אוקיי פעם שמתי את זה בתור קטע אבל עם סוף אחר
החלטתי לעשות מי זה סיפור..
פשוט עכשיו חופש ויהיה לי יותר זמן
אני אשתדל להמשיך כמה שיותר
אוהבתת אותכםם ם
וחופשהההה נעימההה..
ישבתי שם בקצה החדר.. נשענת עם גבי על הקיר..
אוספת את שעריי מביטה במראה..
מרגישה ריקה, ובעצם כל כך מלאה..
מרימה את החולצה, ולא אוהבת מה שאני רואה...
"אני ירזה.. אני חייבת!" אמרתי לעצמי..
הוצאתי את קופסת הממתקים מתחת למיטה שלי והתחלתי לאכול, כן אכלתי כאילו אין מחר..
אכלתי ואכלתי, ובסוף הלכתי לשירותים הסמוכים לחדר שלי, והקאתי,
"רק רציתי להרזות, עד הקיץ, שתבינו לא הייתי שמנה, פשוט הייתה לא מן אובססיה לגוף.... עכשיו אני מבינה את זה, אבל אז לא הבנתי.."
"זה חד פעמי" אמרתי לעצמי אחרי שיצאתי מהשירותים,
אך זה המשיך והפך להיות יומיומי, תמיד שהסתכלתי במראה לא הבחנתי בשינויים, ולפעמים אפילו היה נדמה לי שרק שמנתי..
"מה את עושההההה?!" שמעתי את אמא צורחת ואפילו בוכה..
"אננ..." התחלתי לגמגם..
"כמה זמן את עושה את השטיות האלהה?!" ממש נלחצה..
"לא הרבה.. כמה חודשים" אמרתי מהססת..
"למהה" שאלה שוב ושוב
אך לא הייתה לי תשובה, היא הביטה בי מקצה השירותים, חסרת אונים,
לאט לאט התקרבה וחיבקה אותי בכל כוחה..
מאותו יום, התחילו כל הסיבוכים..
אמא לקחה אותי לטיפולים, אחרי הטיפול הראשון הבנתי שאני בולמית..
הרופא התחיל להסביר, אך באיזה שלב כבר לא הקשבתי..
טיפול אחר טיפול.. ולבסוף הצלחתי לא להקיא לפחות לא לכמה חודשים..
"=========================================
"אני לא אוהב אותך" המשפט הזה לא יצא לי מהראש לאחר השיחה שלי עם ליאור..
הוא לא אוהב אותי.. משהו חסר ביי...
כל כך כאב ליי.. .
כן, ושוב זה חזר, הבטתי במראה, ושנייה לאחר מכן כבר הייתי בחיפושים לאחר הקופסא שהחבאתי מתחת למיטה,
אכלתי ואכלתי, ושוב הקאתי..
כאב לי הראש, הייתי מסוחררת, ומפה אני כבר לא ממש זוכרת..
מצאתי את עצמי בבית חולים התעוררתי לקול הבכי של אמא ואבא שעמדו לצידי
"למה ילדה שלי?! למה?!" שאל אבא..
"אויי אני אוהבתת אותךך.." קפצה עליי אמא..
"מה קרה לי?" שאלתי מנסה להבין...
"את שוב עשית את זה.... והפעם זה השפיע לך" אמר אבא כמעט ובוכה
"מצטערת.." השבתי..
בימים שאחרי זה הייתי מאושפזת בבית החולים,
למדתי הרבה על מה שקורה לי, למדתי אך סירבתי להאמין שזאת אני,
ידעתי שהמחלה הזאת על אש קטנה, שעם אני לא יהיה חזקה
היא תחזור...
פחדתי, פחדתי כל כך ......
וואי זה ממש יפה
תמשיכי..
זה סיפור אמיתי?
גאאדדד
זה כ"כ נגע בי
ולכן זה הכאיב לי בפנים.
כתביתך העוצמתית והנוגעת
היא שגרמה לי להסחף.
יצירה מדהימה.
ומה נותר לומר ,
שלא ירבו דברים כאלו בחיינו
:[ כי זה חבל.
יא איזה עצוב אלוהים..לא עלינו..
תמשיכי מאמי שלי את כותבת מדהים...
מדהיםם
וכל כך עצוב..
תמשיכי בובה
מוואהה
יאווווווווווווווו שנינושששששששש
איזה עצובבבבבבבבב
ובאמת לא עלינווווווווו!!
אבל הכישרון הזהההההההההה
גרררררררררררר...
פשוט מדהיםםםםםםםםם
נשבעת לך שכבר אין לי מיליםםםם
אני יכולה שעה לתחון לך על הכישרון שלךךך
וזה לא יגמררר חחחחח😊
אז תמישכי לרשום תמידדדדדד
אבל תמידדדדדדד
כי זה חתיכת כישרוןן נצלי אותווו
לא כל אחד מקבל את זההההההההה😊
וזה מושלםםםםםםםםםםםם
נדיררררררררררר
מהמםםםםםםםםםםםםםם
מקסיםםםםםםםםם
אהבתי נוראא
לפ יווווווווווווווווווווו
מור'צי 😊
וואי שלא נידע מצרות אלוהים ישמור 😢
זה כ"כ מפחחחייד#@
תיארת את זה כ"כ אמיתי גאאאד#@
תמשיכי נשמה שללי..
:] פאקינג-תותי-תות [:
יאאאאאאאאאאאאא איזההה מעלףףףףףףףףףףף
אני רוצהה המשךךךך
זה נשמעע נורא מעניין!!!
אוהבת המון,
ויקוש=]
תודה לכולםם על התגווווווובותת המדהימותת האלההההההה
עודדדד דקה המשךך =]
מוואהההההההה
אוהבת אותכםםם
=הפרק הקודם=
בימים שאחרי זה הייתי מאושפזת בבית החולים,
למדתי הרבה על מה שקורה לי, למדתי אך סירבתי להאמין שזאת אני,
ידעתי שהמחלה הזאת על אש קטנה, שעם אני לא יהיה חזקה
היא תחזור...
פחדתי, פחדתי כל כך ......
=פרק 2=
"היום את משתחררת" אמרה לי אמא
"יופיי" אמרתי חוששת
"קרה משהו?" שאלה
"לא.. כלום" שיקרתי..
אבל ת'אמת?! כל כך פחדתי להשתחרר, ידעתי שאין מי שישגיח עליי יותר,
שכל נפילה קטנה יכולה לגרום לי לחזור ולהקיא, ידעתי שזה לא בשליטתי
השתחררתי מבית החולים והיו לי מלא ביקורים, כל החברות, כל החברים, ואפילו כמה מורים
ולאחר כמה ימים כבר חזרתי ללימודים,
הייתי עוד חלשה, נפשית יותר מאשר פיזית,
שנכנסתי לבית הספר כל המבטים הופנו אליי המשכתי ללכת מנסה כמה שיותר לא לשים לב
"שני?" צעק לי ליאור
ליבי החל לפעום חזק פעימה אחר פעימה בקצב לא ברור, הידיים החלו רועדות,
ידעתי שגם הוא יודע,שגם הוא שמע, פחדתי כל כך שהוא יירחם עליי, כאב לי..
"הא?" עצרתי לבסוף מוחקת את כל המחשבות
"אני יכול לדבר איתך?" שאל
"דבר" השבתי בקרירות
"תשמעי.. שמעתי כל מה שקרה לך.. אני מצטער"
"אתה לא אשם" חייכתי..
"אבל השיחה הזאת שהייתה לנו.. אני מרגיש חרא" השיב
"ליאור, בסך הכל אמרת מה שאתה מרגיש"
"אני יכול לבקש ממך טובה?" שאל אחרי שתיקה קצרה
"בכייף" ניסיתי שלא להישבר
"אל תתרחקי ממני בגלל שאני לא אוהב.. תרשי לי לעזור לך"
"היינו ידידים כל כך טובים.. אני לא רוצה שזה יהרס" המשיך
"אוקיי" היססתי מעט, אבל מהר מאוד התחושה הזאת עברה,
מצאתי את עצמי בעוזרותיו הוא חיבק אותי, חיבק אותי כל כך חזק,
הדמעות החלו יורדות בזאת אחר זאת
"אתה לא מרחם עליי נכון?" שאלתי לאחר שהשתחררתי מאותו החיבוק
"נשבע לך שלא" חייך
"אתה תעזור לי לצאת מזה?" תליתי בו את כל תקוותי האחרונות
"את תצאי מזה.. אנחנו נצא מזה" חייך
"תודה" השבתי עם הצילצול, שהזכיר לנו שזה הזמן להיכנס לשיעור
"בואיי" משך אותי אחריו
"את יושבת ליידי היום" קרץ לי
"אבל..."
"ש... את צריכה להיות קרובה אליי.." ציחקק לו
"לקחת את זה רציני אני רואה"
"ברור" אמר וגרם לי לצחקק,
הרגשתי טוב, כל כך טוב, ידעתי שאנחנו לא יחד,
אבל שמחתי לפחות שאנחנו קרובים,
שהוא יעזור לי, שהוא מבין אותי..
כל כך שמחתי..
====================================================
"הגעתי" צעקתי לאמא וזרקתי את התיק על הריצפה
"שלום מתוקה" אמר אבא
"האא? מה אתה עושה בבית?" הופתעתי
"לקחתי קצת חופש.. כדי שנוכל להיות יחד.."
"באמתת?" התלהבתי
"כן.. " חייך
"את עוברת תקופה קשה, אני חושב שכולנו צריכים להיות מאוחדים" אמר
ובין שנייה מחק לי את החיוך
"אתה מרחם עליי?"
"לא מפתאום קטנה שלי.. פשוט אני רוצה להיות קרוב אלייך" חייך
"אני אוהבת אותך" חיבקתי אותו
"גמני אוהב אותך קטנה"
"כל כך אוהב" המשיך.. .
עליתי לחדר, הייתי לבד, אבא ישב בסלון,
בדיוק סיימנו לאכול..
עמדתי אל מול המראה, מדברת אל עצמי
משתדלת שלא להביט לכיוון האסלה שלמולי
אבל זה פשוט קרה, אפילו מבלי שרציתי
מצאתי עצמי שוב מקיאה, שותפת את פניי
ונשכבת מהר חזרה על המיטה
לא אמרתי לאף אחד, פחדתי שיכעסו
פחדתי שיראו עד כמה שאני חלשה
כעסתי על עצמי כל כך כעסתי
מנסה שלא לחשוב התחברתי לאייסי,
"פה..
אני כל כך חלשהה,
עזבוו =/ זדיינו מפה..
ליאורי אני אוהבת אותך
תודה על הכל"
כתבתי ת'אוואי וכיבתי בחזרה את המסך
"שני תענייייי" צעק לי אבא מלמטה
"הלוו" הרמתי מיד את שפורפרת הטלפון
"מה קרה לך?" שמעתי את ליאור צועק
"מה קרה לי?" לא הבנתי..
"האוואי שלך.." השיב
"עזוב.." שינתי את פרצופי
"אויי שני.. שוב עשית את זה?" שמעתי עד כמה הוא היה מאוכזב
"מצטערת" השבתי
"את לא צריכה להצטער.. את לא אשמה..
אני יוצא אלייך" מיד אמר
"טוב" אמרתי בחוסר כוח וניתקתי את הטלפון
אחרי חמש דקות הוא כבר היה הפתח הדלת
הוא הביט בי, רק הביט בי
לאט לאט התקרב, חששתי, חששתי ממה שהוא יגיד לי
אבל הוא פשוט שתק, שתק וחיבק אותי, חיבק כל כך חזק
בדיוק את אותו החיבוק שהייתי זקוקה לו באותו רגע
"תודה" אמרתי
"על מה?" חייך
"על זה שאתה כל כך מדהים" השבתי
"על זה שאתה מבין אותי, על זה שאתה איתי" המשכתי
"אין לך מה להודות לי.. את זאת שמדהימה" אמר וחייך..
יאווו איזהה יפההההההההההההההההההההההההההההההה
רוצהה המשךךךךךךךךךךךךךךךךך
ממש מדהיםם
אהבתייי
מואה,
ויקוש=]
קארין[נכוןן?] תודה על התגובה חיחיחי
וויקיי שלייי
שמחהההההה שאהבתת
תודה על התגובה
מוואההההההה
המשךך בקרובבבב
וואי שנינו'ש מהמםם
המשךךך (:
זה עצוווב /=
נראלי ליאור הזה באמת יעזור לה 😊
:] פאקינג-תותי-תות [:
יאאאאאאאאאאאאאא למה היא ממשיכה להקיא אוף די שתיצא מזה😢
יפה מאמי שלי ממש אבל תמשיכי..