"רק ידידים" - פרק 200
והנה הגיע לו הפרק האחרון, פרק 200.
יותר משנה שאני כאן, כותבת לכם, קוראת את כל התגובות, לרוב מגיבה,
באמת תודה לכל מי שקורא את הסיפור הזה, תודה לכולכם על התמיכה
באמת שבלעדיכם לא הייתי מצליחה לעשות את זה.
הנה השירים שיש בפרק, תורידו😊
Radiohead-No Surprises
sita - happy
jet - look what ypuve done
=פרק 200=
"אני לא מרגיש טוב", ג'ון ניגב את פיו בעזרת המפית הלבנה המהודרת וקם מכיסאו.
"מה קרה?" שאל אחד הילדים הקטנים שישב גם הוא בשולחן.
ג'ון: "לא יודע, פתאום אני לא מרגיש טוב... יש לי הרגשה רעה" הוא חייך בהתנצלות,
"אני הולך קצת לנוח, בסדר?"
-
אמיר הוציא במהירות את מכשיר הנייד מכיסו וחייג
"שלום, אני צריך בדחיפות אמבולנס לרחוב הקרן 8 באילת, דירה 3, בבקשה מהר!
היא לא נושמת אין לה דופק!" הוא צעק
...: "מה קרה?"
"תגידי לי את מפגרת? מה מה קרה? תשלחי כבר אמבולנס!!!" הוא ניתק בעצבים והשליך את הפלאפון
אל השידה שהייתה בחדר המקלחת.
הוא הוציא את מיטל מהאמבטיה והשכיב אותה על השטיח, ישב על ידה, מתבונן בה,
לא זזה, לא נושמת, לא כלום. הוא החל להנשים אותה בעדינות אבל ראה שאין לזה שום טעם.
הוא כיסה אותה במגבת הגדולה.
קול סירנת האמבולנס פילח
את הדממה. והוא מיהר לפתוח את הדלת, אל הדירה נכנסו 2 בחורים גבוהים, שאלו במשך כמה שניות
כמה שאלות ולקחו את מיטל איתם, אמיר נכנס עם כולם אל האמבולנס.
-
'נעדרת '
מתחת לכותרת גדולה זו הייתה תמונתה של מיטל.
דורון סגר את העיתון והשליך אותו ברשלנות אל הכוסרה שמולו.
"אני לא יודע מה לעשות..." הוא אמר בשקט והביט אל נקודה לא ברורה בקיר.
בן: "אתה חושב שימצאו אותה?" הוא שאל והרגיש חר אונים. תמיד אפשר לעשות משהו כדי לשנות
את המצב, אבל הפעם אין מה לעשות, זה לא בידיים שלו או של אביה.
דורון: "הלוואי, הלוואי..." הוא מלמל והתפלל שוב, כמו שעשה בשעות האחרונות.
-
"תצא החוצה!" אחת האחיות הוציאה את אמיר בצעקות
הוא התיישב מיואש במחלקת הטיפול נמרץ וחיכה. חיכה, חיכה וחיכה.
מידי פעם הוא היה מחליף תנוחה ומשנה את צורת ישיבתו, רגלו נעה במהירות ובעצבנות,
מעולם הוא לא היה לחוץ יותר.
"אתה הבחור שהיה איתה נכון?", קול מבוגר שאל אותו.
אמיר הביט אל האיש המבוגר הלבוש במדים הכחולים והנהן בראשו לאות הסכמה.
"אני לא אבקש מימך להתלוות אליי, במיוחד לא במצב הזה אז אני פשוט אשאל אותך כמה שאלות" השוטר
אמר והתיישב על יד אמיר.
אמיר רצה להגיד לו ללכת, הוא לא רצה לשמוע אף אחד, הוא רצה להיות לבד, למרות שהכיר את מיטל לא
יותר מיומיים הוא הרגיש קרוב אלייה, הרגיש כאילו ליוותה אותו במשך שנים.
השוטר שאל כמה שאלות ואמיר מצא את עצמו מגולל בפני השוטר את כל הסיפור, הוא סיפר
איך הכירו, יפר איך נכנסה לביתו והתנהגה כרגיל.
אמיר: "אתה מבין? היא סיפרה לי כל מה שעבר עלייה והתנהגה כאילו היא באמת מתמודדת עם זה
ומקבלת את הדברים כמו שהם. היא לא הראתה שום סימן להתאבדות, היא לא דיברה על זה,
לא אמרה שום דבר. אפילו היו רגעים שהיא צחקה איתי"
...: "אז אתה אומר שבעצם נכנת הבייתה ומצאת אותה ככה?"
אמיר: "כן, כמו שאמרתי"
...: "תראה, כרגע יש שוטרים בביתך, אתה יודע את זה, נכון?"
אמיר: "כן, אמרו לי שצריכים לחקור את הסיבה אבל אני מביר לך שזו התאבדות,
אני לא הייתי בבית בכלל, יש עדים, אתה רוצה טלפונים של החברים שהייתי איתם?"
...: "תירגע, לא האשימו אותך בשום דבר... אנחנו נדבר על זה בהמשך" השוטר חייך
חיוך מאולץ, קם מהיכסה ויישר את מכנסיו.
"רגע!", אמיר קרא אל השוטר, השוטר הסתובב וחזר כמה צעדים אחורה
אמיר: "זו תעודת הזהות שלה, אני שכחתי להגיד" הוא הוציא מכיס מכנסיו תעודת זהות שנראית די ישנה.
השוטר פתח אותה במהירות.
נטלי כהן.
"נטלי..." השוטר מלמל
אמיר: "כן, זה השם שלה"
השוטר: "יש לך אולי קשר אל ההורים שלה?"
אמיר: "לא, לצערי לא"
-
"אני פשוט לא מאמינה" אנה סיננה בעצבים וזרקה את העיתון על המיטה. ליאור הביט בה
במבט לא מבין.
אנה: "קודם לירז, עכשיו מיטל, מה קורה פה?"
ליאור: "אני כל כך מקווה שימצאו אותה, את לא יודעת באיזה מצב בן, כולו הרוס"
אנה: "כן... אבל עדיין הוא עם הבלונדינית המפגרת הזאת משכבת י'א"
ליאור: "דיי, אתם כולכם מסתכלים עלייה בעין ממש רעה. אני מכיר אותה, היא בסך הכל
ילדה די נחמדה, היא... היא באמת אוהבת את בן ולהיות כנה איתך?"
אנה: "נו?"
ליאור: "בפרידה עם מיטל היא זו שעודדה אותו... ועכשיו... לכי תדעי מה יקרה עכשיו.
זה טוב שהיא איתו, עוברת איתו את זה"
אנה: "רגע, מה זאת אומרת 'לכי תדעי מה יקרה עכשיו'? אתה חושב שאולי מיטל לא תימצא?"
ליאור: "לא אמרתי את זה" הוא מיהר להגן על עצמו והתיישב על ידה, "אני פשוט אומר ש...
אי אפשר לדעת מה יהיה, את מבינה?"
אנה לא ענתה, היא ידעה שהוא צודק. היא הביטה אל השמיים הכהים שהשתקפו דרך החלון ושתקה.
-
"את לא יודעת, רק חזרנו מהירח דבש וכבר כל הבלאגן הזה. אי אפשר לחיות בשקט" מאיה אמרה
ולגמה עוד קצת מהקפה שהיה מונח על השולחן במשרדה.
עירית: "מה, פשוט ככה פתאום, נעלמה? מכן דורון, הוא בטח שבור"
מאיה: "ולא רק הוא! גם אני שבורה. אני הכרתי אותה והיא ילדה מסקסימה, אני לא יודעת מה קרה,
איך היא החליטה על דעת עצמה לברוח, לכי תדעי איפה היא עכשיו"
עירית: "את חייבת להמשיך להיות חזקה"
מאיה: "אני הולכת להישבר עירית, אני נשבעת לך"
מאיה מעולם לא החשיבה את עירית כחברה טובה שלה. את עירית היא הכירה כמה חודשים לפני,
בעבודה, עירית הצטרפה לצוות בתור מזכירתו של הבוס, מידי פעם מאיה הייתה מוצאת את עצמה מדברת עם עירית,
תמיד שתיהם היו נשארות בין האחרונים במשרד. מאיה - כי לא הספיקה לחשב את המשכורות של כולם,
ועירית - כי תמיד הבוס היה מעמיס עלייה עוד ועוד תיוקים ומסמכים להדפסה.
עירית: "קרה עוד משהו?"
מאיה: "אבל את נשבעת לי שזה לא יוצא מימך..."
עירית הנהנה בראשה לאות הסכמה והביטה בסקנות על מאיה
מאיה: "אני בהריון. חודש רביעי"
-
"אני דואגת לה..." נטלי לחשה והביטה שוב בתמונה הגדולה בה מצולמות היא עצמה, לירז, מיטל ודורין.
רועי: "את תראי שיהיה בסדר" הוא חייך, רצה לגרום לה לחייך. בתוך עצמו הוא ידע שיפורים כאלה לא
נגמרים מהר.
נטלי: "אני מאבדת את כולם, פשוט את כולם. חברה אחת עזבה לאילת, אחת נרצחה, אחת נעדרת.
אני מתאפקת שלא לבכות"
הוא לא ידע מה להגיד לה, הוא ידע שלא משנה מה יגיד - לא יגרום לה להרגיש יותר טוב.
הוא שתק. שתק וחיבק אותה.
-
דורון שכב על גבו, מביט אל התקרה. השמיכה כיסתה רק את פלג גופו התחתון והאור היחיד שהיה בחדר
היה ממנורת הלילה הקטנה שקיבל ממיטל ליום הנישואין שלו ושל אורית.
"נלך לישון?" מאיה שאלה ופיהקה. היא נשכבה על ידו וכיסתה את עצמה.
מאיה: "דורון..." היא לחשה והוא לא ענה.
היא ליטפה בעדינות את פניו, זיפיו הצביעו על העובדה שהוא לא התגלח בימים האחרונים.
לא היה לו חשק לאכול, לשתות, להתקלח, להחליף בגדים. הוא התנהג כמו בן אדם הנמצא באבל.
צלצול הטלפון המחריש קטע את הדממה.
"הלו?" דורון ענה, עברה שנייה, עברו 2 שניות, עברה אפילו דקה.
"אוקיי... אני מבין... בסדר..." הוא אמר בשקט בקול רועד. הוא עבר למצב ישיבה
והחזיר את הטלפון למקומו.
מאיה: "דורון? מי זה היה?" היא שאלה והוא המשיך לשתות
מאיה: "דורון... מה קרה? דורון?"
דורון: "מצאו גופה שתואמת את התיאורים של מיטל, רוצים שאני אבוא לזהות אותה" הוא אמר בנשימה אחת
ואז, ואז הוא פרץ בכי.
-
את כ"כ שמנה
את יודעת
את צריכה להיות רזה
מינוס 15 קילו
את תיהי ממש פצצה
את עם אנה
לא אוכלת
סובלת, מתייסרת וכואבת
אבל את עם אנה
היא עוזרת
היא תומכת, נותנת ומעודדת
לא לאכול כלום כל היום
לשתות מיים, לעשן ולישון
ואם את רעבה, אל תאכלי עוגייה
תאכלי תפוח ותישארי רזה
כשאת אומרת "כן" לאוכל
את אומרת "לא" לרזון
אני לא רוצה להישאר שמנה כל חיי
לכן אני מתמסרת לאנה מהיום
אני שומעת אותה בלילה
שומעת אותה ביום
בדמיוני רואה את אנה
עצמות, כאב, רעב ורזון
לא עשיתי שום דבר רע
לכן מגיע לי להיות רזה
למרות שזה קשה, לא לפרוש
אם אכלת, תקיאי, אין מימה לחשוש
אני רוצה להתהלך רזה מתמיד
מבטיחה לא לאכול, מבטיחה להתמיד
רוצה שהבגדים יפלו מגופי השברירי
ואז אני אדע שאנה לנצח איתי
כשאני אגיע ליעד אני אהיה מושלמת
לראשונה בחיי אני אהיה מאושרת
תחזיקי מעמד ילדה, אלתישברי
כולן איתך, אני איתך, את איתי
תעצמי את עינייך, תדמייני
שאת רזה וכולם מתחננים, "בבקשה תאכלי"
את תדעי שהצלחת, שאת הכי חזקה
יש לך שליטה עצמית, והכי חשוב:
סוף סוף את רזה.
נועה הכניסה את היומן מתחת למיטה ונשכבה אחורנית.
היא אף פעם לא הייתה משוררת ואף פעם לא היו לה כישורים בכתיבה, אבל מאז שאנה נכנסה לתוכה
היא השתפרה בכל הדרכים. אנה תמיד אומרת שצריך להגיע לשלמות בכל דבר, ואם לא להגיע אז לפחות
לשאוף לאותה שלמות. צריך ללמוד וכמובן להיות הכי טובים מכולם, צריך תמיד להראות טוב ולעורר
את קנאתן של אחרות, צריך תמיד שהחדר יהיה מסודר, שהבגדים יהיו מקופלים, שהמשקל יהיה נמוך...
כל כך נמוך.
לפעמים היא רצתה להחזיר את הגלגל אחורה, לא להיכנס לזה, לא להקיא, לא להרעיב, לא לעשות ימי צום.
אבל מה כבר אפשר לעשות? היא בפנים. וכל מי שהיא מכירה אומרת שאין דרך חזרה.
מאנורקסיה, בולמיה והפרעות אכילה - מתים.
ואם לא מתים, אז זה תמיד נשאר כמו ג'וק במוח.
אף פעם לא יוצאים מיזה.
זה תמיד שם.
תמיד, תמיד, תמיד שם. לא יוצא, לא עוזב אותך בשקט.
לפעמים לנועה היו פחדים. היא פחדה שכשתגיע לגיל 30 ותהיה נשואה עם ילדים היא עדיין תהיה חולה,
היא עדיין תספור קלוריות באובססיביות, היא עדיין תקיא ותישקל כל שעה.
היא פחדה היא תרעיב את הילדים שלה, זה היה הפחד הגדול מכולם.
היא פחדה להיות השחה של אנה, כי ללכת בדרכה של אנה זה ללכת בדרך המוות.
הרבה אומרות: "אנורקסיה זו לא מחלה, זו דרך חיים"
דרך חיים? זו הדרך אל המוות.
אם בן אדם אוהב את עצמו הוא לא ייתן לגוף שלו לקרוס, להגיע למצבים האלו.
והשיער שלה כבר לא מלא כמו פעם, הוא דליל, והוא נושר.
הציפורניים שלה לא ארוכות כמו פעם, הן נשברות, והן לא בריאות.
הגוף שלה חלש, היא נפצעת מכל דבר, כל מכה עושה לה סימן כחול ענקי.
העיניים שלה מצד אחד שקועות ומצד אחד בולטות, אך אין בהן עוד שום זוהר, שום טיפה של תמימות.
גופה חלש, עקום, זועק לעזרה.
למה בנות נכנסות לזה? למה בנות כל כך נמשכות לזה?
כי מקבלים תשומת לב.
ברגע שאת מרעיבה את עצמך את גורמת לאנשים לשים לב אלייך, לשים לב כמה רזית, כמה משהו לא
בסדר איתך, כמה את זקוקה לעזרה. ואז מתייחסים אלייך יותר,
כל בן אדם רוצה תשומת לב, יחס.
למה בנות נכנסות לזה?
כי זו חולשה, כי הן בפנים חזקות אבל בעצם כל כך חלשות, כל כך לבד, כל כך... בלי אף אחד.
והחולשה... הרזון... החיוורון, ה... העצב והכאב והבל בעצם גורם לכולם להיות ככה,
כי ככל שאת יותר מסכנה וחלשה אנשים מתייחים אלייך יותר, רוצים בקרבתך כי את בעצם נראית להם
כבן אדם חזק, שמשיג את כל מטרותיו.
למה בנות נכנסות לזה? כי הטלוויזיה מראה רק בנות רזות בצורה חולנית, חנויות הבגדים למידות הגדולות?
מסתיימות במידה 38-40 - שזו בעצם מידה רגילה של נשים, מידה ממוצעת.
ולמה בנות נכנסות לזה?
כי כל האינרנט מוצף בבנות אנורקטיות, כי כל קטלוגי האופנה ממולאים בבנות כחושות ושבירות. כולן רוצות
להיות כמוהן, אבל ברגע שהן נעשות כמוהן - הן מצטערות על כל רגע שנכנסו למחלה הזאת.
ובחורה רזה מתובננת במראה ורואה מולה אישה שמנה ומכוערת.
היא תופסת בחוזקה את טיפת העור שנשארה לה, ואותה טיפת עור נראית לה כגוש שומן ענקי.
וזה דבר חולני, פשוט דבר חולני.לא לאהוב את עצמך - זה דבר לא בריא, לא בריא בכלל.
אם את לא תאהבי את עצמך - מי יאהב אותך?
אם את לא תשקיעי בעצמך - מי ישיקע?
אם את תזלזלי בעצמך ותזיקי לגוף שלך - כולם יזלזלו בך ויזיקו לך.
אין שום דבר מושך בעור ועצמות.
אין שום דבר מושך בבחורה שבקושי עומדת על רגלייה.
אין שום דבר מושך בבחורה שנראית כמו ניצולת שואה.
אז למה?
למה נועה מעוללת את זה לעצמה?
ולמה כשהיא מבינה את כל זה... היא לא פונה לעזרה?
ולמה היא עדיין ממשיכה לרמות את הרופאים ולשקר לכולם? למה?
כי זה כבר בתוכה. וברגע שנכנסים לזה באמת אי אפשר לצאת.
ואפילו אם היא תבריא, תשמין 30 קילו, היא עדיין תהיה חולה בראש, חולה בהפרעות אכילה.
וכלבוקר היא תקום עם רגשות אשמה ותישן עם רגשות אשמה.
כי ככה זה. ככה העולם המעוות הזה וככה המוח האנושי.
וזה כואב.
-
"יהיה בסדר, דורון, יהיה בסדר, הם בטח טעו, לא קרה כלום" מאיה אמרה וניתה לעצור את דמעותייה.
היא הגישה לדורון את ספל הקפה הגדול והוא שתה בזהירות. זה היה חם, הוא הרגיש איך לשונו נכוות. לא היה
אכפת לו. בטח למיטל כאב יותר.
"אני הולך", דורון אמר בקרירות וקם מן הכיסא, הוא הידק בפעם האחרונה את חגורתו השחורה ויצא מהבית.
רק לאחר שיצא מאיה הרשתה לעצמה לפרוץ בבכי, באמת כאב לה, היא נקשרה אל מיטל כמו אל ביתה,
היא לא רצתה שדבר רע יקרה.
-
"מסכנה", אמר אחד העובדים במרכז לרפואה המשפטית, שם מביאים את הגופות ושם מזהים אותם.
הוא הביט בנערה ששכבה על המיטה הגבוהה, לא ראו פנים, לא ראו גוף, כל גופה היה בעצם צלקת גדולה
מהשריפה הגדולה שהתרחשה בלילה שלפני.
"אני לא מבין איך קרתה השריפה בכלל" אמר העובד השני, "מי התחיל עם זה?"
"הלוואי והייתי יודע", מלמל העובד הראשון וכיסה את פנייה המצולקות של הנערה.
לא ראו כלום, רק את שערה הכהה הארוך ואת השרשרת שנשארה ללא פגע.
"אבא שלה צריך לבוא" אמר העובד השני
"איך הוא יצליח לזהות אותה בכלל? הגופה כולה מפוייחת, נמצאה ללא תעודת זהות" הוא ענה
"אבל יש נעדרת אחת שמתאימה לנתונים האלו, גופה 1.66 לערך, משקל גוף תקין, שיער
חוף ארוך, צבע עור די בהיר וקצת שזוף, למרות שבקושי רואים את העור שלה אחריי השריפה" הוא גיחך
ומייד השתתק. "חוץ מיזה, אם זאת הייתה מישהי אחרת היו מודיעים על העדרותה"
"אולי אתה צודק" העובד השני ענה וחזר לעבודתו.
-
נועה נכנה לחדרה וטרקה את הדלת בעצבים, תפסו אותה.
היא לא האמינה, איך זה יכול להיות? הרי בכל שקילה בבית החולים היא הייתה שמה משקולות קטנות בתחתונים,
שותה 2 ליטר מיים לפני, הפעם ראו את המשקולות, בלי המשקולות היא שקלה 40, בדיוק 40, הם בכלל
חשבו שהיא שוקלת 44 ושמצבה משתפר.
"תפתחי את הדלת!", קולה של קייט נשמע מעבר לדלת, נועה פתחה את הדלת והביטה באימה במבט כועס.
היא התביישה בעצמה, לא ידעה כיצד לבקש ליחה, כיצד להודות שטעתה, כיצד לאמר שזו
הייתה טעות להתחיל עם זה, שהיא באמת רוצה להבריא - אך לא יכולה.
קייט: "למה לשקר? למה? אני רק רוצה שתבירי לי למה"
נועה: "ככה, כי אני... אני יודעת מה אני עושה ואני אעשה את זה בדרך שלי"
קייט: "את בכלל מקשיבה לעצמך?"
נועה: "כן... טוב דיי, טעיתי, בסדר? אני מודה! מרוצה?"
קייט: "לא אני לא מרוצה. נועה, שתדעי לך שאני הקפאתי את חוזה הדוגמנות שלך ו..."
נועה: "מה?!" היא הביטה באימה במבא המום והתאפקה לא לבכות "מת עשית את זה בדיוק? מה?"
קייט: "היום בבוקר. אני לא מכונה שלבת שלי יהיו הפרעות אכילה"
נועה: "את לא יכולה לעשות שום דבר נגד זה"
קייט: "אני אאשפז אותך"
נועה: "תאשפזי, ניראה אותך. אמא, אני נשבעת לך בכל היקר לי שאם את מאשפזת אותי את לא תראי אותי
יותר, אני אתאבד, את עוד תראי."
קייט: "אל תאיימי עליי"
נועה: "אני אאיים כמה שבא לי! תפסיקו להתערב בחיים שלי ו..."
קייט: "ומה? להציל אותך?"
נועה: "טוב דיי, אני רוצה להיות לבד"
קייט: "נועה, יש לך עד השקילה הבא להעלות 3 קילו, אם לא - את מתאשפזת" היא אמרה בקשיחות
ויצאה מהחדר.
-
לאחר שהציג את תעודת הזהות ועוד כמה מסמכים נכנס דורון אל החדר הקריר, הוא כבר התחיל להרגיש לא טוב.
"בוא, מכאן בבקשה..." אמר אחד העובדים והוביל אותו אל המיטה האחרונה.
הוא הסיר את הסדין הלבן, מתחת הייתה גופה מפוייחת ומצולקת.
"אנחנו רק צריכים שתאשר שזאת הגופה" הם אמרו והוא הביט בהם במבט מלא שנאה. הוא לא היה מסוגל להביט,
הוא לא היה מסוגל לראות. הם הורידו עוד קצת את הסדין, הנה, הרשרת שלה, לא רואים פנים, הנה,
השיער שלה. "זאת היא" הוא אמר ופרץ בבכי. הם כיסו את הגופה בחזרה עם הסדין.
הוא יצא החוצה והדליק סיגרייה.
"למההההההההההההההההה??????????" הוא צרח אל השמיים.
-
בן הניח את השפורפרת בחזרה למקומה ויצא מביתו, הוא לא ידע לאן ללכת והוא לא ידע מה לעשות, הוא רק
ידע שאין יותר מיטל. הוא הסתובב ברחובות, השמש כבר ירדה, החושך החל להופיע.
הרוח הקרירה חדרה אל גופו וריקה את נשמתו לרסיסים.
איך הוא אמור לעקל כזה דבר? איך הוא אמור להמשיך לחיות?
הוא ידע שהוא עושה טעות אבל לא היה לו לאן ללכת, כשהגיע לפתח ביתה דפק בעדינות מספר פעמים על הדלת
וחיכה לתשובה.
נועה פתחה את הדלת לבושה בטרנינג לבן הביטה בו ושתקה.
בן: "אפשר להיכנס?" הוא שאל בקול רועד והיא סימנה לו שכן.
הם עלו ביחד לחדרה והוא מייד התיישב על המיטה.
"לא היה לי לאן ללכת" הוא לחש.
נועה: "מה קרה?" היא שאלה למרות שידעה כבר את התשובה. זה פילח אותה מבפנים.
בן: "אני לא יכול להאמין... לא מסוגל להבין את זה, לקלוט את זה. למה?" הוא הביט בעינייה,
כאילו מחכה לתשובה, כאילו מחכה שמישהו יענה לו, שמישהו יביר לו למה החיים הולכים ככה.
נועה הסיטה את שערה הארוך לאחור וחיבקה ותו אלייה, הוא, כמו ילד קטן, מתקפל בתוך
זרועותייה הדקיקות ובוכה, רוצה אל אמא, רוצה את מיטל חזרה.
"אני אהיה איתך... אנחנו נעבור את זה..." היא לחשה, היא באמת התכוונה לזה.
בן: "אי אפשר להתגבר על זה... זהו, הכל נגמר, אין לאן להמשיך, את לא מבינה?
אין לי חיים בלעדיה, זה כבר הסוף זה... אין לי טעם לחיות" הוא אמר והכאיב לה במילותיו.
נועה: "אל... אל תדבר ככה בן, אתה תראה שיהיה בסדר. אתה עברת המון דברים בחיים שלך,
ולמרות שזה אולי יהיה מוזר לך לשמוע אבל... אבל גם לי כואב" היא אמרה והוא מייד הביט בה
"באמת בן, גם לי כואב לדעת ש... לדעת שמיטל לא תהיה יותר ושזהו אבל... אבל חייבים להמשיך הלאה
ואי אפשר להיתקע בעבר... יהיה בסדר, אני איתך, אתה איתי, אנחנו ביחד ונעבור את זה,
אתה תראה בן, אתה תראה שיהיה בסדר..." היא לחשה וכמעט שכנעה גם את עצמה.
-
אמיר שלח יד אל השידה שעל יד מיטתו וכיבה את השעון המעורר, הוא לא רצה לקום, לא רצה להתעורר אל
המציאות. הוא פקח את עיניו וקם באיטיות מן המיטה.
הוא מייד הלך לשטוף את פניו והביט באמבטיה הלבנה, האמבטיה בה מיטל התאבדה.
"למה עשית את זה נטלי?", הוא שאל בקול רועד והביט אל דמותו הנשקפת מולו, המראה הייתה קצת מלוכלכלת,
הוא תמיד מבטיח לעצמו לנקות אותה ואף פעם לא עושה זאת, אז למה שהפעם הוא ינקה?
-
"אפשר להיכנס?" ליאור עמד בפתח חדרו של עמית וחיכה לתשובה, לאחר שעמית לא ענה הוא נכנס.
עמית אפילו לא הביט בו, הוא היה מרוכז בתמונתה של לירז שהייתה תלויה מול מיטתו.
"תקשיב אחי..., ליאור החל להגיד אך עמית קטע אותו מייד
עמית: "אני טס לחו"ל" הוא אמר והביט בליאור, מצפה לתגובה
ליאור: "לחו"ל? מה? לאן?"
עמית: "לברוקלין, יש לנו שם משפחה ו... אני... אני דיברתי עם ההורים שלי, החלטנו שזה
הדבר הכי טוב בשבילי כרגע, להתרחק מהכל ו..."
ליאור: "אתה מתכוון - לברוח מהכל"
עמית: "אני לא בורח משום דבר"
ליאור: "אתה מפחד להתמודד עם המצב עמית"
עמית: "מה, אתה חושב שכשאני אהיה שם אני לא ארגיש בחסרונה של לירז? אני פשוט רוצה להתרחק מה...
מכל הבלאגן הזה, הכל התחרפן פתאום, לא... לא טוב לי להיות פה, אתה מבין? אני גם הולך
לטפל שם במחלה שלי, יש תרופות שמאריכות חיים ומונעות מהאייס להתפרץ"
ליאור: "אני שמח שאתה אופטימי"
עמית: "אופטימי אה? אני לא מבין בשביל מה אני נלחם, אין לי בשביל מה לחיות"
ליאור: "בחיי, צריך לשים אותך ואת בן ביחד, שני דכאונים" הוא גיכך ומייד השתתק כאשר שם לב
שעמית תוקע בו מבט רצחני.
"אני מצטער" ליאור אמר מייד
עמית: "זה בסדר אני... אני החלטתי לטוס אחרי ההלוויה של מיטל. יש לי כבר כרטיס והכל"
ליאור: "באיזה שעה הטיסה שלך?"
עמית: "6 וחצי בערב ואני אודה לך אם לא תספר על זה לאף אחד"
ליאור: "למה לא?"
עמית: "אני שונא פרידות"
ליאור: "אבל אתה לא מתכוון להיות שם לנצח"
עמית: "לך תידע..." הוא אמר וחזר להביט בתמונתה של לירז.
-
כעבור יום
-
הוא התיישב על הסלעים הגבוהים שמול הים והביט איך הגלים מתנפצים להם באכזריות. הרוח העיפה את שערו
הפרוע והוא הרגיש איך טיפות הגשם מנסות לשטוף את כאבו. ללא הצלחה.
הוא הוציא את המחברת מהתיק וביחד איתה את הקלמר.
'את יודעת מיטל...' בן החל לכתוב בעט השחור שלו, 'אני לא האמנתי שזה מה שיקרה, אפילו לא בסיוטים
הכי גרועים שלי. היה כל כך קשה לראות איך מכניסים אותך אל תוך האדמה, איך מכסים אותך. אבא שלך בכה
המון אבל את צריכה להיות שמחה כי יש לו את מאיה לצידו, היא עוזרת לו, תומכת ומקשיבה לו. היא חיבקה אותו
במשך כל ההלוויה. בזמן שקברו אותך סבתא שלך הפנתה את גבה אל הקבר, היא אמרה שהיא לא מסוגלת לראות
כיצד קוברים את נכדתה, אפילו שאת לא... לא הנכדה האמיתית שלה, אני בטוח שהיא הרגישה כאילו את כן.
גם נועה באה, את בטח מתעצבנת עכשיו אבל באמת שרע לה, אני מכיר אותה, אני יודע.
את בטח תכעסי אבל ישנתי אצלה בלילה שלאחר ההלוויה, היא חשבה שלא שמעתי אבל אני יודע שהיא בכתה.
היא אמרה שחבל שככה דברים נגמרו, שהיו הרבה דברים שהיא רצתה להגיד לך ולא הספיקה.
היו כל כך הרבה אנשים מיטל, כל כך הרבה אנשים באו לכבודך, כל כך הרבה אנשים שאוהבים אותך,
למה היית צריכה לעשות את זה?' הוא קימט את הדך והשליך אותו ברוח, הוא ראה איך הדף עף ונעלם לו.
"למה את כזאת אנוכית? למה?" הוא שאל וניגב את דמעותיו "בשביל מה?!" הוא צעק "כאילו...
אני לא מבין, מה זה נתן לך? מה ניסית לעשות בזה? אמרת שאין לך בשביל מה לחיות יותר.
למה? בגלל שאת מאומצת?! מיטל יש המון אנשים מאומצים שחיים עם זה כל יום. בגלל שאני לא איתך?
למה את אף פעם לא נותנת לי הזדמנות נוספת?! למה את רעה?" הוא צעק ומייד השתתק.
הוא נעמד ופרש את ידיו לצדדים, הוא רצה להרגיש אותה, רצה שהנשמה שלה תתנגש בו ותהפוך לחלק מימנו.
"למהההההההההההה????" הוא צרח והביט אל השמיים, הוא נפל אל האדמה והכה בה בכאב.
"את מבינה מה את עשית בכלל?! את מבינה?!" הוא צעק וטמן את ראשו בין שתי ידיו.
"לא היית צריכה לעשות את זה. אני אוהב אותך! את שומעת? חתיכת ילדה מפגרת! א-נ-י,
בן נוימן, אוהב אותך! א-ו-ת-ך! ואני תמיד יאהב אותך, לעד, לנצח וגם אחרי הנצח.
וגם כשאני אהיה נשוי עם ילדים אני תמיד יאהב אותך כי... כי אף אחת בחיים לא תיכנס ללב שלי כמו שאת הצלחת
להיכנס, אף אחת! את שומעת אותי? בא לי לחבק אותך... כל כך... לאחוז בך.. אני נקרע...
בחיים שלי לא הרגשתי שבור כמו עכשיו. את אפילו לא מבינה מה אני מרגיש, אי אפשר להסביר את זה מיטל"
הוא שוב ניגב את דמעותיו והביט אל הגלים "אני מרגיש שהלב שלי ריק, שהנשמה שלי ריקה, שכל העולם הזה
ריק... בלעדייך. אני נשבע שלא אפסיק לאהוב אותך לעולם, נשבע"
-
"אני נשבע שלא אפסיק לאהוב אותך לעולם, נשבע" בן אמר והמשיך לעמוד עם פניו אל הגלים.
נועה עמדה די רחוק מימנו אבל שמעה את כל צעקותיו.
היא הרגישה איך ליבה נחצה לשניים, איך ליבה מתרסק באיטיות.
"גם כשאת מתה את לא תתני לי לזכות לאהבה שלו?" היא לחשה והלכה משם.
-
"זה לא יכול להיות!", ג'ון דפק על השולחן בחוזקה בעזרת ידו. "אתם הייתם אמורים לשמור עלייה"
הוא הביט בזלזול על 2 הגברים שעמדו מולו. "אתם תמיד ידעתם שמיטל היא המועדפת עליי, שהיא...
היא הילדה שמילאה את חיי באור, עקבתם אחרייה 16 שנה, תמונות, סרטונים, הכל,
ופתאום היא נעלמה לכם?! אני לא מבין אותכם, בחיי שאני לא מבין...א...אתם, מה חשבתם לעצמכם
בכלל?!" הוא צעק והביט על תמונתה הגדולה של מיטל שהייתה תלויה על הקיר. 2 הגברים שתקו,
הם ידעו שהם טעו, שבגלל חוסר הרצינות שלהם לעבודה הם לא שמו לב שהיא נעלמה בכלל.
"עכשיו היא מתה..." ג'ון לחש. "אחותה התאונה אפילו לא יודעת שהיא קיימת"
...: "אתה רוצה שנדבר עם אחותה?" שאל הבחור הגבוה
ג'ון: "לא. אני צריך שתלכו לבית של מיטל, בלילה, תחפשו משהו, לא יודע, מזכרת,
אולי משהושהיא השאירה"
...: "בשביל מה? זה לא יעזור עכשיו?"
ג'ון: "תעשה מה שאני אומר לך במקום להתווכח, טוב?"
2 הבחורים יצאו מהחדר וג'ון מייד שלף את קופסת הכדורים מהמגירה.
"כדורי הרגעה", הוא אמר בלגלוג ובלע 2 מהם בעזרת בקבוק המיים הגדול שהיה מונח על השולחן הגדול.
-
בן שכב מעלייה, שניהם ערומים, נועה הרגישה איך הוא חודר אלייה שוב ושוב ושוב, היא הרגישה
איך גופה מתחבר לשלו.
"יש לי צמרמורות" היא לחשה וחייכה
בן המשיך, מידי פעם נישק אותה, בכל פעם שעצם את עיניו ופקח אותן מחדש ראה מתחתיו את מיטל,
מביטה בו בעצב בזמן שהוא שוכב איתה, מבט כואב, לא זזה.
"אני לא מסוגל" בן אמר פתאום ונשכב לצידה.
נועה: "מה... מה קרה? לא נהנת?"
בן: "לא לא, זה לא זה, אני... פשוט, לא יודע, לא מסוגל, לא יכול"
נועה: "אתה חושב עלייה, נכון?" היא שאלה בחוסר ביטחון לאחר דקה של שקט
בן: "מה אני יכול לעשות?" הוא הביט בה במבט חסר אונים "אני לא רוצה לשקר לך"
נועה: "טוב, עזוב... אתה צודק... אנחנו, אנחנו סתם ממהרים ו..." היא קמה מהמיטה
והחלה להתלבש "אולי זה באמת מוקדם לך, אבל בן, תעשה טובה לכולם ואל תתחרפן עכשיו.
דברים כאלה קורים, ממשיכים הלאה" היא אמרה בקרירות ונעלה את המגפיים האדומות שלה.
"תתקשר אליי טוב?" היא לא חיכתה לתשובה ויצאה מחדרו.
בן המשיך לשכב על המיטה, הוא הפעיל את מערכת הסטראו ובדיוק החל להתנגן לו השיר
Radiohead-No Surprises
בן עצם את עיניו, בהתחלה עצם את עיניו בחוזקה, מנסה למנוע מהדמעות לפרוץ החוצה,
לבסוף הוא נכנע, נכנע לכאב, נכנע לעצב, נכנע לאמת...
הוא פקח את עיניו באיטיות ונתן לדמעות לזלוג באיטיות במורד פניו ישר אל שפתיו שאותן נשך,
מנסה להעביר את הכאב מהלב אל מקום אחר בגוף.
לבד.
לא יודע כיצד להתמודד.
זה כמו להתחיל את החיים מחדש.
מה עושים עכשיו? לאן פונים? איך קמים מהתהום?
-
היא רקדה על מיטתה בחיוך, קפצה, התגלגלה,
נשכבה, אושר. היא לבשה את מכנסי הטיץ השחורים השחורים שלה, את הסווצ'ר הגדול שלו
ואת הגרביים הלבנות המחממות. היא התיישבה על מיטתה, מחכה לו.
"יפה שלי..., הוא חייך ברגע שנכנס אל חדרה
אנה: "ליאור... חיכיתי לך כבר שעה אולי" היא צחקה
ליאור: "כי רציתי לבחור סרט טוב" הוא חייך והוציא את סרט הדי.וי.די מהשקית של הבלוקבאסטר.
אנה: "מה זה הסרט הזה?" היא שאלה
ליאור: "משהו טוב, מצחיק כזה" הוא חייך והכניס את הסרט אל הדי.וי.די שבחדרה.
במשך כל הסרט הם ישבו מחובקים, כל כמה זמן מחליפים תנוחות, אבל תמיד קרובים, צמודים,
נוגעים, מחבקים.
כשהסרט נגמר התנגן לו השיר Sita - Happy בזמן שעלו הכתוביות
"אתה הכי יפה בעולם אתה יודע את זה?" היא ליטפה את שיערו הפרוע
ליאור: "נהה... את יותר" הוא הוציא לשון והיא מייד מיהרה לנשק אותו
אנה: "איזה ישר יפה"
ליאור: "נותן תקווה כזה נכון?" הוא שאל והיא ראתה איך פניו נעשות עצובות
אנה: "מאמי... מה יש?"
ליאור: "כלום... השיר הזה פשוט נותן לי תקווה... צריך להיות שמחים בחיים,
לא צריך לבזבז אותם על ריבים, שקרים, כל מיני דברים כאלה"
אנה: "נכון" היא חייכה
ליאור: "הרי אי אפשר לדעת מתי תמות נכון? אז עדיף לנצל כל דקה בחיים האלה,
לא לתת לשום רגע להתבזבז... את לא יודעת עד כמה החיים האלה חשובים אנה, תעריכי אותם,
תעריכי הכל, תעריכי כל מה שאלוהים העניק לך"
אנה: "נה נה נה נה..." היא מלמלה ביחד עם הזמרת וליאור חייך
ליאור: "תמיד תצחקי, את לא יודעת כמה החיוך שלך שווה, החיוך שלך יכול לעשות למישהו אחר
את היום, את השבוע, את החודש. את לאיודעת כמה החיוכים שלך מעניקים לי תקווה..."
אנה: "תקווה למה...? ליאור, מה יש?" היא נעשתה רצינית והביטה בו
ליאור: "אני לא רוצה להרוס את הרגע" הוא לחש
אנה: ,ל... ליאור.... מאמי... מ... מה?" היא חייכה חיוך מאולץ והחזיקה את ידו
ליאור: "אנה... יש לי גידול"
אנה: "מה גידול?"
ליאור: "גידול בראש. אנה, אני חולה בסרטן"
-
והנה נגמר עוד בקבוק וויסקי.
דורון לקח עוד שאכטות קטנות מהסיגריה ואז כיבה אותה.
רוצה לברוח. לברוח מהמציאות.
זה מצחיק. כל חייו הוא הסביר לביתו שאין דבר כזה לברוח מהמציאות, שאפילו הפחדן מכולם לא יכול
לברוח ככה, חייבים להתמודד.
מאיה נסעה לסוף שבוע אצל ההורים שלה, לא יכלה לראות אותה ככה, דורון ביקש שקט, רצה להיות לבד.
הוא ידע שהוא פוגע במאיה עם היחס הקר שלו, אבל כשאין לו את הבת שלו לצידו שום דבר כבר לא שווה.
מביט שוב ושוב בכל אלבומי התמונות שלה, מאז שהייתה תינוקת, מאז שאימצו אותה,
מביט בחיוכים, איך גדלה עם השנים ורק נעשתה יפה ויפה יותר.
דורון קם מהכורסה הגדולה אל עבר הדלת, הוא לא יכל להתעלם עוד מהדפיקות החזקות.
ברגע שפתח את הדלת וראה את מאיה מולו הוא התמוטט בין זרועותייה, מחבק אותה חזק.
"אני מצטער אבל... לא יכולתי לנסוע, אני לא יכולה להשאיר אותך לבד.
אני אעבור את זה איתך" היא אמרה בביטחון ונכנסה ביחד איתו אל הבית.
לאחר שעודדה אותו מעט עם שיחה ארוכה וקפה כמו שהוא אוהב היא אחזה בשתי ידיו
"דורון..., היא לחשה "אני יודעת שאולי זה לא הזמן המתאים במיוחד אבל... אני בהריון"
הוא לא ידע אם לחייך או לבכות, אם לקום לחבק אותה או להישאר לשבת. הוא פשוט שתק.
מאיה: "אתה לא... לא שמח?"
דורון: "אני... וואו" הוא חייך חיוך קטן וקם לקראתה "אנחנו בהריון, מאיה..." הוא לחש
וחיבק אותה אליו.
מאיה: "תחילת חודש רביעי דורון, איך... היינו עסוקים בהכל, לא ראו ואני... לא רציתי ליפול
עליך ו..."
דורון: "ליפול עליי? על מה את מדברת בכלל. את לא מבינה כמה אושר זה גורם לי לדעת שאני...
אהיה... שוב, שוב אבא. אבא, מאיה, אבא"
-
כעבור חודש
-
לירז: "בוגדת בוגדת, בוגדת בוגדת!" היא צרחה בכל כוחה ושילבה את זרועותייה.
מיטל: "כן, את חתיכת ילדה בוגדנית. היי, לירז, בואי נשיר לה שיר!
נועה הבוגדת, כל יום היא משקרת, אפילו המגפיים שלה רוצים ילדה אחרת!" היא שרה וצחקה ביחד עם לירז.
נועה: "תפסיקו דיי! דיי כבר!" היא צרחה ואטמה את אוזנייה, מנסה לא לשמוע את מילות השיר המעצבן
לירז: "אפילו המגפיים שלה רוצים ילדה אחרת! נועה הבוגדת, כל יום היא משקרת, אפי...,
נועה: "דיי! אני לא בוגדת, דיי כבר! אנחנו לא חברות יותר, אנחנו כבר ממזמן לא חברות"
מיטל: "שבועה זאת שבועה"
לירז: "היי היי שמעי משהו, 'להתאבד או לא להתאבד, זו השאלה'"
מיטל: "מה השאלה פה? היא לא תתאבד, היא לא תבוא להיות איתנו הרי היא כזאת, נועה תמיד
הייתה ותמיד תישאר צבועה ושקרנית. ניראה לך היא תוותר על החיים המושי מושלמים שלה?!" היא אמרה
בטון לועג ופרצה בצחוק.
נועה: "תפסיקו כבר, למה אתן כאלה? מה אתן רוצות מימני"
הן אחזו בשתי ידייה הדקיקות כל אחת מצד אחד וניערו אותה מצד לצד
נועה: "דיייייי" היא צרחה.
היא פקחה את עינייה והביטה סביבה בבהלה, כשהבינה שזה היה רק סיוט היא נשכב בחזרה על גבה
והביטה אל התיקרה.
בוגדת.
אולי היא באמת בוגדת?
הרי הייתה שבועה והיא היחידה שלא מקיימת אותה.
לא לקח לה הרבה זמן לקשור בחוזקה את חבל הקפיצה הארוך שלה אל עמוד המיטה הגבוה שהגיע
כמעט עד לתקרה. היא הצליחה לאחר כמה נסיונות להכין את הלולאה כמו שצריך.
הנה מגיע הרגע.
להתאבד בתלייה. זה כל כך נורא.
היא אחזה בחבל בשתי ידייה, עלתה אל המיטה ו...
הדלת נפתחה.
"נועה, יאללה בואי, הולכים לבית החולים"
נועה: "מהה?" היא התרחקה מהחבל והתקדמה אל אימה.
קייט: "קיבלנו את התוצאות שלך, את כניראה חושבת שאת יכולה לשחק בכולנו, יאללה בואי" היא משכה אותה
החוצה.
-
"איך אתה מגדיר אותנו?" נטלי שאלה את רועי והביטה בעיניו החומות הגדולות
רועי: "וואו... שאלות כאלה מלחיצות אותי"
נטלי: "מה זאת אומרת?,
רועי: "כאילו, כל השאלות מהסוג הזה, זה די מלחיץ. אנחנו בנתיים ביחד כזה לא? כייף לנו, טוב לנו,
בשביל מה צריך את כל ההגדרות האלה?"
נטלי: "מה... מה אתה מרגיש אליי?,
רועי: "אני לא אוהב אותך... אבל אני כן מרגיש אלייך דברים..." הוא חייך חיוך מבויש "כשאת
לא איתי אני מתגעגע, חושב למה את לא כאן, רוצה לחבק אותך..." הוא חייך ונשק על שפתייה,
"בואי נמשיך בנתיים ככה ונראה לאן זה מתפתח... טוב?" הוא שאל ונטלי הנהנה בראשה לאות הסכמה.
-
כבר חודש שעמית נמצא אצל המשפחה בברוקלין, חודש שהוא לא יוצא מהבית, לא חוגג, לא קונה, לא מבלה.
כל היום מסתגר בחדר הצנוע שנתנו לו, שוכב על המיטה, מביט בתמונותייה של לירז, מביט בעיתון, בכתבות,
מחבק את הכרית ומדמיין שזו היא... כל כך רוצה להרגיש אותה עוד פעם, את שערה, להריח
את הריח שלה. הוא קנה את הבושם שתמיד הייתה משתמשת בו, כל יום היה מבשם את החדר באותו הבושם,
עוצם את עיניו ומדמיין שהיא נמצאת כאן.
-
הוא התעורר עקב צלצולי הטלפון שלא פסקו, הוא מייד קם ממיטתו והלך במהירות אל הסלון,
ברגע התקרב אל הטלפון הצלצול פסק.
"כוסאמק" הוא סינן ובא לחזור בחזרה לחדר השינה, הטלפון שוב צלצל והפעם הוא ענה אחרי הצלצול הראשון.
"הלו?" הוא ענה בקול עייף ועצבני. מה בן אדם ביקש בסך הכל? לישון. כל כך קשה?
...: "שלום, אני מדברת עם אמיר בן יהודה?"
אמיר: "כ...כן, מי זה?"
...: "מדבר ד"ר רבינוביץ'"
-
שובל התיישבה על אחת החומות שנמצאים בחצר בית הספר ואכלה להנאתה את הסנדוויץ' שקנתה כמה
דקות לפני כן.
לאחר שסיימה את הסנדוויץ' היא זרקה את העטיפה אל הפח והוציאה את מכשיר הפלאפון שלה מכיסה,
היא ידעה שזה לא רעיון טוב ובטח לא יצא מיזה שום דבר, אבל קשה לה לשמור על הרגשות בפנים.
"הלו?" מאור ענה לאחר כמה צלצולים
שובל: "מאור? היי... זאת שובל"
מאור: "כן, אני יודע"
שובל: "מה קורה?"
מאור: "הכל טוב, קרה משהו?" הוא שאל והיה נשמע די עסוק
שובל: "לא... פשוט עבר מלא זמן ולא דיברנו אז חשבתי להתקשר"
מאור: "זו הייתה החלטה שלך לא לדבר אם להזכיר לך"
שובל: "אני מתחרטת על זה"
מאור: "מאמי, יש לי חברה עכשיו, את יודעת טוב מאוד שאם את ואני נחזור להיות בקשר
זה יהיה יותר מידידות"
שובל: "אני רוצה אתך"
מאור: "יש לי חברה, את... את מבינה מה שאני אומר לך?"
"אבל אני אוהבת אותך..." היא לחשה אל מכשיר הפלאפון הדק ועצמה את עינייה בחוזקה.
"זה לא אכפת לך אפילו" היא מלמלה בכעס. "למה אתה שותק?"
מאור: "כי... כי אין, אין לי מה להגיד לך. אני מבין אותך שובל, ואני... אני מצטער,
אבל דיי, זה לא הלך וזה נגמר, למה סתם להקשות עליי עכשיו?"
היא שתקה, לא היה לה מה לאמר.
מאור: "טוב תראי, אני בעבודה פה אז... שיהיה לך אחלה יום, להתראות" הוא ניתק בלי לחכות לתשובה.
-
לאחר שבן שאל בקבלה היכן נמצאת נועה זוסמן הוא נכנס אל חדרה.
בידה היתה תקועה מחט המחוברת אל מכשיר האינפוזיה הגדול.
"באת..." נועה לחשה בחיוך קטן. היא הייתה נראית מאוד חלשה, חסרת אונים.
בן: "כן, אישרו לי מבית הספר. איך את מרגישה?"
נועה: "חלשה, הם רק מחלישים אותי יותר"
בן: "הם עוזרים לך" הוא אמר והתיישב על מיטתה, מביט בעינייה השקועות
נועה: "איך... איך אתה?"
בן: "אני בסדר, את יודעת..." הוא חייך חיוך קטן. הוא לא רצה לספר לה שהוא שוב הלך לקבר של מיטל,
היא בטח לא תאהב את הרעיון הזה.
נועה: "אני מפחדת, הם הופכים אותי למשוגעת, מפחידים אותי, לא נותנים לי ללכת"
בן: "נועה, את יודעת שהם דואגים לך, תראי לאיזה מצב הגעת? את מפסידה הכל בדרך
הזאת, אפילו ... אפילו הקפיאו לך את חוזה הדוגמנות, את מפסידה לימודים, את בקושי זזה"
נועה שתקה והשפילה את מבטה.
בן: "את יודעת... אני הבאתי לך מילים שלשירים שדי... לא יודע, גרם לי לחשוב עלייך,
הזכיר לי אותך"
נועה: "וואלה?" היא חייכה "אתה חושב עליי לפעמים?"
בן: "כן"
נועה: "יותר משהיית חושב על מיטל?"
בן: "הנה השיר" הוא התעלם משאלתה והוציא את דף הנייר שהיה בתוך כיס מכנסיו.
Take my photo off the wall
If it just won't sing for you
'Cause all that's left has gone away
And there's nothing there for you to prove
Oh, look what you've done
You've made a fool of everyone
Oh well, it seems likes such fun
Until you lose what you had won
Give me back my point of view
'Cause I just can't think for you
I can hardly hear you say
What should I do, well you choose
Oh, look what you've done
You've made a fool of everyone
Oh well, it seems likes such fun
Until you lose what you had won
Oh, look what you've done
You've made a fool of everyone
A fool of everyone
A fool of everyone
Take my photo off the wall
If it just won't sing for you
'Cause all that's left has gone away
And there's nothing there for you to do
Oh, look what you've done
You've made a fool of everyone
Oh well, it seems likes such fun
Until you lose what you had won
Oh, look what you've done
You've made a fool of everyone
A fool of everyone
A fool of everyone
נועה קראה את המילים בשקט תוך כדי שבן השמיע לה את השיר ממכשיר הפלאפון שלו.
"אתה יכול לפרש לי את זה?" היא שאלה במבוכה
בן: "כן... שנייה" הוא חייך והחל לקרוא את השיר, בעברית.
בן: "תורידי את התמונה שלי מהקיר
אם היא לא שרה יותר בשבילך
כי כל מה שנשאר כבר נעלם
ואין שום דבר שתוכלי להוכיח
הו, תראי מה עשית
עשית מכולם טפשים
הו, טוב, זה ניראה כל כך כייף
עד שאת מאבדת מה שהרווחת
תחזירי לי את נקודת הראייה שלי
כי אני לא יכול לחשוב בשבילך
אני בקושי יכול לשמוע אותך אומרת
מה עליי לעשות, טוב, את בוחרת
הו, תראי מה עשית
עשית מכולם טפשים
הו, טוב, זה ניראה כל כך כייף
עד שאת מאבדת מה שהרווחת"
נועה: "שיר יפה..." היא חייכה בחולשה
בן: "כן... אני... אני צריך ללכת, לעזור לאבא שלי ו..." הוא התחיל לאמר וקם מהמיטה
נועה: "רגע, בן?"
בן: "מה?" הוא הביט בה, מנסה לא לבכות מכל המצב
"אתה תהיה איתי?" היא שאלה ואחזה בידו
בן: "אני... כן, אני תמיד אהיה איתך" הוא התקרב אלייה ונשק על מצחה.
"אתה נגעל מימני?" היא שאלה והביטה בו בעצב
בן: "לא, למה את אומרת את זה?"
נועה: "אתה מנשק אותי במצח ולא ב... בפה, כמו... כמו זוג אמיתי"
בן: "אני מבולבל" הוא לחש והביט אל החלון
-
הוא שכב במיטה הלבנה, מחובר לכל מיני מכשירים.
אנה ישבה על ידו, ביד אחת מלטפת את פניו הנפולות וביד השנייה אוחזת בכתפו.
ליאור: "כואב לי..." הוא לחש והביט בעינייה, היא חיבקה אותה חזק
אנה: "הכל יהיה בסדר, אני מבטיחה לך, הכל יסתדר, הכל. אתה מלאך, אתה נשמה,
אתה... אתה הדבר הכי טוב שקיים,
אתה לא תמות לי... אתה לא תמות לי, אתה לא תמות לי, נכון?" היא שאלה וניגבה את דמעתיה
"דיי לבכות, יהיה בסדר" היא לחשה וחייכה חיוך קטן, אותו חיוך שגורם לו להרגיש כל כך טוב.
ליאור: "החיוך שלך נותן לי תקווה" הוא אמר וליטף את פנייה
אנה: "עכשיו הרופא יבוא... יעשו לך את הבדיקה ואתה.. אתה תראה שהתוצאות לא חמורות
כמו שהם חושבים"
היא עודדה אותו במשך כמה דקות ואז הרופא נכנס אל החדר, הוא ביקש מאנה לצאת ולקח
את ליאור ביחד איתו אל חדר הסי.טי.
זה חדר כל כך מפחיד, ליאור הביט סביבו, רק רוצה לברוח הבייתה.
הוא נשכב על המיטה הגדולה, הם הסבירו לו כמה דברים וחיברו אותו לכל מיני מכשירים.
הם התרחקו מהמיטה והוא הרגיש איך הוא נכנס לתוך המכונה הגדולה והמפחידה,
המכונה עם הצילום המסוכן והמפחיד ביותר, בדיקת הסי.טי, אשר אמורה
לגלות מה בדיוק יש לליאור בראש, האם זה גידול רגיל? גידול ממאיר? גידול סופני?
גידול שרק החל?
-
כבר עבר שבוע מאז שנועה נכנסה אל מחלקת הפרעות האכילה שנמצאת בבית החולים.
במשך כל השבוע היא לא דיברה עם אף אחת מהבנות או הבנים שהיו שם, היא הייתה מרוכזת רק בעצמה.
בהתחלה לא אישרו לה להכניס שום דבר, לא את מחשב הנייד שלה, לא את הפלאפון, לא
את כל המגזינים שלה.
רק כשהבטיחה לאכול באמת הם הסכימו.
היא באמת השתדלה.
היא אכלה את כל הארוחות עד הסוף, היא תמיד רצתה להקיא אחריי זה אך החזיקה את עצמה.
הרופאים הביטו בה בגאווה, ראו כיצד היא משתדלת, כיצד היא עושה הכל בשביל להחלים.
ונועה? נועה רק חיכתה לרגע שישחררו אותה, חיכתה לרגע שתוכל לשוב הבייתה,
לחזור לדגמן, לנסוע לחו"ל לצילומים ולחזור להרעיב את עצמה.
בטח אנה כועסת עכשיו.
'אני עושה את זה בשבילך אנה, אני אצא מיפה ואחזור... אחזור למה שהייתי פעם'
היא חשבה לעצמה.
היא לא הבינה מה היא עושה שם, היא לא שייכת לאף אחד מהאנשים שם.
היא התיישבה על מיטתה, נשענת על הכרית הגדולה ועיינה במגזין בו היא נמצאת על תמונת השער.
"שמעתי עלייך... את הדוגמנית הזאת שכולם מנבאים לה עתיד זוהר"
היא שמעה קול מאחורייה והסתובבה, עמדה שם ילדה בגילה, רזה, לא כמוהה, אבל רזה,
שערה היה מתולתל וצבעו היה שחור. צבע עורה היה כהה.
נועה חייכה את החיוך הקטן שלה.
...: "ותראי איפה את עכשיו..." אותה ילדה אמרה בזלזול והתרחקה משם.
חיוכה של נועה נמחק מפנייה.
נכון,
תראי איפה את עכשיו.
-
"תחזרי תתחזרי תחזרי..." הוא מלמל בכאב ונע מצד לצד במיטתו.
כבר חודש שהוא לא היה בשום אימון, אפילו המאמן של נבחרת הכדורגל בא עד לביתו
בשביל לדבר איתו, לבסוף נתנולבן חופשה, אותה חופשה אמורה להיגמר מחר.
איך הוא יחזור לכל השיגרה, בלי מיטל?
-
"נהנת?" נטלי שאלה את רועי ולבשה את תחתונייה
הוא הנהן בראשו לאות הסכמה והמשיך ךשכב על גבו.
"למה אתה אף פעם לא מחבק אותי אחרי שאנחנו עושים את זה?" היא שאלה והביטה בו
רועי: "נו מה עכשיו? למה הכל תמיד צריך להיות כל כך דביק?"
-
שוכבת על המיטה המוזרה, חדר ריק, קרני השמש שלאחר השם חדרו אל תוך החדר באכזריות.
מנידה את ראשה מצד לצד, מרגישה איך הכאבים מפלחים אותה מבפנים.
פוקחת את עינייה בבת אחת ומביטה אל התקרה.
-
"אתה מבין? אז זהו, הוא נהיה קר מיום ליום, נמאס לי מימנו כבר" נטלי אמרה בעצבים ולקחה עוד שאכטה
חיים: "אולי תנסי לדבר איתו?" הוא שאל אותה והמשיך לספור את הכסף מהקופה
נטלי: "איזה לדבר איתו... חתיכת מפגר. אולי תפטר אותו וזהו?" היא חייכה
חיים: "את עד כדי כך שונאת אותו, אה?"
נטלי: "לא, זה לא זה, פשוט... לא יודעת. הוא מזלזל בי חיים, מאז שהתחיל הקשר בנינו הוא
רק מזלזל ומזלזל בי. פעם אחת הוא לא שלח הודעה נחמדה, אני תמיד שולחת.
הוא לא מוכן שנהיה חברים, הוא אומר שאנחנו ממילא כמו חברים אז בשביל מה להפוך את זה לרשמי.
מטומטם"
חיים: "ניראה לי שהוא מפחד ממחוייבות"
נטלי: "אבל עכשיו אנחנו מחוייבים זה לזו, סיכמנו - אני לא הולכת עם אחרים והוא לא הולך עם אחרות"
חיים: "אני לא יודע מה להגיד לך... לדעתי הפיתרון היחיד זה ללכת, להושיב אותו ולדבר איתו על הכל.
פשוט תגידי לו כל מה שאת חושבת ומרגישה, אולי זה יעזור, לכי תדעי..."
-
כעבור כמה זמן
-
"יאללה בן, אתה יוצא לאימון?!" אימו שאלה אותו בצעקה מהמטבח.
"כן! לא צריך לצעוק" הוא השיב וירד במדרגות.
ליסה: "מתי אתה חוזר?"
בן: "עוד שעתיים ומשהו ככה, יאללה ביי אמא" הוא חייך
ליסה: "תבדוק אם יש דואר!" היא צעקה ובן בדיוק טרק את הדלת.
הוא התקדם אל תיבת הדואר והוציא מימנה את המכתבים,
היה שם מכתב מחברת החשמל, מכתב מHOT, מבזק, ועוד מכתב במעטפה גדולה חומה.
הוא פתח את המעטפה החומה בסקרנות, נגלה לידיו דף לבן מודפס.
הוא החל לקרוא
'כשאת אוהבת אותו
כשאת אוהבת אותו, נשימתך נעתקת מימך כשאת רואה אותו,
כשאת אוהבת אותו, יש לך צמרמורת בכל הגוף כשהוא נוגע בך,
כשאת אוהבת אותו, את עוצמת את עינייך ורואה אותו,
כשאת אוהבת אותו, כל פרצוף ברחוב ניראה לך כמו הפרצוף שלו,
כשאת אוהבת אותו, את רואה אותו בכל מקום,
מריחה אותו מכל מקום, מרגישה אותו בכל מקום,
כשאת אוהבת אותו, הלב שלך פועם בחוזקה בלי הפסקה,
כשאת אוהבת אותו, אתם רבים לפעמים, ואז יורדות לך דמעות,
כשאת אוהבת אותו, את מחכה לייד הפלאפון שיתקשר,
כשאת אוהבת אותו, לפני שאת הולכת לישון, את עוצמת את עינייך ומדמיינת אותו,
כשאת אוהבת אותו, את הכי שברירית בעולם, הכי פגיעה בעולם,
כשאת אוהבת אותו, כואב לך שרע לו,
כשהוא עייף את רוצה להיות איתו, לחבק אותו, ללטף את פניו, לנשק את מצחו
ולדאוג שהוא ישן הכי טוב בעולם,
כשאת אוהבת אותו, כואב לך שהוא חולה,
כשהוא לא מרגיש טוב את רוצה להיות לידו, להכין לו תה ולדאוג שכל
הכאבים יעלמו מימנו... כי כשכואב לו, כואב גם לך, וכשרע לו, רע גם לך.
כשאת אוהבת אותו, את רוצה כל הזמן לראות אותו,
כשאת אוהבת אותו, את מדברת עליו המון,
כשאת אוהבת אותו, את מאושרת
כשאת אוהבת אותו, את עצובה
כשאת אוהבת אותו, שניכם שוכבים במיטה, הוא מלטף את שיערותייך, את מלטפת את גופו
בעדינות... את אוהבת...
כשאת אוהבת אותו, את רוצה שהוא יהיה מאושר, את רוצה שהוא יהיה שמח,
את רוצה שהוא יצליח בכל דבר, הוא יקבל כל מה שירצה,
כשאת אוהבת אותו, את רוצה שהוא ירגיש מושלם עם עצמו, שהוא יהיה שחם עם החיים שלו,
גם אם את לא נמצאת שם. האושר שלו כל כך חשוב לך.
כשאת אוהבת אותו, את מנסה להבין אותו, למרות שלא תמיד את מצליחה.
כשאת אוהבת אותו, את נושקת לשפתיו, מחבקת את מותניו, ולא רוצה שהרגע
הזה ייגמר לעולם.
כשאת אוהבת אותו, את...את לא רוצה להיות לבד...כי את חושבת עליו ומפחדת
שעם כל רגע שעובר אתם מתרחקים יותר ויותר.
כשאת אוהבת אותו, את הכי מתאכזבת מימנו בעולם, כי את תמיד סומכת עליו בעיניים עצומות,
כשאת אוהבת אותו, את מרגישה שיש אצלו משהו, את רוצה שהוא יגיד, אבל
את יודעת שגם אם הוא יגיד את לעולם לא תגידי,
כשאת אוהבת אותו, את מתבוננת בתמונתו שעות, מחייכת...
כשאת אוהבת אותו, את צוחקת כשהוא צוחק,
בוכה כשהוא בוכה.
כשאת אוהבת אותו, הוא הבנאדם הראשון שאת מצפה שיהיה איתך כשרע לך,
כשאת אוהבת אותו, הוא הבנאדם הראשון שאת מתקשרת אליו כשעצוב לך,
או שקרה לך משהו טוב, או שהצלחת במבחן, או שרבת עם החברה הכי טובה.
כשאת אוהבת אותו, את יודעת שהוא היחיד בעולם שגורם לך אושר,
היחיד בעולם שגורם לך להיות שלמה עם עצמך
כשאת אוהבת אותו את יודעת שהוא היחיד בעולם שאת רוצה להיות איתו,
כשאת אוהבת אותו, את לא מסתכלת על אחרים, לא בא לך אף אחד, את רואה רק אותו.
כשאת אוהבת אותו, את רוצה להרגיש אותו,
את רוצה להתמסר לו, את רוצה לתת לו את כל כולך,
את רוצה שהוא ירגיש את האהבה שלך.
כשאת אוהבת אותו, את רומזת לו בכל דרך אפשרית, אבל הוא לא מבין.
כשאת אוהבת אותו, את מפחדת לאמר לו כי את יודעת שתאבדי אותו,
כשאת אוהבת אותו... את רוצה לצרוח את זה ואת פשוט לא יכולה.
כי את כבר לא קיימת בשבילו.'
"מה לעזאזל...?" הוא מלמל ועבר בעיון שוב על המכתב.
"נועה הזאת..." הוא חייך לעצמו ומייד שלח לה SMS
()מתוקה, בוקר טוב=] מוואהה()
-
"יש לך הודעה חדשה!" אחת הבנות צעקה לעבר נועה והגישה לה את הפלאפון
נועה: "אני יכולה לקחת את הפלאפון לבד, לא צריכה שתגעי לי בדברים" היא אמרה בקרירות
וחטפה את הפלאפון מידי אותה ילדה.
...: "איזה כייף לך שמרשים לך להכניס לכאן פלאפון ו..." היא השתתקה
כאשר שמה לב למבט המאיים של נועה. היא הסתקלה משם.
נועה נכנסה להודעות נכנסות וראתה שיש הודעה חדשה מבן: ()מתוקה, בוקר טוב=] מוואהה()
היא לא הבינה מה פתאום הוא נזכר בה, היא חייכה ושלחה לו הודעה בחזרה.()גם לך מאמי...
אתה בא לבקר אותי היום?()
-
"אתה מאמין דורון?" מאיה שאלה בחיוך כאשר יצאו מחדר הרופא
מאיה: "עוד פחות מ3 חודשים, אני לא מאמינה..." היא חייכה
דורון: "איך הזמן עבר, אה?"
מאיה: "כן... איך נקרא לה? או לו?"
דורון: "אני לא מבין למה את לא שואלת אם זה בן או בת"
מאיה: "כי... מעדיפה להישאר סקרנית" היא חייכה
דורון אהב לראות אותה מאושרת, ההריון הזה עשה רק טוב לשניהם.
הוא תמיד היה נזכר במיטל וחושב כמה מיטל הייתה שמחה לגלות שעומד להיוולד לה אח, או אחות.
היא תמיד רצתה אח או אחות קטנים מימנה, שהיא תוכל לטייל איתם ולשחק איתם.
עם אורית הוא לא יכל להביא ילדים כי אורית הייתה עקרה, ועד שסוף סוף
ומד להיוולד לו ילד, או ילדה, מהאישה שהוא אוהב... מיטל לא כאן כדי לראות את זה.
מאיה: "על מה אתה חושב?"
דורון: "סתם, על כלום..." הוא חייך. הוא לא רצה שוב להזכיר את מיטל ולהיכנס שוב לאבל.
מאיה: "אם זו תהיה בת, נקרא לה מיטל?"
דורון: "לא" הוא אמר בקרירות והשפיל את מבטו
מאיה: "אני... אני מצטערת"
דורון: "זה בסדר", הוא ליטף את ידה
-
השעה הייתה כבר 2 וחצי בלילה, בן נשכב על גבו וכיסה את עצמו בשמיכה הגדולה.
"את יודעת..." הוא החל לאמר והנשמיך את קולו, רק חסר שמישהו ישמע אותו מדבר לעצמו,
"כל יום אני חושב עלייך, בכל רגע. אפילו שאני עם נועה עכשיו... את תמיד נמצאת אצלי במחשבות ובלב.
אני מתגעגע עלייך... את הדבר היחיד שמחזיק אותי חי, אני כל היום מדמיין אותך ליידי, רוצה אלייך...
אני אוהב אותך" הוא אמר והביט אל החלון, ירד מבול בחוץ, הסופות היו חזקות מאוד,
הברקים והרעמים גרמו לו לחשוב לא בטוח.
והוא מדמיין אותה, חושב עלייה, רוצה אותה...
"בואי בואי אליי... אני רוצה אותך..." הוא לחש
לפתע החלון בחדרו התפוצץ והתנפץ ברסיסים על כל המיטה.
"מיטל?!" הוא קם במהירות ממיטתו
וואו.
3>
אתר האהבה הישראלי