---------נלחמים על החיים--------- .....משו שכתבתי

נלחמים על החיים

ילדים חולי סרטן לימדו אותי שיעור חשוב על החיים...

"זהו..לא נישאר מה לעשות..עכשיו אני צריכה לעשות דברים שאני אוהבת..לנצל את הזמן שנשאר.."
את המשפט הזה אני לא אשכח בחיים. יושבת מולי נערה יפייפיה בת 15 , קירחת , מדי פעם שמה על עצמה את מכשיר החמצן ,
מחוברת לאינפוזיה ומספרת לי בקור רוח מצמרר את הנורא מכל - שהרופאים דיברו איתה והודיעו לה שכבר אין מה לעשות עוד..המצב לא טוב.
במילים אחרות - הסרטן ניצח אותך.
בפעם הראשונה שהיא חלתה , היא עברה טיפולים קשים והצליחה לנצח אותו כמו גדולה. כעבור שנה הוא חזר , והפעם הוא לא מתכוון ללכת , מסתבר.
שדמעות חונקות את גרוני , יצאתי מהחדר שלה. עדין מתקשה לעכל את מה ששמעתי..הנערה היפייפיה הזו , מלאת שמחת החיים שתמיד אוהבת
לשחק מולי "בול פגיעה" (וכמובן לנצח) ..שתמיד מזמינה אותי לבוא איתה לאיזה שופינג בקניון גבעתיים כשאני באזור..הנערה הזו הולכת למות והיא יודעת את זה.
זה כאילו שלקחו את כל התקווה ודרכו עליה.
באתי אליה מאוחר יותר והבאתי לה צבעי גואש וכמה בריסטולים לציור. אז היא ציירה שם בחורה עם עיניים כחולות , שיער בלונדיני חלק..חיוך אדמדם ויפה..
ואז שאלתי אותה למה דווקא לצייר בלונדה עם עיניים כחולות? למה לא איזה ברונטית עם עיניים ירוקות או חומות? ...אז היא השיבה לי ש"זה מה שכולם אוהבים..אוהבים בלונדיניות
כאלה עם עיניים כחולות...יפות כאלה..זה מה שתמיד אוהבים". אחר כך היא ציירה גוף של אישה , בקו קונטור שחור..ציור פשוט ויפייפה.
הסתכלתי עליה בזמן שהיא מציירת , ראיתי כמה היא רזתה..כמה עיניה נפוחות. מדי פעם השתעלה בחוזקה..כאילו אין לה כוח לזה יותר , אבל זה חזק ממנה.
נשארתי לשבת איתה עוד קצת , הבטתי בה מציירת , ואחר כך פשוט אמרתי לה שאם היא צריכה משו – היא יודעת איפה למצוא אותי. ויצאתי מהחדר.
שחזרתי למשחקיה ראיתי את אחד הילדים , בן 8-9 , שעד לפני מספר ימים היה מאושפז במצב די לא טוב במשך 3 חודשים רצופים במחלקה , מחכה לי . הוא ישב על כיסא הגלגלים
שלו בגלל השיתוק ברגליו שנובע מהמחלה הנוראית הזו , וביקש שאשחק איתו טאקי. חייכתי וכמובן שהבאתי את הטאקי והתחלנו לשחק. מדי פעם הוא זרק קללות בתימנית ,
וזימזם שירים בתימנית , כיאה לילד שגדל בבית תימני אסלי , מה שכמובן גרם לכל הנוכחים באותו זמן במשחקיה לצחוק ולהנות משמחת החיים של הילד.
אחרי המשחק (בו הוא ניצח אותי כמובן 4 פעמים) הצגתי בפניו את "עץ המשאלות". עץ המשאלות הוא עץ מבריסטולים וניירות ציבעוניים שהכנתי על אחד מקירות המשחקיה , וכל ילד
בוחר לו צבע של פרח מבריסטול ועליו הוא כותב את המשאלה הכי גדולה שלו . אחר כך אנחנו מדביקים את פרח המשאלה על העץ , בתקווה גדולה שאולי המשאלה תתגשם.
אז הצגתי בפניו את העץ הצבעוני. בהתחלה הוא החמיץ את פניו ..היה נראה לו קצת דפוק לעשות משאלה על עץ מבריסטול..אבל אחרי מספר שיכנועים הוא הסכים.
הבאתי לו פרח כחול , כפי שבחר , ומספר טושים כדי שיכתוב את המשאלה ויצייר ויקשט את הפרח. התיישבתי מולו וחיכיתי שיתחיל לעבוד..
אבל ראיתי שהוא פשוט מסתכל עליי ולא מוציא הגה מהפה.
שאלתי אותו מה קרה , אולי הוא לא יודע מה זו משאלה? ..הסברתי לו שמשאלה זה הדבר שהוא הכי הכי היה רוצה שיתגשם , שיקרה לו.
סיימתי את ההסבר הקצר , וללא בזבוז של רגע הוא מיד תפס טוש כהה וכתב בכתב ילדותי וגדול : "החלום שלי הוא לעמוד על הרגליים".
הבטתי בילד הזה , המדהים , שציפיתי שיכתוב משו כמו "החלום שלי הוא להיות בריא" או לפחות כמו כל ילד בגילו – שהחלום שלו זה מכונית על שלט , או אולי לזכות בלוטו ,
הבטתי בו ונדהמתי. נדהמתי מכמה הוא מודע למצב שהוא שרוי בו . בשבילנו זה מובן מאליו לעמוד על הרגליים , בשבילו זה חלום..ח ל ו ם ..פשוט לעמוד על הרגליים.
מיד אחר כך נכנס למשחקיה ילד נוסף , בערך באותו גיל , ילד מדהים מכל המובנים. הצגתי בפניו את עץ המשאלות , ובלי לחשוב פעמיים הוא מיד אמר שהוא רוצה לכתוב משאלה.
הוא בחר בפרח כתום , והבאתי לו טושים. התיישבתי לצידו וחיכיתי לראות מה ירשום. בלי לחשוב יותר מדי הוא פשוט כתב "החלום שלי הוא להיות בריא".
הסתכלתי עליו , על העיניים שלו , ראיתי כמה הוא כותב את זה מהלב ורוצה בזה. מדובר בילד שהגידול אצלו ממוקם בגזע המוח , דבר שהוא מאוד לא פשוט ולא קל ,
ובכל זאת הוא מתמודד עם זה בגבורה עצומה. הוא קישט את הפרח בטושים צבעוניים ונתן לי לתלות אותו על העץ. אחר כך הסתכל על הפרח שלו בגאווה וקרא
להוריו שיבואו לראות את הפרח היפה שהוא עשה , ואת המשאלה שהוא כתב. הסתכלתי עליו וביקשתי ממנו חיבוק. ללא היסוס הוא קפץ עליי בחיבוק ענקי וחזק שכלל גם בונוס של נשיקה בלחי.
מאוחר יותר באותו יום הלכתי לעשות חיסון שפעת. וכל כך פחדתי , כמו שתמיד אני מפחדת לקראת חיסונים.
נכנסתי לחדר האחות המחסנת , יחד עם בת השירות השניה , והתיישבתי על הכיסא..כולי לחוצה ומתה מפחד. היא התקרבה אליי עם המזרק , וסובבתי את הראש.
עצמתי חזק את העיניים , אבל פתאום נזכרתי בילדים. נזכרתי במשאלות שכתבו , חשבתי על כל הסבל שהם עוברים...הם היו חולמים לעשות את החיסון הזה במקומי והעיקר להיות בריאים
ולא להילחם במחלה הנוראית הזו . פתאום הרגשתי כל כך קטנה..כל כך בכיינית..אמרתי לעצמי "צליל , תחשבי מה הילדים האלה עוברים , אם הם יכולים לסבול את כל זה אז מה זה
בשבילך לעשות חיסון מסכן?? הם יכולים ואת לא?? " ...ועשיתי את זה כמו גדולה..אפילו לא הרגשתי את הדקירה בגלל שהייתי עסוקה במחשבות האלה עליהם , הם מדהימים אותי כל פעם מחדש.
בסוף אותו יום , ברגע שיצאתי מבית החולים , פתאום הבנתי דבר שאולי שכחתי , וכמוני עוד רבים. היום הזה גרם לי להבין שאסור לקחת את החיים כמובן מאליו. הדברים יכולים
להשתנות בשניה. אני יכולה לחצות את הכביש באיחור של שניה ולהינצל מרכב שחלף במהירות. אני יכולה לפספס בשניה את האוטובוס ולהינצל מפיגוע , חלילה.
לכל הילדים האלה , ולמשפחותיהם , החיים השתנו בשניה. בשניה בה הודיעו להם שהילד האהוב שלהם חולה בסרטן. באותה שניה התהפכו להם החיים לגמרי..מהקצה אל הקצה.
הילדים הקטנים האלה , שבקושי הספיקו לטעום מהחיים שלהם , חלקם תינוקות שרק נולדו , חלקם ילדים שכל מה שהם רוצים זה לשחק במחשב או ללכת לחברים , חלקם נערים ונערות
בשיא פריחתם , כולם פתאום בבת אחת לומדים להעריך את החיים שלהם ומתחילים את הקרב של חייהם – להישאר בחיים ולנצח את הסרטן.
בדרכי הביתה , באוטובוס , ישבה לידי נערה שדיברה בסלולרי עם חברה ככל הנראה. בשיחה שלהן היא סיפרה לה על כמה ההורים שלה רעים וכמה היא שונאת את החיים שלה , כל זה בגלל שהיא
לא קיבלה את הדיזל החדש שרצתה ש"עולה כולה 1100 שקל..אפשר לחשוב" ...ועל זה שהיא רוצה להסתפר אבל לא יודעת אם לעשות גוונים ופוני או רק לדרג ...ועל זה שהיא מתה מתה מתה ללכת
למסיבה בתל אביב אבל הורים שלה קצת מתנגדים והיא רבה איתם והחליטה ללכת לישון אצל החברה , במילים שלה "לברוח מהבית" , כאילו שזה לא מספיק כל ה"צרות" האלה..גם אין לה מה ללבוש למסיבה.
שמעתי את השיחה הזו וכל כך ריחמתי על הנערה הזו. ריחמתי עליה שהיא כל כך שטחית וכל כך לא יודעת להעריך ולהודות על מה שיש לה. נראה לה כל כך מובן מאליו שהורים שלה צריכים להביא לה
כסף לקנות את הדיזל החדש , ומובן מאליו שהם צריכים להרשות לה ללכת למסיבה הכל כך נחשבת בתל אביב , וברור שזה מובן מאליו שצריך לדפוק הופעה.
הנערה הזו צריכה להגיד תודה שיש לה בכלל בגדים יפים וחדשים ללבוש..בגדים שהיא בוחרת בעצמה בחנויות , כי יש כאלה שפשוט לא יכולים להרשות לעצמם לקנות בגדים חדשים ויפים ונאלצים להסתפק
בבגדים ישנים מלפני כמה דורות של המשפחה , או בכלל מתרומות.
היא צריכה להגיד תודה שיש לה בכלל שיער לעשות איתו משהו , ולא משנה אם זה גוונים או דירוג או קוצים או צבע או פוני או מה שלא יהיה...היא צריכה לבוא ולראות את הילדות האלה , הקירחות , שלא
מפסיקות לחלום על שיער ארוך ויפה כפי שהיה להן לפני הטיפולים הכימותרפיים שהן עוברות , שמתגעגעות לאיך זה להיות "בת" , ומתות שיפסיקו להתבלבל ולחשוב שהן בנים רק בגלל הקרחת.
היא צריכה להגיד תודה שיש לה הורים שדואגים לה ושומרים עליה , ורוצים אך ורק לטובתה. היא צריכה לראות איך הילדים במחלקה , קטנים וגדולים כאחד , קשורים להוריהם כמו תינוקות ,
רוצים אותם לידם תמיד , שיגנו עליהם וישמרו עליהם ...איך ההורים שלהם כל כך מסורים ודואגים ומבלים בביה"ח שעות על גבי שעות , ימים על גבי ימים , במקרים הגרועים גם שנים על גבי שנים , ישנים
על כורסאות מעפנות ליד הילד שלהם ששוכב על המיטה מחובר לאינפוזיה ונלחם על חייו.. בלי ההורים שלהם הם לא היו מצליחים לשרוד.
אני בהלם לפעמים ממה שאני בוכה ממנו, שאין לי סיבה לבכות, וממה שהם לא בוכים ממנו , למרות שיש להם סיבה לבכות ממנו.

הנערה הזו לא יודעת להעריך את החיים , היא לוקחת אותם כמובן מאליו , וכמוה גם רבים מאיתנו.
אנשים לא מבינים שכלום הוא לא מובן מאליו , גם לא זה שנקום מחר בבוקר , כי אולי לא נקום.