למה פרק אחרוןןןןןןןןןן!??!!?
ואפחד לא נטש את הסיפור שלךךך!!!!!!!
עובדהה....
אני פהה!!!!!!!!!!!!
תמשיכיי...ואל תגמרי תסיפורר
-יסווו-
מממ.. פרק אחחרון כי עוד מעט מתחילים הלימודים
אני עולה לי' ונראה לי שיהיה כל כך קשה שבקושי יהיה לי זמן להיות פה
כי אני באמת רוצה להשקיע הפעם..
וווווכולן נטשוו.. רק את לא =]
חח אוהבתת
מוואההההההההההההה
אז הנה הפרק האחרון למרות שנראלי שאף אחד כבר לא קורא..
בקטנה... כבר כתבתי אז הכנסתתתתי..
אוהבת מוואהההההההההה
]
"מאמי" נכנס טל בסערה אך תוך החדר
"אנחנו הולכים" אמר עצבני
"הא?" ניסתי להבין
"שבוע באילת.. את ואני לבד" חיוך נפרש על פניו מבין כל העצבים שהיו בתוכו
"מה אמא ואבא אומרים על זה?" ניסיתי להבין
"השארת אותם חסרת מילים
כל מה שנותר להם זה להסכים"
"טל אני לא מביןןןן אותךך" שמענו קול מוכר מבעד לדלת
"וואלה אבא! גמני לא מבין אותך" צעק טל עצבני והחל מכניס בגדים שלי ושלו אל תוך המזוודה
"די כבר לריב!!" צעקתי בעצבים
"אני לא צריכה את העזרה שלך אבא" אמרתי חסרת אונים
"ואת אמא?" שאלתי כשהיא הופיעה בדלת
"את כל כך חלשה " המשכתי..
"כן הבת שלך חולה! מפתיע הא?" הוצאתי את כל מה שהיה בתוכי... שנית..
"אתם מתכחשים לזה? רוצים לחשוב שלא קורה כלום? יופי תחשבו.. אני אומנם גרה פה אבל לא רוצה שתתקרבו אליי יותר!" לחשתי את מה שליבי כל כך רצה לצעוק..
"די מאמי" אמר טל וליטף את פניי
אבא ואמא לא הגיבו הם פשוט יצאו.. וכן זה כאב לי.. חשבתי שהם יבינו.. יבינו שאני כל כך זקוקה להם.. את השבוע אחרי זה העברתי באילת עם טל.. הייתי שבורה.. וכל יום מחדש עמדתי אל מול המראה שעיני פוזלות אל האסלה.. והדמעות ירדו.. והבכי רק התחזק.. למרות כל אותו כאב.. למרות שהבטחתי לעצמי.. כל פעם מצאתי עצמי אל מול האסלה עומדת ומקיאה..
אחרי השבוע הזה טל חזר הביתה.. הוא לא דיבר עם ההורים.. ואני? אני הלכתי לליאור ההורים שלו לא אמרו יותר מידי כנראה שהבינו מה עובר עליי.. הייתי חלשה אני חושבת שנפשית יותר מאשר פיזית.. בכל יום שעבר שנאתי את עצמי יותר.. כמה גועל הרגשתי שהייתי מביטה במראה..
אני זוכרת איך שהייתי יושבת ובוכה שעות על גבי שעות.. ליאור וטל כבר לא ידעו איך לשנות את המצב לא ידעו מה עבר עליי. לא רציתי לדבר.. לא יותר מידי..
הייתי מבלה את רוב הזמן ברחמים עצמיים.. כועסת עליי.. כועסת על ההורים.. כועסת על כולם
שנאתי את כל מי שהיה קרוב אליי.. ובעיקר את עצמי..
הכאב רק הלך וגבר... וכך גם גופי החל ומתדרדר עם הזמן.. פני כבר היו חיוורות והבטן? הייתה כל כך רזה עד שלפעמים היה נדמה כאילו אני הולכת ונעלמת.. כבר הייתי מודעת למה שעובר עליי.. יותר מידי מודעת..אחרי ים של דמעות.. ים של כאב.. ים של אכזבות .. וים של תקוות הלכתי לטיפול.. 3 חודשים.. כן 3 חודשים בלי ליאור ובלי טל.. רק אני.. אני והרופאים.. לאט לאט התגברתי עם עצמי.. החלתי להפסיק לרחם על עצמי וקיבלתי מודעות עצמית על מה שעובר עליי.. הייתי על סף התמוטטות הרופאים אמרו שעם לא הייתי מגיעה שבוע אחרי זה כבר הייתי מוצאת את מותי.. החלתי אוכלת בלי הפסקה.. גופי היה צריך כח.. לאט לאט הצורה חזרה לגוף וכך גם לפנים.. לא שמנתי יותר מידי.. אבל היה לי תפריט מסודר הרופא אמר שתוך חצי שנה אני יחזור למשקל הרצוי.. הרגשתי איך שאני משתקמת.. אחרי כל המאמץ הבנתי מה באמת קורה לי.. למדתי להתמודד עם המחלה.. ובעיקר למדתי לאהוב את גופי.. ואפילו הבנתי שהוא נראה דווקא די טוב..
אחרי 3 חודשים קשים השתחררתי מבית החולים.. לא בריאה לגמרי.. אבל בדרך הנכונה..
ליאור וטל חיכו לי מחוץ לבית חולים..
את ההתרגשות והשמחה את החגיגות והדמעות ובעיקר את האושר שהיה בי ובהם באותו יום אני לעולם לא אשכח!
כשהייתי בבית החולים אבא בא לבקר אותי פעם בשבועיים אחרי החודש הראשון שבילתי לבדי רק לו ולאמא היה מותר לראותי.. את אמא? לא ראיתי כלל.. כעסתי עלייה והתאכזבתי כל כך.. אבא ביקש סליחה ועמד מאחוריי.. עזר לי להתגבר.. וכל פעם דאג להזכיר לי כמה שהוא אוהב אותי...
כנראה שאמא הייתה חלשה אפילו יותר ממני.. אחרי כל אותם מילים שאמרתי.. שהיא אמרה..
לא דיברנו... גם כשהייתי הולכת לבקר את אבא וטל בבית אני ואמא היינו מתעלמות אחת מהשנייה.. זה כאב לי אבל עוד יותר אכזב אותי.. במשך חצי שנה אני ליאור אבא וטל עבדנו על ההשתקמות שלי ולאט לאט חזרתי לחיים הרגלים.. לא הקאתי מאז.. והיום אני כבר סופרת את החודשים הימים והשבועות שהמחלה הארורה הזאת לא בתוכי.. אני בריאה.. בריאה לגמרי.. הרופאים אומרים שזה נס ושיש לי מזל שהגעתי על סף ההתמוטטות ולא מאוחר יותר..
את הנס הזה אני חייבת בעיקר לליאור וטל וגם לאבא שאם הזמן עמד מאוחוריי..
את הנס הזה אני חייבת בעיקר לה' ואני מודה לו יום יום על ההזדמנות שהוא העניק לי..
על שהוא הוביל אותי בדרך הנכונה... כן בעיקר לו אני מודה!
=================================================
ליאור הרים אותי, והחל לסובב אותי כמו משוגע
"אני אוהב אותך" צעק
"גמני אותך" השבתי בצעקה..
"מה אני יעשה בלעדייך?" חייכתי..
"תודה.. תודה על הכל" נזכרתי בכל מה שהוא עשה למעני
"את אף פעם לא תדעי.. כי תמיד אבל תמיד נהיה יחד..
את יודעת שאני אוהב אותך נכון?" הוא שאל וחיוך עלה על פניו וכך גם על פניי
"גמני אותך" חייכתי..
ולאט לאט פניו התקרבו אל פניי.. ושוב אותם רגשות עלו בי כמו כל פעם..
הפרפרים היו כמו בפעם הראשונה.. והנשיקה הייתה מרגשת כמו בהתחלה..
האהבה שבערה בתוכי רק הלכה וגדלה..
=====================================
דמעותיי החלו לרדת עד אין בלי די
שפתיי קראו בשמה
ידיי נפתחו וחיכו רק לה
אך היא עמדה שם, חסרת אונים חסרת מעש
מביטה בי,
הורגת אותי במבטיה, הדמעות עמדו ממש בקצה עיניה
אך לא היא לא נתנה להם לרדת,
היא לא נתנה לעצמה להתקרב
רק הביטה בי, בחנה אותי מלמעלה למטה
ממלמלת לעצמה משהו
וממשיכה לעמוד
"אמאא" לחשתי
אך היא אפילו לא הביטה בתוך עייני
ידיי כבר נסגרו התייאשו מלחכות לאותו חיבוק חם
התיישבתי על הריצפה מביטה בה,
מתחננת שתסלח לי,
"אני אוהבת אותך" המשכתי לדבר מצפה לתשובה
אך היא[?!] נשארה שם עומדת רחוק, כאילו מפחדת להתקרב,
קוראת לי בעיניה אך מתרחקת עם גופה
"אמאא" אמרתי חסרת אונים
אך זה היה נראה כל כך רחוק,
היא הביטה בי, סירבה לענות, סירבה להתקרב
והוא[?!] אבא ירד במורד המדרגות מביט בה,
מביט בי,
עכשיו עיניה הופנו אליו, היא בחנה אותו מלמטה למעלה
מביטה בו.. מביטה בי..
מבט אוהב, מבט שונא
ושוב עיניה חזרו אל תוך עיניי
מבקשות שאני יתקרב אך מתחננות שאני יתרחק
נעמדתי שוב על רגליי, מביטה על אבא שנשאר עומד על המדרגות,
והבטתי עלייה שעיניה כבר החלו להיות אדומות
"ילדה שליי" מלמלה לעצמה
"אמא" אמרתי והתקרבתי לאט לאט מפחדת שהיא תלך
עמדתי ממש למולה,
מביטה בעיינה אך היא השפילה ראשה
ניסתה להסתובב, ללכת, להתרחק,
לפני שזה קרה היא כבר הייתה בין ידיי מחבקת אותי חזק
מתחננת שאני לא יילך
"סליחה על כל אותם מילים" אמרתי כשדמעות בעייני
"תסלחי לי את.. על זה שלא הייתי איתך בכל אותם רגעים קשים"
חייכתי רק חייכתי
כי לסלוח? כבר ממזמן סלחתי.. כל כך חיכיתי לרגע הזה שנשלים.. שנדבר.. שנאהב.. שנצחק.. כל כך חיכיתי לשוב הביתה... להיות עם המשפחה.. אבא וטל עמדו אל מולנו ולאט לאט התקרבו וחיבקו גם הם.. מאז אותו יום חזרנו להיות משפחה רגילה...
================================================================
העיניים שלי היו מכוסות במטפחת וליאור הוביל אותי בדרך לא ידועה,
הנשימות הכבדות של שנינו זה הדבר היחידי ששמעתי, השקט שרר עד שהרגשתי שאני שומעת
את פעימות ליבי שדפק אז בקצב לא מוגדר, מהר לאט....
הרחתי את הריח של הים שכל כך אהבתי לא היה קשה להבחין שאנחנו נמצאים על החוף
הרוח שנשבה על פניי, וקולות הגלים המתנפצים על החול
ליאור הסיר את המטפחת מעיני, עמדתי המומה, מביטה סביבי מנסה לעקל,
ושותקת, כן שותקת..
"מדהים" זה מה שהצלחתי להגיד אחרי שתיקה כה ארוכה
"אתה כל כך מדהים" המשכתי כשאני מביטה על החול
על האבנים שאיתם ליאור כתב על החוף 'אני אוהב אותך
את שלי ואני שלך', מביטה על השמיכה הפרוסה שעלייה מונחים כוסות ויין
ובעיקר מסתכלת על ליאור, כן על ליאור..
"אני אוהב אותך" לחש לתוך אוזניי
המילים נגמרו ופשוט נשקתי אותו, מבלי שהרגשנו כבר היינו ישובים על החוף,
נשכבתי לאחור, מתמכרת לרגע, מתמכרת לתשוקה
ליאור נשכב מעליי מביט בעיני והחל מנשק את שפתיי, לאט ובעדינות
הוא החל מנשק כל חלק בפניי, הוא ירד לצווארי כשידי היו מתחת חולצתו
התחלתי מלטפת את גופו כאשר התהפכנו ואני זאת שהייתי מעליו
החולצה שלו כבר לא הייתה כשנשקתי כל חלק מהבטן שנגלתה לעיני
"את בטוחה?" עצר את הרגע
ואני רק השבתי לחיוב ונתתי לעצמי להתמכר לריח שכל כך אהבתי
ושוב החלפנו צד הפעם החולצה שלי עפה מעליי
וליאור שיחק עם שפתיו מעביר ידיו בכל גופי,
מעביר בי צמרמורת אדירה
וזה פשוט קרה,
לאט ובעדינות,
הפעם הראשונה שלי, בדיוק כמו שדמיינתי
היינו שם שכובים על החוף
ראשי מונח על חזהו
"את בסדר?!" שאל בדאגה
"אני מאושרת" השבתי
"אוהבת אותך" המשכתי
"גמני אוהב אותך קטנטונת"
"ועכשיו אני שלך ואת שלי, לנצח" לחש לתוך אוזניי
"תודה שהענקת לי את הרגע המדהים הזה "
"תודה לך אהובתי" אמר ונשק לשפתיי
"זאת המתנה הכי יפה שיכולתי לקבל" אמרתי פתאום
"זאת המתנה הכי יפה שאי פעם קיבלתי" אמר גם הוא
אחרי שעה ארוכה שהיינו זה בזרועות זה
החלנו אוספים את הדברים, והולכים לכיוון הבית,
הולכים מאושרים, שידנו אחת בתוך השנייה....
======================================================
בדיוק כמו שציפיתי כל הסיפור הזה שהתחיל כל כך רע, הסתיים בטוב,
טל מצא את אהבת חייו.. הוא מאושר.. בדיוק כמוני.. מאוהב כמו שהוא לא היה מעולם
וליאור?! ליאור ואני יחד כבר מעל 4 שנים, יש לנו זוגיות מדהימה ,
אנחנו יחד בטוב וברע, וכמו בכל מערכות יחסים יש עליות וירידות,
אנחנו מאוהבים ומאושרים....
וכמו בכל דבר גם לסיפור יש סוף
והוא לא נגמר שהנסיך והנסיכה מתחתנים וחיים באושר ועושר
הוא פשוט נגמר
אבל החיים שם בחוץ עוד ממשיכים
ואין לדעת לאן הם מובילים... [/SIZE]
מהממממממם קראתיי הכלל
אבל לא אמרת מה עם ההקאות בסוף.......... 😯
לירוווווווווני 😊
QUOTE (ילדהמשומשו @ 30/08/2006) מהממממממם קראתיי הכלל
אבל לא אמרת מה עם ההקאות בסוף.......... 😯
לירוווווווווני 😊
צודקת! ערכתי..
שמתי בטעות רק חצי פרק =]
סוריי
לוביוו מואההההההההה
ואוו
ואווו
ואוווווווווווו
ואוווווווווווווווווווווווווווווווווווו !!!!!
דמהים
מהמם
מושלם
פשוטט מהממםםםם !! חח שיוואוו
יש לך כתיבה מהממתתתת !!
ואת יודעת את זה כבר [;
הסיפור הזה ? !
אחד ה- סיפורים !
הוא ממש יפפה !!
וחבל שהוא נגמר=\
אבל איןן זה פשוט יפפה !!
מקווה לעוד סיפור שלךךך [:
ואוו אני עדיין בשוק
פשוט מהממםם 1! DD:
אל תפסיקי לכתוב ב-ח-י-י-ם
אוהבת,
לינורצ'וו :]]
מושלםםםםםםםםםםםםםם
רק חבל שנגמררררר=\\\
תמשיכי לכתוב תמיד תמידד
-יסווו-
או...עכשיו הכל מתקשר
מהמממממממם...מוכשרת ברמות
אוהבבבבת לירווווווווני 😊
תודה לכן שמחה שאהבתן..
חבל שכמעט כולן נטשו
אבל בקטנה..
לובאותכן
מוואה
ואווווווווווווווווווווווווווווווו 😮 😮
הסיפור הזה כל -כךךך מושלםםםם !!!
אין לך מושג אזה רגשות את העברת לי
כל -כך עצוב עם סוף אופטימי ושמח ..כל-כך מושלםםם איון מילה אחרת חוץ מי מושלםם !
היו חלקים שהזלתי דימעה .. מרוב שזה היה כל -כך מרגש וסוחףף
וממש נכנסתי לסיפור ..
חבל שהוא היה כל -כך קצר ..
אל תפפסיקי לכתוב אף פעםםם ..
חבל שנפסיד כזה כישרון ענק !!
אוהבת ליטלללוש
תודה לכן =] שמחה שלפחות אתן לא נטשתן
שמחה שאאאאאהבתןן
העלתן לי חיוך ענקיי על הפניםםםםםםםם
קבלוו מוואואאאאהההה ענקייתת
אוהבתתת
איזזההה פרק סיום מהממםםםם
פשוט מושללםםםם
כל כך אהבתי אותווווווווווווווווווווווו
גם את הפרק וגם את הסיפוררר
יפה שלי =>> אין על הכישרון שלךךךךךךך
חולה עלייךךךך
רותמי =]
אתר האהבה הישראלי