הבדידות שלי

פרק 1:
....פוקחת עיניים וכל מה שאני שומעת הוא השקט. יתכן ואף אחד לא בבית ויתכן שאולי אחי ישן
ואבא בעבודה. מתמתחת במיטה, מורידה מעלי את הפוך, מתקדמת לעבר דלת החדר, פותחת אותה
ואותה דממה נשמעת בחוזקה עכשיו. מתבוננת בבית, מחפשת בחדרים, אין אף אחד. אני לבד.
נכנסת לחדר האמבטיה שוטפת פנים ומצחצחת שיניים ואותה דממה ממשיכה, מתעצמת עם רגש
הבדידות שמקיף את ליבי. הולכת למטבח, הריק, מרתיחה מים ומכינה לי תה חם לחמם את הבדידות.
לוקחת את התה ופרוסת עוגה לחדר, מתיישבת ליד המחשב.
פותחת את האיסי ואת המסנג'ר. משנה סטטוס בשניהם.. כותבת לו הודעה: "בוקר טוב"..
מדברים ומדברים, כ"כ רחוקים מהמציאות.. הוא זה שבחר שכך זה יהיה אבל מישהו התחשב פה
ברצונותיי? אף פעם. לוקחת את הגיטרה הקלאסית של אחי, ממשיכה להתאמן על אותו שיר שכתבתי
עליו, האצבעות כואבות אבל אני ממשיכה, רק כדי שפעם אחת זה יצא יפה, מספיק יפה בכדי שאני
אוכל סוף סוף להשמיע לו. מצלצלת למיכל, היא לא עונה לי. מצלצלת לשי, הוא לא עונה לי. מצלצלת
לאורלי, היא לא עונה לי. רגש הבדידות מתעצם, מחזירה את הגיטרה למקום.
מוציאה מהארון את הקפוצון הכחול שלי ואת הג'ינס עם האינדאני, לבנים וגרבים, שמה היהודים בפול
ווליום כדי לא להרגיש לבד, נכנסת למקלחת, פותחת את זרם המים, מתפשטת, נכנסת תחת המים
הרותחים בתקווה שישתפו את בדידותי. צורחת את המילים של השיר, יוצאת מהמקלחת, מנגבת עצמי
היטב, מתבוננת בעצמי במראה וחושבת לעצמי למה אף אחד לא מתעניין בי?!

שלום, קוראים לי אמה בר,בת 17, מזה ארבעה חודשים אני כבר לבד, אחרי שהחבר האחרון שלי שהיה במשך
שנתיים החליט לבגוד בי ונפרדנו. מאז אני לא רואה עצמי מתאהבת שוב, לא שיש הרבה בנים
שמתעניינים בי אבל גם מאלה שלא אני לא מצליחה לחבב אף אחד. אני לא גבוהה במיוחד, 153.
רזה, עם שיער מתולתל שחור, עיניים חומות ונוצצות תמיד. רוב האנשים שסביבי אוהבים אותי,
אוהבים לצחוק מהבדיחות שלי ובעיקר אוהבים את החיבוקים החמים שלי.

נכנסתי לחדר החמים שלי שהתחמם מהמפזר חום שהדלקתי לפני המקלחת, נעלתי את נעלי האולסטר
הכחול-ורוד שלי, לקחתי את הפלאפון ושפתון, שיניתי את הסטטוס באיסי ובמסנג'ר, כיביתי את
המוזיקה ויצאתי. בדרך חשבתי עליו, על מה היה קורה אם היינו נפגשים, הכול בדמיון שלי, ונשאר רק שם.
הגעתי לגן, מתן ראה אותי נכנסת ורץ לחבק אותי. לקחנו את הדברים שלנו והלכנו לבית של משפחת יגנס.
מזה שנה וחצי אני עובדת שם, במתן בן ה4 ונעמי בת השנתיים בקרוב.
הלכנו ובדרך למתן כאבה הבטן. כשהייתי קטנה וכאב לי הבטן אבא שלי היה משכיב אותי על הבטן
ולוחץ לי בעדינות עד הגב עד שזה היה עובר.. וככה עשיתי למתניק עד שזה נרגע לו.
ב4 וחצי הדר מהסעות של נעמי התקשר ואמר שהוא למטה, אמרתי למתן שאני הולכת
לדקה להביא את נעמי ובאה, ירדתי במעלית והבאתי אותה למעלה. הושבתי את שניהם כרגיל לצפות
בטלויזיה בסדרה "דורה" שהם אוהבים נורא. הדלקתי את המחשב בעבודה ופתחתי את המסנג'ר,
שלחתי לו סימן שאלה, הוא היה על לא נמצא וידעתי שהוא לא יענה כי הוא לא שם. רציתי
כל כך לדבר איתו. אידוב, הגיטריסט של "מצבכפית". בלהקה נמצאים ילד מהכיתה שלי ו2 מהשכבה.
הוא אקס של חברה שלי, קראתי בבלוג שלו בלי להגיד הרבה זמן ואחרי שהייתה ההופעה של
"מצבכפית" הגבתי לו והתחלנו לדבר באיסי ובמסנג'ר. התחלתי לחבב אותו מאוד אחרי כל הזמן הזה
שאני לבד, שלא הרגשתי כלום לאף אחד. גם הוא כמוני בעל אגו מאוד נפוח, אוהב את עצמו מאוד
ולא ממש איכפת לו מה אומרים עליו, ממש כמוני. ואז הוא נכנס להתנזרות מבנות, מפאת הסיבה שהוא
לא יודע מה הוא רוצה מעצמו. אני חושבת שגם בלי זה לא היה קורה בנינו כלום, כי אם היינו הולכים
ראש בראש הייתה מלחמת העולם ה3 פורצת. זה כל כך מעציב אותי.
פתחתי ספר ילדים והתחלתי לקרוא, הפסקתי באמצע כי לא יכולתי להמשיך, אין לי מצברוח. כיביתי
את המחשב, הלכתי לסלון, בדיוק נגמרה הסדרה של הילדים. מתן ביקש להשים את הדיסק
של פסטיגל פנטזיה ושמעתי שם שיר אחד:
"בעולם הזה יש כוח
שהורס את כל מה שטוב
לא לפעול נגדו זה פשע
אם רוצים עוד לאהוב
בעולם הזה יש רוע
אלחם עד סוף הטוב
חרב שולף אל מול החושך
בואי שמש בוא האור"

אני נלחמת בלי סוף וזה לא עוזר, מה עכשיו? אני לא נלחמת מספיק? כבר נמאס להלחם.. מה יהיה?
האמא הגיעה, יצאתי הביתה והגעתי. פתחתי את המסנג'ר וקיבלתי הודעה מ............


אמה בר 😢