך דאגת... היא נראית ממש חמודה!", אמרתי לסיוון.
"כן... אין לך מושג איך אני שמחה שקיבלנו אותה כמחנכת... היא מקסימה!!!", ענתה סיוון בחיוך גדול.
"ומה את אומרת על הבנים? איזה מעפניםםםם כולם שם!!", אמרתי לסיון מגלגלת עיניים.
"כן אה...? אבל לכי תדעי... רק היום הכרנו אותם. אולי הם לא מה שאנחנו חושבות", היא אמרה.
"אני מאוד מקווה... ראית את המערכת שלנו?!?! מה הדבר הזה?! טוב שאנחנו לא מסיימות כל יום ב-3!", אמרה סיוון בקול רם כועס.
"כן הם קצת הגזימו... אבל שמעי סיווני זאת כיתה י'... זה לא ט'! יש לנו בגרויות השנה ואנחנו חייבים להספיק מלא חומר, ובגלל זה קבעו לנו המון שיעורים במערכת. את מסכימה איתי?, ניסיתי להסביר לה.
"טוב נו... אולי את צודקת...", נאנחה סיוון. "יאללה מותק אני יורדת".
"מה?? אבל זה לא הבית שלך פה חחח", לא הבנתי למה היא יורדת בתחנה שלא קרובה לבית שלה.
"אני הולכת לקנות חלב, יש פה קיוסק ואמא שלי ביקשה שאני אביא בדרך. וזה לא כזה רחוק מהבית שלי. ביי יפה שלי דברי איתי!" קראה אליי סיוון וצילצלה בפעמון ה"עצור".
"ביי מותק... לאב יו", קראתי אליה שנייה לפני שירדה.
אחרי רבע שעה הגעתי הביתה. לא היה אף אחד בבית.
עליתי במדרגות, נכנסתי לחדרי וזרקתי את התיק בפינת החדר. הורדתי את בגדיי והחלפתי לגופייה לבנה ומכנס קצר ורוד שהוצאתי מהארון. הייתי כל כך עייפה.
ירדתי למטבח ומזגתי לעצמי כוס מים. לקחתי אותה איתי למעלה והנחתי אותה על השולחן ליד המיטה.
הורדתי את התריסים בחדר ונכנסתי למיטה. כל כך שמחתי שאני לבד בבית ואין אף אחד שיפריע לי לישון.
אחרי 10 דקות בערך נרדמתי. חושבת על היום הראשון שלי בתיכון: על הכיתה, על החברות, ובמיוחד על הבנים בכיתה. "אולי אחרי שיעבור קצת זמן אני אלמד להכיר אותם והם לא ייראו לי כאלה ילדותיים...", חשבתי לעצמי.
ולא ידעתי כמה צדקתי כשאמרתי את זה. טוב... בערך צדקתי.
מקווה שאהבתם =]
תגיבו מה דעתכם!
אוהבתתתתת
ליזו'ש 😊
ותודה לכולןןןןןןן!!! =]=]
וואוו תודהההה בנותתת!!!!
שמחה אהבתןןן... 😊 😊
הנה אני כותבת המשך......
ייייייייייייייייייייייייייייייייייייייש 😁
