הבדידות שלי

וואי כתבתי עכשיו פרק של שלושה ימים.. והאתר הדיבילי הזה החליט להטעין מחדש.. ומחק לי הכול..
אני צריכה לשבת לכתוב מחדש..
זה יקח זמן
תודה על התגובות

והשם הפסוודוני שלי הוא אמה..

הנה ההמשך...סליחה על ההתעכבות...
פרק 3:

לאחר זמן מה הוא התחבר, הוא הסביר לי שהייתה לו בעיה במחשב והוא לא יכל להתחבר כל היום. דיברנו די הרבה, שוב דיברנו על הרגשות
שלי, והוא הסביר לי עד כמה זה בלתי אפשרי. אין דבר שמעציב יותר מאשר לשמוע את זה כל פעם מחדש. קשה לשמוע שכלום לא יקרה
ומה שקורה במציאות זה שאני נקשרת יותר מיום ליום, וזה לא עובר לי זה רק מתגבר מרגע לרגע, המחשבות האלו הפנטזיות האלו. הרגשות
שמתעצמים להם מרגע לרגע, למה אני לא מפסקיה לחשוב עליו?הראי שאם אני התאהב בו אני אסבול הרבה, יותר מידי. לא מגיע לי
לסבול, לא עשיתי רע לאפחד. ומצד שני הוא לא חייב לי כלום. אני כל כך רוצה להיות קרובה אליו, לא להתרחק, אבל אולי זה
הפיתרון לדבר הזה, ואולי המרחק הוא זה שיגרום לי להשבר ולקרוס? אסור לי להשבר, זה קרה יותר מידי פעמים. אני חייבת להיות חזקה.
דיברנו ודיברנו, ונזכרתי שמחר אני חייבת לקום מוקדם, אני עובדת מהבוקר. כיוונתי את השעון לשעה 7, ואמרתי לאבא שיוודה
שאני קמה, הוא אמר שיסיע אותי לעבודה. נכנסתי למיטה, היא הייתה קרה, כמו הגוף שלי, הגוף שזקוק לאהבה חמה.
בבוקר השעון צילצל, אבא כנראה שמע אותי ונכנס לחדר שלי "בוקר טוב ישנונה, קומי יש לך עבודה היום". קמתי מהמיטה, נתתי לאבא
חיוך כמו תמיד. הדלקתי את המפזר חום, הוצאתי מהארון את המכנס האפור שלי וסריג לבן. לקחתי את הג'קט האפור שלי. נעלתי את
האולסטר, שתיתי את התה שאבא הכין לי ויצאנו. אבא הקפיץ אותי לעבודה, הוא איחל לי יום טוב וגם אני לו ונכנסת לכניסה של הבניין.
הזמנתי מעלית, הסתכלתי בשעון השעה הייתה 7:43 אמרתי לעצמי יופי לא איחרתי. המעלית נפתחה נכנסתי אליה, הסתכלתי בעצמי
וראיתי ילדה עייפה ומוטשת. לחצתי קומה 3, המעלית נפתחה - יצאתי ממנה ודפקתי בדלת. לא היה מענה. דפקתי שוב בדלת.
השקט היה גדול מידי. לא היה מענה שוב. הכנסתי את המפתח שלי לדלת, פתחתי אותה וקראתי "בוקר טוב". שמעתי צחוק מלמעלה,
ואז האמא אמרה "בוקר טוב אמה, אנחנו למעלה, תעלי". הורדתי נעליים וג'קט ועליתי למעלה. נעמי נראתה עייפה ומתן נראה שובב
במיוחד. האמא אמרה לי שהיום אני נשארת רק עם נמעי, כי מתן הולך לגן שלו. ליוונו אותם למעלית, שלחנו נשיקות, ונותרו אני ונעמי
מול השקט והדממה של הבית של משפחת יגנס. עברנו יום נחמד לא יותר מידי. הייתי עייפה מוטשת בקושי יכולתי לתפקד. חשבתי שזה בגלל
שלא ישנתי מספיק בלילה. ב1 וחצי האבא התקשר הוא אמר שהוא בדרך. לאחר כמה דקות, נשמעו דפיקות בדלת, פתחתי הוא עמד שם
גבר גבוהה נאה, הבוס שלי. הוא נתן לי נשיקה בלחי והתעניין לשלומי. הוא ראה שאני עייפה לכן לא עיכב אותי, נעלתי נעליים לקחתי את
הג'קט והפלאפון שלי ויצאתי. הרגשתי את הרגליים שלי קורסות בדרך, לא יכולתי עוד, כל צעד נוסף העיק והכאיב לגופי העייף.
הגעתי הביתה,פתחתי את המחשב, הוא היה שם, דיברנו קצת. הוא סיפר שלא יהיה לו מחשב בימים הקרובים כי המחשב שלו מקולקל,
הוא נתן לי את מספר הפלאפון שלו,חשבתי שזו התקדמות אך מעבר ליציאת ידי חובה זה לא היה כלום. נפרדנו לשלום והחלטתי שאני חייבת
לישון קצת, לא שמתי שעון ונשכבתי לישון בלי לחשוב על כלום, נרדמתי מהר מאוד. בשעה 7 וחצי שמעתי מהסלון צחוק של ילד,
פקחתי את עיני וניסיתי להקשיב בחוזקה,זה היה אחיין שלי. הם באו לביקור. שמחתי. קמתי מהמיטה, יצאת לסלון, ראיתי אותו
וחייכתי. אמרתי שלום ונכנסתי לחדר המקלחת לשטוף פנים ולעשות פיפי. ואז התגלתה לי סיבת העיפות, קיבלתי מחזור. אמרתי לעצמי
בשקט "מזל טוב" כמו כל חודש כי אני שמחה שהחיים נתנו לי אפשרות שיום אחד אני אוכל להביא ילדים. יצאתי לסלון, עדיין לא היו
לי כאבים. כל המשפחה שלי היו , הדלקנו יחד נר שביעי של חנוכה. היה נחמד. אחרי שהם הלכו, החלו הכאבים. התחלתי לבכות
מכאב, אבא ניחם וחיבק כמו כל חודש מאז שהפך לאמא ואבא (ההורים שלי גרושים ואין לי קשר עם האמא). הלכתי למחשב שלי
נסיתי להדליק אותו אך הוא לא פעל, ניסיתי שוב, והוא לא פעל. התקשרתי לידיד שלי שמבין במחשבים, הוא אמר שכדאי לקחת
את המחשב לטכנאי כי המחשב לא בסדר. חשבתי לעצמי בציניות המחשב שלי מזהה עם המחשב של אידוב, איזו אירוניה.
התקשרתי אליו, וסיפרתי לו שהמחשב שלי לא בסדר, וסיפרתי לו שכואבת לי הבטן, הוא הראה איכפתיות ודאגה. הוא היה כל כך
נחמד אלי, למה כל זה לא יכול להיות אמיתי חשבתי לעצמי.. אני חייבת לשכוח מזה, ממנו, מהמחשבות האלו שמתעצמים כל יום.
אחרי זמן מה החלטתי ללכת לנוח, לישון. נשכבתי ונרדמתי מבכי של הכאבים. למחרת בבוקר קמתי עם כאבים בלתי נסבלים,
כאבי תופת. התקשרתי לאבא, הוא אמר שהוא בדרך הביתה. כשהוא הגיע הוא נתן לי אופטלגין נוזלי. הרגשתי עצמי נופלת
מהכאב, נרדמת לכמה שניות, שהעיניים שלי מתגללות, הרגשתי עצמי צונחת על הספה. פתאום שמעתי צעקות, ראיתי את אבא
שם עלי מגבת רטובה, לא הבנתי מה קורה. הבנתי שהתעלפתי, הוא רצה לקחת אותי לבית חולים אבל לא רציתי. הוא הביא לי
את השמיכה והכרית שלי לסלון והשגיח עלי עד שנרדמתי. כשהתעוררתי גיליתי שישנתי המון שעות ושבקרוב עלי ללכת לעבודה.
קמתי מהספה, החלטתי ללכת למחשב,הוא היה מחובר, דיברנו קצת וסיפרתי לו מה קרה לי, הוא דאג לי והיה איכפתי כל כך.
הוא נאלץ ללכת וגם אני כי הייתי צריכה להתארגן לעבודה. הוצאתי מהארון מכנס לבן וקפוצון לבן, התארגנתי. ישבנו לאכול
ארוחת ערב שישי ואבא יצא ללוות אותי לעבודה. הגעתי , דפקתי בדלת, האבא פתח לי והאמא בדיוק ירדה מהקומה השניה.
מתן עדיין היה ער, ההורים הלכו ונשארנו שנינו. שיחקנו קצת ומתן הלך לישון. נותרתי לבד, בדממה , בשקט.
התחברתי למחשב, דיברתי קצת עם ידיד שלי ששיעשע אותי במקצת, ראיתי טלויזיה. הגיעה השעה 1 וחצי בלילה וההורים
חזרו, האמא הקפיצה אותי לבית שלי.נפרדנו בלילה טוב ונכנסתי לבית שלי. החברים של אבא עדיין היו שם, תקפו אותי על
התספורת החדשה שלי והפירסינג בלשון. לא התייחסתי אליהם, נכנסתי לחדר והחלפתי בגדים. אחרי שהם הלכו הלכתי לסלון
וראיתי קצת טלוזיה. ב3 וחצי החלטתי ללכת למחשב קצת, לא היה משהו מעניין, כיביתי אותו והלכתי לחדר שלי.
נשכבתי במיטה ופשוט נרדמתי. היום בבוקר התעוררתי ב4 וחצי, יותר נכון אחרי צהרים, לא היה לי מה לעשות אז החלטתי להכנס
להתקלח. הדלקתי דוד, הוצאתי מהארון מכנס שחור וחולצה שחורה ארוכה תחתונים וגרביים. נכנסתי לחדר המקלחת, התפשטתי
והסתכלתי על עצמי, הרזתי חשבתי לעצמי, אני נראת טוב. חבל שאף אחד לא שם לב לזה. כשיצאתי מהמקלחת אבא
וחבר שלו היו בסלון. חבר של אבא גדי אמר לי "ממ איזה ריח טוב עשית פה מהמקלחת, יש לך שמפו שמריח מצוין, מה שלומך?"
עניתי שבסדר ושאלתי לשלומו. אבא ביקש להריח את השיער שלי כמו שהייתי ילדה קטנה, כנראה ששם לב שאני חסרת מצברוח.
חיממתי לעצמי אוכל, והתיישבתי עם שניהם בסלון, גדי הלך ונותרנו אני ואבא. אבא גם הוא הלך לאנשהו, ונותרתי אני לבד
מול הטלויזיה, סיימתי לאכול והרמתי את הצלחת והכוס לכיור. העברתי תחנות והתכסיתי עם הפוך. אבא עבר מידי פעם לידי וחוץ
מזה הייתי לבדי מול הטלוזיה. לא מצאתי מה לראות והחלטתי ללכת למחשב של אחי שהיה פנוי. הדלקתי את האיסי והמסן,
הוא לא היה מחובר עדיין, כל כך רציתי לדבר איתו.. אני מתחילה לחשוב שאולי אולי אני..


שלכם, אמה.

מדהים :]

😊 נורא נורא יפה מאמי
חח תמשיכי >

יפייפה..
תמשיכייייייייייייייייייייייייי

פרק 4:

אני חושבת שאני אולי.. אולי משתגעת, מאבדת שפיות אני חייבת לשכוח. אין ברירה. יותם שלח לי הודעה לגבי ההופעה של "מצבכפית",
שאידוב הוא הגיטריסט של הלהקה. הוא אמר שאידוב לידו ושאלתי לשלומו והחלטתי ללכת מהמחשב. מאוחר יותר הלכתי לישון. שוב המחשבות
שוב נידודי שינה, שוב הקור שבבדידות של המיטה שלי. כיוונתי שעון לאחת בצהרים ונרדמתי אחרי שקיבעתי את גופי במצב אחיד, והרדמתי
חלק חלק בגופי, הרגליים והידיים, הבטן ולבסוף הרדמתי את המחשבות שלי. התעוררתי בבוקר עייפה במקצת, התחלתי להתכונן למגן
בספרות מול המחשב עם מוזיקה. עם השיר "יקירתי"- בקרוב את תדברי אלי שוב וגופי ירגיש את כולך ואת נשימותיך .. שיר יפה,
חבל שלי אפעם אין דבר כזה. בשלב מסוים הגיעה השעה להתארגן לעבודה. הוצאתי מהארון מכנס שחור חולצה שחורה ולקחתי את הג'קט
האפור שלי התלבשתי ונותר לי עוד חצי שעה לעבודה, החלטתי להתקשר למיכ. דיברנו קצת מה שלא קרה הרבה זמן ואח"כ נותרו לי עוד
10 דקות אז התקשרתי גם לאידוב, הוא היה עסוק אז החלטתי לסיים להתארגן ולצאת לאסוף את מתן קצת מוקדם היום. יצאתי מהבית
נעלתי אותו, והלכתי לגן של מתן. הגעתי לגן והוא רץ אלי וחיבק אותי. לקחנו את הדברים שלו והלכנו לבית משפחת יגנס. כך עברו
להם אחרי צהרים נחמדים שנגמרו בהתקלות של הילדים אחד בשני, בכי והקאות. חזרתי הביתה מוטשת וסיימתי ללמוד לספרות מול המחשב.
דיברתי עם רמי (הכרנו ממקושרים, בן 23 מהרצליה, לא עונה על הקריטריונים החיצוניים שאני רוצה בגבר אבל פנימית עונה על כולם ואפילו יותר).
הייתה לנו שיחה נחמדה והוא היה צריך לפנות את המחשב לאחיו והוא החליט להתקשר אלי בפעם הראשונה. היה לו קול חמוד על אף
שהוא חולה. הוא הצחיק אותי, דיברנו יותר משעה. הוא מחבב אותי אני חושבת, הוא אומר לי דברים יפים. דברים שאני אוהבת
לשמוע. בעשר וכמה דקות הוא אמר שהוא צריך ללכת לנוח אז אמרתי לו לילה טוב ותיכננתי להתקלח. אבא בדיוק הגיע מצעידת
הערב, גדי והוא ישבו בסלון וראו טלויזיה, שאלתי לשלומם ונכנסתי לחדר, לקחתי את הפיג'מה שלי ותחתונים ונכנסתי למקלחת.
התפשטתי, והסתכלתי על עצמי, חייכתי, אמרתי לעצמי אולי סוף סוף מישהו כן מסתכל. אבל 6 שנים מפרידות בנינו, מה יהיה?
הוא הגבר היחידי מאז שאידוב נתקע לי בראש שהתייחסתי אליו. גבר בן 23 רוצה דברים אחרים מילדה בת 17. כך אני חושבת
בכל אופן. הוא נורא רוצה להפגש. יצאתי מהמקלחת והתחברתי שוב למסנג'ר. רמי שלח הודעה.
אני- כבר מתגעגע?
רמי- כן
אני- חיכית לי שאני אתחבר?
רמי- כן
חח הוא כל כך חמוד. הייתה לנו שיחה נחמדה ובסופה נשיקות, חיוכים ואיחולי לילה טוב.
נמאס לי מהלב הזה, הוא לא מחליט מה הוא רוצה, הוא הולך מלחמה עם הראש. אני חייבת להחליט מה אני רוצה,
אולי סוף סוף הבדידות תגמר?!

נכנסתי למיטה והתחלטתי לכתוב, לכתוב בלי לחשוב, כתבתי את שמו כל כך הרבה פעמים על דף אחד. ואז פתאום שמעתי
את אחי שי אוכל קורנפלקס ופתאום הרגשתי צורך לכתוב שיר, דחף פתאומי, בלי סיבה, לכתוב, לכתוב בלי לדעת,
וזה מה שיצא:

"גרגיר קטן של קורנפלקס זה כל מה שאני רוצה להיות
זו הקרבה הכי קרובה שאוכל להגיע אלייך אהוב
רוצה להיות פתית קטן וצהוב
כדי שאולי אוכל להיות טובה, אולי אהיה חלק ממך

כגרגיר של קורנפלקס אפול לקרעית שוממה, בלי לדעת או להכירה
אשחה ואצטופף עם כל שאר החלקיקים, התערבב עם החלב למאכל טעים
ובאוכלך את השאר ותרוקן חבריי
אשאר בודדה בתוך קרעה מלאה בחלב

תכניס אותי לפיך תעלס, תעקל
צוללת לתוך קיבתך וכל מה שנשאר ממני
הוא עיסה קטנה שהתערבבה עם כל השאר

הלוואי שהייתי גרגיר של קורנפלקס
כי כך לפחות הייתי טיפה יותר קרובה אלייך".

לא יודעת למה כתבתי, לא יודעת על מי ולמה. פשוט כתבתי זה מה שיצא, אולי מפאת הסיבה שאני רוצה להיות
חלק ממישהו, חלק ממשהו, אני מרגישה לא שייכת, זרה, רחוקה, מנודה מהעולם הזה. מתי כל זה
יגמר? האם יש סוף? כנראה שזה לא הסוף, כי בסוף טוב וכרגע הטוב לא נראה באופק...


מקווה שאהבתם,
אמה בר

ברור שאהבנו מאמי
מושלם
המשכייי 😁

כל כך אמיתי :] מהמם..

שבת שלום :]

וואי ממש יפה תמשיכי

מ ד ה י ם :]

רוצה המשך...😊

כבר לא כותבת, מנותקת. לא שייכת לכלום. ריקנית. העולם צועק ובפנים כ"כ שקט. העולם שותק והכול צועק בפנים. ברגע אחד, מחשבה אחת פחות, הכול נהרס, כל מה שביניתי, כל מה שחלמתי, כל מה שרציתי.. הכול נהרס. כבר אין המשך. אין לאן. אין רצון. רק ללכת. ללכת ולא לחזור. להיות לבד. לצעוק לכולם ושאף אחד לא ישמע אותי. שאף אחד לא ישמע את הטעות שלי. את השטות שלי. איך נתתי לזה לקרות. איך נתתי לאנשים לשלוט במחשבות והרצונות שלי. אני זאת שתמיד לקחו ממנה דוגמא. זאת שתמיד אמרה לאחרים - ככה וככה יש לעשות. ואני?. עושה את הטעויות של כולם, טועה ואז מתקנת את העולם. אבל מה עם העולם שלי? הוא קורס, נהרס לאט לאט. וכל מה שאני חושבת עליו הוא אתה. תצא משם, תצא מהראש, תצא מחיי, למה לא נעלמת עדיין? תלך! תסתלק כבר! אתה הורס אותי, מפורר את ליבי כחתיכות קטנות של לחם לציפורים. והן מנקרות בתאווה. נהנות. רעבות. אוכלות בתאבון את ליבי ההרוס, השבור. בגללך. שמא באמת זה בגללך? אולי זה בגללי? לא יודעת. לא יודעת כלום. רק לברוח. כמו תמיד. ללכת ולא להתמודד. כמו תמיד בלי עבר. כמו תמיד לא רוצה לדעת. לא רוצה לשמוע. לקום וללכת בלי לדעת לאן. רק ללכת.
לחשוב שהכול קרה מטעות אחת קטנה, ממחשבה אחת פחות.



בנות, אני לא מסוגלת לכתוב יותר, לא עכשיו, לא כרגע. אני מצטערת אבל החיים שלי מסתבכים לי רק יותר ויותר. אני כבר לא מסוגלת לשתף ממש. הבדידות התעצמה והסיום של הסיפור הוא רע. בודד. לבד. וכמו שהתחיל עם הבדידות שמציפה, כרגע היא כבר עלתה על גדותיה, השתלטה. ניצחה במערכה.
אולי היא עוד לא ניצחה במשחק...


תודה על התגובות, אוהבת אותכן המון.

אמה 😢

וואי מאמי מעלףףף
מדהיםםם אטהבתי מאוד
לאב יו
*שרון *
😊

כ"כ אמיתי.

עצוב 😢

הכל יסתדר,תהיה אופטימית 😊

ואיי סיפור פשוט מדהים!!!!

מ ד ה י ם ! ! !

ממש יפה..

מואאאאאאאאאאאאאאאאאאה רחלוש =]]

ד"א..
גמאני כותבת סיפור ==> מוזמנת לשלי [קישור בחתימה] =]]

QUOTE (lidorushit @ 01/01/2007) כ"כ אמיתי.

עצוב 😢

הכל יסתדר,תהיה אופטימית 😊
איתה בכל מילה!😊

בובה כל דבר שבאלך אני כאן!!