"סיפור חייה של נערה"

יאוו! כן כן כן מדהים...תמשיך!

המשך?

מאירועי הפרקים הקודמים:
הן נכנסנו לכיתה, בדיוק היה צילצול.
המורה כבר הייתה בכיתה וכעסה על הזוהמה שיש בכיתה.
"מעיין, מכיוון שנכנסת רק עכשיו צאי מהר לאב
הבית ותביאי מטאטא, זה פשוט בלתי נסבל
ללמד בדיר חזירים שכזה" היא צעקה.
מעיין פנתה בשמחה לעבר אב הבית, והצעקות של המורה
מהדהדות, מלוות אותה בכול בית הספר.

"סליחה, אב הבית...?" שאלה מעיין כשדפקה
בחולשה ובעדינות על דלתו של אב הבית.
"כן..?" היא שמעה את קולו של אב הבית שהורה לה להיכנס.


את מה שהיא ראתה שם היא לא ציפתה לראות.



ההמשך- פרק 2 #@

"מעיין? זו את?" שאלה נערה שנראית
בת 16 בעלת קול צייצני.
"מור?!" שאלה מעיין, התפלאה.
מור הייתה החברה הכי טובה של מעיין.
היא הייתה, מכיוון שמור עברה דירה, וכך גם בית ספר.
שתיהן התרחקו זו מזו ונעשו כזרות זו לזו.
אחרי שעברה שניית האי וודאות הזו, קפצו
אחת על השנייה עם חיבוק אוהב, חזק.
"כמה התגעגעתי אלייך.." לחשה מור באוזנה של מעיין.
"גם אני" , השיבה מעיין ודמעה של אושר
ביצבצה מזגוגית עינה.
"יאאו, אבל מה את עושה פה?" שאלה מעיין,
מרחיקה את מור ממנה ובוחנת עד כמה השתנתה.
"נהיית יפה יותר ממה שהיית!" היא אמרה לה וקרצה.
שתיהן חייכו אחת לשנייה ופתאום נשמע קול דפיקה
גברי על הדלת. שתיהן השתתקו וחיכו לראות מי זה בעל הדפיקה האצילית.
זה היה הוא. ליבה צנח והתרומם אין ספור פעמים, איים להתפרץ,
החל גועש בתוכה. עינייה נפקחו, ליבה החל דופק חזק
וגרונה התייבש. היא קפאה במקומה.
היא הסתכלה בחצי מבט על מור. היה ניתן לראות שהיא
שמה לב אליו, יותר ממה שמעיין הייתה רוצה.
"היי, סליחה." הוא אמר ונכנס.
"אב הבית, המורה שלי מבקשת טוש ללוח."
הוא אמר, ומעיין רק הביטה בו.
אב הבית הזדרז להביא לו את הטוש שביקש
ואז שאל אותי מה אני מחפשת פה.
"אהה.. אממ, מטאטא!" אמרתי אחרי שהתעוררתי
מהזיותי, בעקבות המרפק של מור שנתקע לי עמוק במותן.
"בבקשה.." אמר אב הבית והגיש לי את המטאטא.
"תודה", אמרתי והוספתי חיוך חושף שיניים צחורות.
"את באה איתי?" שאלתי את מור, רק עכשיו נזכרתי בה.
"לא, לא.. אני לא יכולה. אני מחכה לאמא שלי, היא רשמה אותי לבית-הספר".
"מההה?", מעיין קפצה בהתרגשות וחיבקה את מור.
"ייאא, אני לא מאמינה.. כמו פעם?" שאלה מעיין
והתרגשות מילאה את כולה.
"חחחח כן", צחקה מור וחיבקה בחזרה את מעיין.
"טוב, אני אזוז.. המורה תרצח אותי בקצב הזה. להת' מותק!"
מעיין אמרה, נשקה לה נשיקה קטנה וייצאה מחדרו של אב הבית בזריזות.
היא עברה בדרכה דרך הקיוסק, ואז דרך המחששה.
לפתע, היא שמעה קול בכי חלש.
היא חיפשה מהיכן הקול, היא החלה מתקרבת לעבר שירותי
הבנות והקול התחזק יותר ויותר.
היא פתחה את דלת השירותים והסתכלה למטה, על הריצפה,
לבדוק האם יש מישהו בתוך אחד התאים.
הרגליים שלא נמצאו על הריצפה אמרו דבר אחד, אבל קול הבכי
אמר דבר אחר.
"סליחה?" שאלה מעיין כשדפקה על דלת התא הנעול.
"מה את רוצה?" ענתה ילדה בקול תוקפני.
"לעזור לך, אני יכולה?" שאלה מעיין, מנסה להתעלם מהיחס
המזלזל שקיבלה הרגע.
"לל..אא..." היא אמרה בקול חלש ומלא בכאב, שאט אט הפך ל "כן".
היא פתחה באיטיות את דלת התא.
למול מעיין נגלתה דמות שנראתה בת בסביבות הארבע-עשרה, חמש עשרה.
היא לא הכירה אותה. מעיין הסתכלה עלייה והבחינה בשחור שנמרח לה,
בעינייה האדומות מבכי. מעיין קמה מהר וחתכה שני ריבועי נייר טואלט
והרטיבה אותם במעט מים. "קחי", היא אמרה, מגישה לה את חתיכת הנייר,
שתנקה את דמעותייה ואת האיפור שהתקלקל.
כשהרימה את ידה לכיוון עינייה, בניסיון לנקות את האיפור ולייבש את הדמעות,
שרוולה הופשל מעט למעטה, ומעיין הזדעזעה.
מלא מלא שריטות אדומות, שבחלק מהמקומות הפכו סגולות וכחולות.
היא הבחינה בצורה כולשהי, 'כנראה לב' חשבה לעצמה מעיין.
"מה זה?" מעיין שאלה אותה, מפשילה עוד טיפה את שרוולה של הילדה.
"זה, זה.... אל תסתכלי!" היא ענתה, מרימה את שרוולייה עד קצות אצבעותייה.
"מאמי, אני לא מכירה אותך, אז אני לא יכולה לשפוט אותך.
אני רק יודעת שאין שום דבר בעולם ששווה את הכאב שלך, ואת דמעותייך.
אני מזדהה עם התחושה שנמאס, שהכול שחור וקודר, אבל את צריכה
להבין שבחיים תמיד, אבל תמיד, אחרי ירידה יש עלייה" מעיין אמרה,
אומרת לה מילות עידוד. דמעותייה פסקו וחיוך קטן עלה על פנייה.
"תודה" היא אמרה, ותו לא.
"את מרשה לי לחבק אותך?" הילדה שאלה, ועינייה שוב החלו מתמלאות בדמעות.
"כן", ענתה מעיין ופתחה את ידייה.
"תודה, פשוט תודה!" הילדה לחשה באוזנה של מעיין כשהיו מחובקות,
ישובות על רצפת השירותים.

כעבור כמה זמן, נשמע הצלצול.
"לעזעזאל!" אמרה במהירות מעיין, קמה ומקימה איתה את הילדה.
"אני מצטערת, אבל אני חייבת לזוז!" אמרה מעיין וניקתה את מכנסייה שהתלכלכו מעט.
"אם את צריכה משהו, אני בכיתה י'2. את תמיד מוזמנת."
מעיין אמרה כשפנייה מופנות לעבר הילדה אך היא צעדה לעבר היציאה מהשירותים.

"תודה!" נשמעה צעקה קטנה
מאחורי מעיין ומעיין רק חייכה.
' כמה כיף זה לגרום אושר למישהו אחר', חשבה לעצמה. .

מווווושלם!! (:
אתה כותב בצורה מדהימהההההה

המשךךך =]

וואי מ ד ה י ם ! המשך 😊

יאאאאאא, מווווושלם !!#

דוד שלילילי,

פששוט ואוו =O

מדדהים, אוההבת המון :]

מהמם 😛

מהמם!!!!!! 😁

המשךךךךךךךךךךךךךךךךךךך 😛

רחלוש =]]

וואיייייייייייייי
זה כזה מדהים!!!!!!!!!!!!

אח אח .. הכתיבה שלללך (: פשוט מדהימה

תמשיך מאמי שלי

מושללםםם..
המשךךך??

אוהבבת מלאאא
בריי כהן😊

ווואאי מצטער..
אני בתקופה לחוצה רצצצצצצח.

אני אשתדל היום יותר מאוחר או בחמישי, אחרי המבחן הענק
שיש לי בהיסטוריה..... מקווה שתישארו נאמנים..חח..😊