להשלים את החסר- הסיפור שלי..!

~*~*~*~*~פרק 1~*~*~*~*~
קארין הייתה מוכנה לעזור לעומר בכל זמן שיבקש. ולו רק כדי לראות את העיניים הקטנות האלה מביטות בה, את החיוך השובב שהיה נסוך תמיד על שפתיו. היא אהבה כל דבר בו, אפילו החסרונות שלו נראו בעיניה כדברים חמודים. הם היו מדברים על כל דבר שבעולם, והיו נראים כל כך מתוקים ומאושרים יחד. קארין היא ילדה קומפקטית כמו שהיא נוהגת לומר על עצמה, קטנה, עם עיניים חומות גדולות ותמימות, שיער שחור מתולתל ארוך, עור שזוף, והדבר היחידה שאהבה בעצמה-שפתיים מלאות ויפות. כולם אמרו שאין מתאימים מהם בכל העולם כולו. אז יום אחד היא החליטה שהיא בוגרת מספיק כדי לשבור את הקרח ביניהם.

היא לבשה גופיה לבנה צמודה ואת הג'ינס שהיא כל כך אוהבת, שאמא קנתה לה לפני חודש, הברישה את השיער קלות, נעלה את נעלי הספורט הלבנות שלה, ויצאה מביתה. בכל רגע בדרך היא עצרה להביט בשעון, או להרגיע את ליבה שפעם כה מהר, לנגב את ידיה שהזיעו מלחץ, למרות החום ששרר בחוץ, או סתם כדי לקחת נשימה עמוקה ולהירגע. כעבור 3 דקות היא כבר הייתה בפתח הבניין. היא הביטה לעבר תיבת הדואר וראתה את שם משפחתו של עומר מתנוסס, עוד תוהה מה עליה לעשות. היא פתחה את דלת הכניסה, שלא הייתה נעולה. המעלית כבר חיכתה לה שם, כמו מזמינה אותה להיכנס אליה, למנוע התחרטות מיותרת.

קארין נכנסה וחיכתה שהמעלית תגיע לקומה 8. דלת המעלית נפתחה, היא ניגשה לדלת הבית שלו לאט, הביטה בשלט התלוי על הדלת, המבשר שהגיעה לבית הנכון. מכריחה את עצמה לעשות זאת. היא הצמידה את אוזנה לדלת, והבית היה שקט מאוד ולכן היא דפקה על הדלת בעדינות. ליאת, אמא של עומר פתחה את הדלת וכשראתה את קארין חייכה באהבה. ובחיוך מתוק הזמינה אותה להיכנס, ואמרה שעומר בחדר שלו.
קארין נכנסה לחדרו, כבר חודש שלא הייתה כאן. היא הביטה בו הוא לבש גופיה לבנה ומכנס שלושת רבעי כחול עם פס לבן. היא הייתה מהופנטת עוד יותר בעיקר בגלל הגופיה הלבנה, שתמיד אהבה לראות אותו לובש, שהעניקה לו מראה גברי אף יותר משהיה, והבליטה את שריריו. עומר היה ילד יפה לדעת רוב הבנות. הוא היה גבוה, אך לא גבוה מדי, בעיניו החומות עוד הייתה תמימות, שערו השחור שהיה מיוחד, וגופו המושלם, הן שמשכו אותה אליו בתחילה.
היא אמרה לו לשבת, הביטה בעיניו ואמרה לו את האמת, שהיא אוהבת אותו. הוא קצת התפתל אך לא משך זאת זמן רב מדי. הוא אמר לה שהוא לא אוהב אותה אבל כיף לו איתה.

היא יצאה משם אמרה לאמו יפה שלום. אז היא הרגישה שעכשיו כבר מותר לבכות, דמעה ועוד דמעה, בשקט, לאט לאט, זלגו על הלחי בחמימות. היא ירדה במדרגות לאט לאט, את כל 8 הקומות בדרך למטה. כשהגיעה פתחה את הדלת והלכה בלי להסתובב אחורה, היא שמעה מרחוק את עומר קורא לה, אבל העדיפה להתעלם. היא הגיעה לביתה וננעלה בחדרה, לא רצתה לשמוע אף אחד. ברגעים כאלה הייתה מוצאת את עצמה שומעת שירים שירוממו את מצב רוחה, או שהייתה לוקחת את הגיטרה ומנגנת קצת לעצמה, אבל זה הזכיר לה יותר מדי את עומר.

מור, אחותה הקטנה של קארין שהייתה כבת 15 וחצי, קטנה מקארין בשנתיים, קראה לה להצטרף אליהם לאכול ארוחת ערב. קארין ביקשה ממור שתעזוב אותה בשקט. היא הייתה שקועה מדי בעצב בכדי לאכול משהו. היחסים בין מור וקארין היו מצוינים וזאת הסיבה שמור התעקשה לדעת מה עובר על קארין שאינה רוצה לצאת מחדר כדי לאכול. מור פתחה את הדלת בעדינות,סגרה אותה אחריה והתיישבה על הכסא מול קארין.
מור:"קארין מה קורה איתך? למה את כזאת עצובה?" שאלה מור מדאגה לאחותה.
קארין:"תעזבי זה לא חשוב" השיבה באדישות.
היא ידעה שאחותה דואגת לה, אך גם ידעה שלא תוכל למצוא לבעיה פתרון ולכן שתקה.
מור:"זה עומר נכון?"
מור קראה את אחותה כמו ספר פתוח, בדיוק כמו שקארין ידעה בדיוק מה עובר על אחותה.
הן היו באותו בית ספר ותמיד דיברו על הכל, ולכן ידעו מה עובר אחת על השנייה. מור אחזה בידה של קארין והביטה בפניה מלאות הדמעות.
קארין:"כן, זה עומר. הייתי בטוחה שהוא אוהב אותי, אבל מסתבר שאני לא חשובה מספיק, שהוא לא אוהב אותי, שכלל לא אכפת לו ממני." קארין החלה להוציא כל מה שהעיק עליה. מור הקשיבה בדאגה ואהבה.
מור:"אני מבטיחה לך שהוא עוד יתחרט על זה כי הוא לא יודע מה הוא הפסיד תאמיני לי שהכל יהיה בסדר. את עוד תתאהבי בחייך והכל יהיה בסדר אני מבטיחה."
מור הביטה בקארין, ליטפה אותה ברכות, ביקשה ממנה לחייך ויצאה מהחדר.

במשך שבוע שלם קארין לא הייתה מסוגלת לדבר בכלל עם עומר, זה לא שהוא לא ניסה. אבל היא תמיד הייתה עונה תשובות קצרות ומתחמקות, ומנסה להתרחק מעומר במהירות האפשרית. אחרי שבוע בערך עומר לקח אותה לצד…