|
|
|
אהלן, אני ליאן, אני חדשה פה.
החלטתי להתחיל לכתוב ולראות מה יצא.
זאת הפעם הראשונה שאני מנסה לכתוב ואני מקווה שתאהבו..
נכסתי הביתה בזעם, רצתי מהר במעלה המדרגות ונכסתי לחדר.
אפילו לא התיחסתי לאמא שצעקה שלום מן המטבח ולאחותי הקטנה שרצה לעברי להראות לי את הציור שציירה.
הדלת נטרקה מאחורי ונזרקתי על המיטה.
הכל יצא. כל הזעם של היום בבית הספר פרץ החוצה.
התחלתי לבכות ולבכות כמו שמעולם לא בכיתי. כל כך כעסתי, הייתי כל כך פגועה.
כל העצב הזה והכעס ששמרתי במשך כל היום בבית הספר, ובמשך כל הדרך הביתה יצא החוצה. כאילו חכה בקוצר רוח להזדמנות שאני אהיה לבד, בלי שאף אחד יראה כדי להוציא את הכל.
הכל התחיל אתמול בערב, כשיצאתי עם עודד לסרט.
עודד, החתיך של השכבה. זה שכל הבנות דלוקות עליו וכל הבנים מקנאים בו.
עודד הגבוה והשרירי בעל השיער החום הבוהק והעניים הכחולות עם החיוך הכובש.
התלמיד שכל המורות אוהבות והציונים שלו מעולם לא ירדו מתחת לתשעים.
כן, ככה גם אני חשבתי, עודד המושלם.
כל כך הרבה זמן חיכיתי שהוא יציע לי לצאת איתו. בכל יום בהפסקה כשהוא זרק לי "בוקר טוב" ליד הלוקרים הלב שלי כמעט התהפך. יכולתי להסתכל עליו שעות- להסכל עליו צוחק, משחק כדורסל, פותר תרגילים במחברת, פשוט להסתכל עליו ולחייך.
שלשום, זה קרה! עמדתי וניסתי לפתוח את המנעול העקשן של הלוקר שלי שאני תמיד מסתבכת בפתיחתו. פתאום, עודד הגיע, פתח את המנעול בשניות וחייך אלי. חייכתי חזרה ובקושי הצלחתי להגיד תודה מרוב התרגשות.
ואז, זה הגיע:
עודד- "את יודעת מיטל, אף פעם לא שמתי לב כמה את יפה.."
אני, בבישנות וכולי מסמיקה- "תודה.."
עודד- "אולי את רוצה שנלך מחר לסרט? שמעתי שיצאו סרטים חדשים ממש טובים השבוע."
הייתי בהלם, לכמה שניות נעלמו לי כל המילים מהפה, כאילו שכחתי לדבר.
אני- "בכיף!"
עודד- "מעולה! אז אני אבוא לאסוף אותך ככה בשמונה?"
אני-"סבבה"
עודד-"אוקי, אז שיהיה לך יום מדהים!" והלך..
כמובן שכל היום לא הצלחתי להתרכז בכלום. כל היום רק חשבתי על מה אני אלבש מחר בערב, מה אני אגיד כשהוא יבוא לאסוף אותי, אם כדי להתנשק כשניפרד ועוד כל מיני דברים שפשוט לא עזבו את ראשי.
ביום אחרי, הייתי מלאת מרץ. התרגשתי כל כך מהיציאה שמתוכננת לערב עם עודד. כבר ידעתי מה אני הולכת ללבוש ואפילו היו לי טקסטים מוכנים בראש של מה בדיוק אני הולכת להגיד.
בשעה שמונה עודד בא לאסוף אותי ויצאנו.
היה מדהים! בקולנוע החזקנו ידיים כמו זוג חברים והוא כל הזמן הזכיר לי כמה אני יפה בעניו וכמה אני חמודה. המילים שלו הקסימו אותי כל כך וגרמו לי לאהוב אותו עוד יותר.
בחיים לא הייתי מעלה על דעתי שהוא, עודד המושלם, יפגע בי ככה.....
מקווה שאהבתם
אני אשמח לתגובות [:
המשך בקרוב !
ליאן את פשוט מוכשררת , תענוג לקרוא [:
האמת שעשית לי דה-ז'ה-וו רציני למשהו שהיה לי פעם..
ובגלל זה אני מחכה להמשך, לראות אם זה הסתיים גם אותו הדבר..
אווהבת , והמון בהצלחה בסיפור הזה [וגם בשני]
לירן [:
וואי התחלה מהממתת#@
המשךךךך (:
תודה על התגובות 😊
הנה המשך..
בחיים לא הייתי מעלה על דעתי שהוא, עודד המושלם, יפגע בי ככה.....
אחרי הסרט הלכנו לגלידריה של השכונה. עודד המשיך להיות מדהים ואמר דברים כל כך יפים..ואני, נערה תמימה ומאוהבת בשלמות שלו, האמנתי לכל מילה שיצאה מפיו. הרגשתי בעננים. הייתי כל כך מאושרת שיש מישהו שאוהב אותי.
אחרי הגלידה, הוא ליווה אותי הביתה. הלכנו, דיברנו, ריכלנו וצחקנו. כשהגענו לדלת, הוא אמר לי "לילה טוב יפה שלי", ובדיוק כשבאתי להוציא את המפתחות ולהיכנס, הוא חיבק אותי והתנשקנו. זאת היתה הנשיקה הכי טובה שהיתה לי אי פעם...
טרררררררררררררררררררררר
השעון המעורר העיר אותי משינה כל כך נעימה..יום חדש!
הפעם, בניגוד לכל הבקרים, זינקתי מהמיטה מאושרת, מחכה לרגע שאגיע לבית הספר ואראה את עודד.
לבשתי את הג'ינס הצמוד החדש וחולצת בית-ספר שחושפת קצת בטן, התאפרתי קלות, הסתרקתי ויצאתי.
כשהגעתי למסדרון השכבה, בחיוך מרוח על הפנים, חיפשתי בעיני את עודד, לבדוק אם הוא כבר הגיע.
הבנים הסתכלו עלי במבט מוזר, ובחנו אותי מכף רגל ועד ראש. והבנות, הסתכלו עלי במין עיניים של לגלוג. את עודד לא ראיתי.
נכנסתי לשיעור היסטוריה, ושקעתי במחשבות חולמניות על העתיד שלי עם עודד.
שושי (המורה להיסטוריה)- "מיטל? מיטל?!"
אני (מתעוררת מחלומות)-"אה? אה? מה?"
שושי- "אני לא יודעת איפה היית אתמול בלילה אבל את בכלל לא מרוכזת היום!"
אני-"כן,סליחה המורה".
כל הכתה גיחחה בשקט. באותו שלב, עוד לא הבנתי למה.
זהו! הפסקה! סוף סוף!
יצאתי החוצה ופניתי לכיוון הלוקרים.
על הספסל ממול ישבו רועי, איציק ועידו.
הם הסתכלו עלי, חייכו ואמרו:
רועי- "אה מיטל? איך היה אתמול?!" צחק.
עידו-"מה את אומרת, אולי תבואי לאיזה סיבוב גם אצלי היום בערב?"
הם צחקו והתחילו להלחשש.
התחלתי להבין, אבל לא רציתי להאמין.
הלכתי מהר למגרש, מתעלמת מהבטים המוזרים, בתקווה למצוא שם את ליאת, החברה הכי טובה שלי.
באתי אליה בפנים לחוצות, והיא כבר הבינה.
ליאת-"את יודעת הא?"
אני-"מה יודעת?!"
ליאת-"אני לא יודעת מה את ועודד עשיתם אתמול, אבל מסתובבות שמועות.."
אני-"איזה שמועות?!"
ליאת-"נו..את יודעת..אני לא זאת שרוצה לספר לך את זה!"
אני-"ליאת אל תתחילי! מה סיפרו לך?!"
ליאת-"עודד סיפר לכל החברים שלו שאת..את יודעת נו..נתת לו אתמול בלילה..
אני יודעת שזה לא נכון! אני מכירה אותך! אבל בשכבה יש ילדים טיפשים שמאמינים לכל מה שהם
שומעים.."
לא הגבתי. הייתי בהלם. לא האמנתי שזה יכול לקרות לי. הרגשתי איך הדמעות עולות לי לעיניים, אבל עצרתי אותן. לא רציתי להראות לכולם את החולשה.
ליאת-"מיטל..? אל תדאגי..תוך יומיים כבר ישכחו הכל..תאמיני לי! מיטל?!"
קמתי מהספסל ורצתי מהר לכיוון השער. לא שמעתי כלום. הייתי כל כך שקועה ופגועה שפשוט נתתי לרגליים להוביל אותי בלי שום מחשבה.
הדמעות לא עצרו. הכרית כבר היתה כולה רטובה ואני המשכתי לבכות.
צעדים. פתאום שמעתי את צעדיה של אמא מתקרבות אל הדלת. ניגבתי מהר את הדמעות והעמדתי פנים שהכל בסדר. הדלת נפתחה:
אמא-"טולי, מה קרה?!"
אני-"מה קרה?"
אמא-"הגעת מוקדם מהרגיל ואפילו לא אמרת שלום שנכנסת. קרה משהו בבית הספר?"
אני-"לא אמא, לא קרה כלום. סתם קצת כואב לי הראש."
אמא-"בואי תמדדי חום. את רוצה כדור?"
אני-"לא אמא, זה בסדר באמת. זה כבר יעבור. אני רק צריכה לנוח קצת."
אמא-"אוקי חמודה, אם את צריכה אותי אני למטה." ויצאה.
ושוב הן עלו, הדמעות התפרצו מתוכי ולא עצרו. הרגשתי חסרת אונים, שאין כבר טעם להמשיך. לא ידעתי איך אראה את פרצופי בבית הספר ואיך אוכל להסתכל שוב על עודד.
הבכי לא פסק. ומרוב יאוש ועייפות נרדמתי............
יצא קצת ארוך..
אני מקווה שתאהבו..
זה פשוט מה שעלה לי בראש.
אני אשמח לתגובות 😊
אוהבת
ליאני.
מדהים ליאני , אני ממש נהנית לקרוא את מה שאת כותבת.
מחכה להמשך, ובקרוב .
ד" את מוזמנת לקרוא את הסיפור שלי "הזמן להתחיל להמשיך" ..
אוהבת, ושיהיה לך יום מקסים ושבוע נפפלא ..
לירן [:
וואי איזה סיפווור מהמםםם!!
איזה זבבבבל שהיא תהרוס אוווותו~@!
אוהבת'ך תמשיכי בובה!! 😊
את כותתבת ממש יפה [:
תממשיכי מאמי
תודה על התגובות בננות [:
הנה המשך..
"זה שיר אהבה פשוט
פשוט שיר אהבה
ולילה וקיץ
ורוח טובה.."
כך ניגן לו הפלאפון, שוב ושוב, עד שבסופו של דבר העיר אותי משנתי. פתחתי את עיני, ולרגע שכחתי איפה אני ומה אני עושה. הסתכלתי על הצג- "ליאתוש אהובתי" היה כתוב. לא היה לי כח לדבר עם אף אחד אבל בכל זאת החלטתי לענות. "היי ליאתי.." עניתי בשקט.
"מיטלי ! מה נשמע?! מה איתך?! ברחת היום כל כך מהר ואפילו לא הקשבת לי שצעקתי לך."
"סורי..פשוט זה לא עושה לי כל כך טוב כל הסיפור הזה.." עניתי לה שהדמעות כבר עולות חזרה בעיני.
"מיטלי, יפה שלי..אני יודעת, זה קשה. אבל את צריכה להראות לזבל הזה שלא אכפת לך ממנו! ולהראות לכולם שאת שמה עליהם זין!" היא ענתה לי בהחלטיות.
"קל לך לדבר.." אמרתי לה "אני מרגישה כל כך מושפלת! איך הוא יכל לעשות לי את זה ליאתי?! איך?!" הדמעות הקטנות הפכו לבכי. הכל חזר אלי שוב. כל ההרגשה שנעלמה לכמה שעות בשנתי פרצה החוצה.
"מיטלי..אל תבכי בבקשה..זה עושה לי רע לשמוע שאת ככה..אולי אני אקפוץ אליך ונדבר?"
"אוקי" עניתי לה בכל צרוד. "אני מחכה".
יצאתי מהחדר לכיוון המקלחת. הייתי כל כך צריכה את זה..המים זרמו וזרמו. חשבתי לעצמי, הלוואי ואני הייתי טיפת מים שזורמת לה בעדינות, מרטיבה ומענגת, ואז נעלמת עם כל שאר הטיפות. כל כך רציתי להיעלם, לזרום עם כל הטיפות האחרות למקום שקט, בלי דאגות, שם אף אחד לא יפגע בי וישפוט אותי.
יצאתי מהמקלחת בדיוק כשליאת הגיעה. היא רצה אלי וחיבקה אותי.
החיבוק הזה, האוהב והדואג, עשה לי כל כך טוב. אני לא יודעת מה הייתי עושה בלעדיה..
"ליאתי, אמרו על זה היום משו בביצפר..?" שאלתי אותה בהיסוס.
"אני לא אשקר לך" היא ענתה "הרבה מדברים על זה." היא נאנחה בכבדות והמשיכה-"הבנים התחילו להווכח מי יצא איתך ראשון והבנות, את יודעת, התחילו לרכל ולהשמיץ.."
לא עניתי. עדיין לא קלטתי שאני במצב הזה. לא האמנתי שדבר כזה יכול לקרות לי. לי, מיטל, שכולם אוהבים. שתמיד מחייכת ועוזרת לכל מי שצריך.
"מיטלי" ליאת שברה את השתיקה. "רק שתדעי שאני תמיד כאן בשבילך! את לא לבד. ביחד אנחנו נתגבר על זה, אני מבטיחה!
בבוקר אחרי, החלטתי ללכת לבית הספר.
ליאת גרמה לי להבין שעדיף שאני אראה לכולם שלא אכפת לי.
התלבשתי והתאפרתי כרגיל, לקחתי את הסנדוויץ' מהשיש ויצאתי.
כשהגעתי למסדרון השכבה, כולם נעצו מבטים, אבל התעלמתי.
הבנים החלו להתקרב לעברי. "תהיי חזקה! לא להישבר!" אמרתי לעצמי.
שמעון התקרב וליטף את שערי. "שמעתי את חית לילה, הא מיטלוש?!" הם צחקו.
"אנחנו עושים היום מסיבה אצלי בבית כמה בנים, מה את אומרת? בא לך להצטרף?"
"לא." עניתי חזק ובהחלטיות.
"אואו..אנחנו לא לרמת הפרינססה!" אמר גדי, חבר של שמעון בציניות האופינית לו.
"עודד! הא עודדי..כןן תמשיך! אהה" הם התחילו להשמיע קולות כשהם מתפוצצים מצחוק.
הרגשתי את הבכי מאיים להתפרץ. העיניים החלו להיות אדומות וכל השנאה עלתה בי שוב.
ניסתי לעצור, אבל לא יכולתי.
ברחתי לשירותים ופרצתי בבכי. הוצאתי הכל..
ופתאום, עודד נכנס...........
מצפה לתגובות [:
אם יהיו אני אמשיך בקרוב !
אוהבת
ליאני 😊
במילה אחת - מהמם !!!!!!אהבתי ננורא ,
מחכה להמששך [:
ממש ממש ממש ממש ממש ממש ממש ממש ממש ממש ממש ממש ממש יייייייייייייפה (:
יאא איזה יפהה תמשיכיי תמשיכיי מהרררררר....!!!
עכשיוו...
תודה על התגובות מתוקות שלי [:
הנה המשך..
רציתי לקבור את עצמי! הדבר האחרון שהייתי צריכה זה שעודד יראה אותי במצב כזה! רציתי להראות לו כמה אני חזקה, אבל הוא תפס אותי בחולשתי.
"מיטלי.." הוא אמר בחוסר ביטחון "אני כל כך מצטער..זה לא היה אמור להיות ככה.."
לא עניתי. התיחסתי אליו כאילו היה אוויר. קמתי מהרצפה והתחלתי לשטוף את פני. כל האיפור נמרח ונראתי רע, דבר שעשה לי הרגשה נוראית יותר.
"אני סיפרתי רק לגלעד (החבר הכי טוב שלו)..הוא סיפר מה הוא עשה עם אפרת וזה פשוט ניפלט לי. המצאתי סיפור כדי שהוא לא יחשוב שאני מעפן..אבל באמת שלא התכוונתי שכולם ככה ידעו.. וברח לי לגמרי מהראש שהוא חבר של הפקצה הרכלנית."
הקשבתי. הקשבתי בדריכות לכל מילה שיצאה מפיו. אך לא הגבתי. לא ידעתי כבר למה להאמין. מילותיו היפות מקסימות אותי כל פעם מחדש, והלב אומר לי לענות לו. אך המוח, המוח כאילו צועק לי מבפנים שאני אשתוק ושאסור לי לסמוך עליו.
פניתי לכיוון הדלת בכוונה לצאת והוא תפס בזרועי. ניסיתי להרפות אך הוא היה חזק.
"מיטלי, יפייפיה שלי, רק תעני לי.." הוא התחיל להתחנף. "אני מצטער, באמת.."
"עזוב אותי עודד" עניתי בשקט בקול חנוק. אך הוא לא הרפה.
"רק תקשיבי לי..אני רוצה רק לדבר, להסביר.." הקול הזה שלו..איך שהוא דיבר..העביר בי צמרמורת כל פעם מחדש. כמעט ושוב נפלתי בקסמיו..
"מה הולך פה?!" גיא הגיע. גיא היה הידיד הכי טוב שלי. יכולתי לספר לו הכל, תמיד!
"תעיף ת'ידיים המטונפות שלך ממנה! שומע?! תעזוב אותה!" הוא צעק על עודד.
"אוקי מיטל, אם זה מה שאת רוצה." עודד נכנע. "דברי איתי" הוא המשיך "כשתהיי לבד!" הדגיש בדבריו. ויצא.
"תודה גיא" חיבקתי אותו. "כמעט ונשברתי שוב."
"אל תתקרבי אליו! אני לא רוצה לראות אותו יותר איתך! חתיכת זבל!" הוא היה מאוד עצבני.."מה הוא רוצה ממך בכלל?! מי הוא חושב שהוא?! בן ז*** ! "
"די גיא תירגע.." ניסיתי להרגיע אותו קצת. "אני לא אתקרב אליו יותר..אין לך מה לדאוג. הוא עבר מבחינתי" ניסיתי לשכנע אותו. או שבעצם את עצמי..
"טלטללל !! " צעקה יעל, אחותי המתוקה כשנכסתי הביתה "חזרתת !" היא היתה כל כך מאושרת וחסרת דאגות, ולכמה דקות אפילו הצליחה להעביר את השלווה הזו גם אלי.
"את יודעת ?!" היא אמרה בקול תינוקי וחמוד "היום בגן שיחקתי עם שני ולירון ועשינו הרבה הרבה בורות בחול!" עינייה הבוהקות כשסיפרה, החיוך שלה, גרמו לי לשכוח מהכל, ורק לצחוק מכל סיפוריה הילדותיים והשובבים.
"שלום! הגעתי!" נכנסה אמא הביתה בהודעה חגיגית כהרגלה. "מה שלומכן בננות? איך היה היום?"
יעל רצה אליה והתחילה לספר לה את כל סיפורי הגן שנית (איך לא נגמרת לה הסבלנות?!) ואני רק עניתי "בסדר" יבש, בלי לפרט.
"אה טולי!" נזכרה אמא "מישהי אתמול חיפשה אותך כשישנת..רגע תני לי להיזכר..מיכל!"
"מיכל? מיכל התקשרה? את בטוחה?" שאלתי.
"כן, אני בטוחה." ענתה אמא בוודאות. "למה? קרה משהו עם מיכל?"
נכנסתי לחדר וסגרתי את הדלת.
מיכל..מיכל ואני מכירות עוד מהגן. היא היתה החברה הכי טובה שלי. היינו ממש כמו תאומות, כל דבר היינו עושות יחד ואף אחד לא יכל להפריד ביננו.
השם מיכל העלה בי כל כך הרבה זיכרונות. חלקם טובים, כאלה שמעלים בי חיוך בכל פעם שאני נזכרת,
וחלקם כאלה שרציתי לשכוח..מהזמן האחרון שלנו יחד.זיכרונות כואבים..
להתקשר? או לא להתקשר? הירהרתי בליבי............
יצא די מעפן =/
ההמשך,אני מקווה, יהיה יותר טוב..
תגיבו [[:
אוהבת
ליאני 😊
יאא איזה יפההה =]]
תמשיככייי תמשיכייי
אנא תאר את הבעיה בהודעה זו:
|
|
|
|
|
