היא שכבה במיטתה,
במיטת בית החולים...
חושבת מה יקרה,
ומה יהיה העתיד...
אם הוא באמת יהיה..
אולי היא תמות? ואולי יש לה עוד תקווה?
כך היא חשבה..
היא האמינה שאולי הכל יעבור,
והיא תוכל לשוב לחייה הרגילים..
בלי כל הסרט של המחלה הזאת - הסרטן..
שערה כבר נשר, והיא הקריחה..
היא עברה טיפולים רבים יום יום..
למרות שכבר היה נמאס לה,
היא המשיכה להאמין..
חברותייה וידידייה באו לבקרה..
אך הוא? אינו בא..
אהוב ליבה לא בא לבקר אותה..
היא התאכזבה כ"כ..
שהוא כבר כמה חודשים אינו בא לבקרה..
והיא שוכבת במיטה, ומחכה רק לו,
שיבוא אליה ויחבקה..
כי רק כך היא תתחזק יותר ויותר,
וכך יהיה לה הרבה יותר קל - להילחם..
היא מחכה לו לילות ארוכים וקודרים בבית החולים..
אך אין לו זכר.. אין אפילו סימן ממנו..
הוא היה בכיתה יב', והיא בכיתה י'..
עינייו היו כחולות כים, ושיערו היה חום אגוז מדהים..
פניו היו כפני מלאך בעינייה..
היא הייתה ידידה שלו, אך היא אהבה אותו יותר מכידיד..
היא אהבה אותו כבר במשך חצי שנה..
אך הוא לא יודע, וגם לא יידע..
היא מתביישת באהבתה אליו..
כי היא לא אחת מי יודע מה יפה..
וגם עכשיו בגלל מחלתה, היא עוד יותר נראית רע..
והיא פחדה שהוא כלל לא ירצה אותה..
ועכשיו? הזמן כבר תם, ואולי היא תמות..
בלי אפשרות לאמר לו שהיא אוהבת אותו..
וכך הוא בחיים לא יידע על אהבתה אליו..
אבל היא הבינה שזה הכי טוב..
כי הוא מרגיש אליה ידידות בלבד..
כך היא חשבה.. אך הוא? לא חשב כך..
הוא התאהב גם בה..
מהרגע שראה אותה..
וגם הוא הסתיר את אהבתו אליה..
כי פחד מתגובתה..
הוא לא בא לבקר אותה בבית החולים,
כי הוא לא יכל..
הוא לא יכל לראות אותה שבורה ועצובה מהמחלה הזאת..
שפגעה דווקא בה.. דווקא באהבת חייו..
עינייה היו חומות דבש..
ושיערה, שבטח כבר נשר.. היה בלונדיני גלי וארוך..
היא הייתה כ"כ יפה..
אך ביטחונה היה ירוד..
והיא תמיד אמרה שהיא מכוערת..
אך הוא חשב - שהיא הכי יפה בעולם !..
הגיע היום, היום בו אמר הרופא שלה את תוצאות המחלה..
והאם היא תמות, או תחייה..
הרופא נכנס לחדרה, כל משפחתה וגם היא היו במתח..
זהו הגורל.. מי יודע מה יהיה איתה..
כולם פחדו מהתוצאות..
וניסו להיות חזקים אם הרע יבוא אליהם..
הרופא פתח את פיו ואמר "היא הולכת למות..בעוד כמה ימים היא כבר לא תהיה פה..אני מצטער.."
דמעותייה עמדו בעינייה..
כל משפחתה כבר בכו, ולא האמינו עד כמה החיים אכזריים..
היא לא הוציאה את דמעותייה החוצה..
היא ניסתה להיות חזקה..
ורק כשכולם יצאו מחדרה..
היא בכתה..
היא הוציאה את הכל..
היא הולכת למות, זהו..
היא לא תראה יותר את תומר..
הילד שהיא אהבה..
היא יותר לא תוכל לקוות שאולי הם יהיו יחד..
היא תמות, היא תמות בעוד כמה ימים..
היא תהיה למעלה - עם אלוקים..
לאחר שעה של בכי ומחשבות..
היא ניקתה את דמעותיה..
והחליטה ללכת לישון..
בבוקר היא קמה, מסתכלת על השמש שקרנייה מופיעות בחלונה..
היא לא תראה יותר את השמש.. את הירח.. את הכוכבים.. את הקשת.. את הגשם.. את הברקים והרעמים..
היא צריכה להיפרד מן העולם.. היא חייבת..
היא הוציאה דף ועיפרון, והתחילה לכתוב.. את דבריה האחרונים..
"אלוקים..
תודה לך! על הכל..
על כל מראות העולם..
על השמש, על הירח, ועל הכוכבים..
על זה שלפעמים קרו לי דברים טובים..
אני מודה לך על שנתת לי בכלל את מתנת החיים!
למרות שאני הולכת למות בקרוב,
אני עדיין יודעת שאתה קיים שם למעלה..
ואם אתה רוצה שאני ימות, זהו גורלי..
תודה שלפחות נתת לי את 16 וחצי שנות חיי..
למרות שלפעמים היה גרוע..
אני באמת מעריכה את הכל!
כל דבר ודבר שראיתי בחיים..
עכשיו אני יודעת שלא אראה את כל הדברים הללו מעולם..
אבל אני שמחה, שלפחות הייתה לי הזדמנות - לחוות אותם !"
"לתומר..
אני אוהבת אותך, ואני יודעת שזה מאוחר מידיי..
אבל אני פחדתי להגיד לך את זה יותר מוקדם..
כי פחדתי שתדחה אותי..
ולמרות שלא נראה לי שאותי אתה אוהב..
אבל זה גם ככה כבר לא ישנה, כי אני אהיה למעלה כשתקרא את זה..
אני מקווה שיהיה לך לפחות טוב בהמשך החיים !
ושתמיד תמיד תחייך ותהנה מהחיים, כי זאת מתנה יקרה..ויקרה מאוד !
הצטערתי שלא באת לבקר אותי בבית החולים,
היית מאוד חסר לי..
אבל אני יודעת שבטח לא אכפת לך ממני..
ולמרות שקשה לי לדעת זאת,
אני עדיין מקווה שתהיה מאושר..
אוהבת.. מאיה.."
"למשפחה היקרה שלי, ולחברות שלי!
תודה על ה-כ-ל !
על כל הרגעים היפים, וגם על הרעים - שרק לימדו אותי להבין,
מה משמעות החיים.. !
אני אוהבת את כולכם..
להת'.. מאיה.. "
כך היא כתבה, לכל אחד הקדשה לפני שהיא עולה למעלה - לשמיים..
היה לה קשה להיפרד..
אבל היא חשבה ששם יהיה לה בטח יותר טוב..
ושם תוכל לראות הכל ממה שקורה למטה..
וכך היא נפרדה, לאחר יומיים..
לא לפני שמסרה את מכתבה..
והלכה לה - לשמיים..
היא חייכה חיוך אחרון לפני שנפטרה.. והלכה לעולמה..
ועם אותו חיוך - קברו את גופתה..
כשתומר שמע שהיא נפטרה, והלכה לו..
הוא בכה כל הזמן..
היה לו קשה כ"כ.. הוא לא האמין, שזהו.
היא כבר לא למטה בין החיים!
אלא למעלה - בין הטובים..
הוא קרא את מכתבה, ולא האמין..
איך זה שהוא היה כ"כ מפגר?!
למה לא אמר לה את האמת?!
ועכשיו כבר מאוחר..
והיא שם למעלה עם אלוקים - בשמיים..
הוא כבר לא יכול להגיד לה שהוא אהב אותה..
ושהוא עדיין אוהב..
אז מה שנשאר לו - זה רק הזיכרון שבלב.. 3>
ומאיה? ידעה כמה שהוא סובל,
ושאותה הוא אוהב..
והיא הבינה שחבל שלא אמרה לו מה שהרגישה..
כי עכשיו היא הפסידה, הפסידה את אהבת חייה..3/>





