•°•°•°•רק ידידים•°•°•°• - העונה השנייה התחילה!

מחכה מאוד מאוד להמשךךך 😢

וואי פשוט יפההההההה:]



המשך??

מדהההההההים !!

המשך ?

המששששך ?

המשך ?

המשךךךךךךךךך ?? |:

המששששך ??? :|

טוב מה ?!
ייבשת!

אבריל תמשיכיייי [:

המששששששךךךך??

ספויילרים מפרק 194 שיעלה היום, אני עדיין לא יודעת מי, או שיעלה עוד שעה או שיעלה בלילה.



לא היה לי מה להגיד, עמדתי כמו בול עץ והבטתי בה, היא הביטה בי בכזו שנאה ופשוט לא זזה.
לקחתי את הפלאפון שלי שהיה מונח על השולחן והתקדמתי אלייה, היא חסמה לי את הדלת עם גופה,
פשוט לא זזה



...: "אתה רציני איתי? לא, תסתכל לי בעיניים ותגיד לי שאתה רציני!"
...: "אני רציני"
...: "אז מה... מה עכשיו? אני לא... לא רוצה שניפרד" היא שינתה את טון הדיבור שלה לטון
יותר רך ועדין.



אני: "מצטערת" עניתי בשקט
...: "מאמי, קרה משהו?"
אני: "אני... אני רוצה להיות קצת לבד טוב?"
...: "איפה את?"
אני: "בחוץ, סתם... יושבת... , אני... רוצה להיות לבד"



"תאמיני לי שאם הייתי יכול, הייתי קונה לך את כל העולם", הוא אמר בחיוך והיא נשקה בעדינות על שפתיו.
...: "מספיק לי אותך" היא נשכבה על המיטה והביטה אל התקרה, "אנחנו תמיד נהיה ביחד, נכון?"
היא שאלה בטון לא בטוח והביטה ישירות אל תוך עיניו.



...: "אז אל תגורי בבית שלי"
...: "זה מה שאת רוצה??"
...: "כן!"
...: "סבבה, תזכרי את זה"
...: "זוכרת!"



...: "אז זהו, מה את חושבת שלא הסברתי? ברור שהסברתי" היא אמרה בלחץ והדליקה סיגרייה "איפה
אפשר לעפר?"
אני: "כאן" הגשתי לה את המעפרה הפשוטה שלי.



הוא דחף את המכתב עמוק לתוך אחת המגירות, הוא הרגיש שהוא פחדן, לא אמיץ. זה בסך הכל מכתב. אז למה הוא לא יכול ללכת ולהביא לה אותו? כי ברגע שהיא קרא הקשר שלהם ייגמר, זו התשובה.
אבל אי אפשר לחיות עם השקר הזה לנצח, פשוט אי אפשר, הוא ידע את זה.



"אני כל כך מצטערת, כל כך..." אמרתי וניגבתי את דמעותיי
הוא חיבק אותי אליו, חיבק אותי כל כך חזק.
...: "אין לך על מה להצטער מיטל, אין לך, אני כל כך מודה לך על זה שאת כנה, שאת אמיתית..."
"אני יכולה לנשק אותך?" שאלתי "בפעם האחרונה"
הוא חייך... חיוך כל כך עצוב והתקרב אליי.

יאאואוו אב' את כל כךךךךךךך מסקרנתתתתת

נשמעעע טובב [:
מחכה להמשךך !

=פרק 194=
בן אפילו לא הביט לכיוון הדלת, הוא התקדם יותר לכיווני אבל אני קמתי משם.
"אני פשוט לא מאמינה" נועה סיננה והמשיכה לעמוד בפתח הדלת.
בן שתק, לא הבנתי למה הוא שותק ועוד יותר לא הבנתי למה הוא המשיך לנסות לנשק אותי.
לא היה לי מה להגיד, עמדתי כמו בול עץ והבטתי בה, היא הביטה בי בכזו שנאה ופשוט לא זזה.
לקחתי את הפלאפון שלי שהיה מונח על השולחן והתקדמתי אלייה, היא חסמה לי את הדלת עם גופה,
פשוט לא זזה, בסופו של דבר דחפתי אותה מעט עם גופי ויצאתי משם.
התהלכתי עד שהגעתי לספסל כלשהו, התיישבתי עליו והדלקתי סיגרייה.
הייתי בטוחה שהיא תריב איתי, שנריב מכות, שבן יעיף אותי מעליו, אבל פשוט כלום לא קרה,
מה אני אמורה להבין מזה עכשיו?
הפלאפון שלי צלצל, הבטתי בצג ושמו של סער הופיע שם.
אוי לא. סער.
מה אני אמורה להגיד לו עכשיו?
שאם נועה לא הייתה נכנסת קרוב לוודאי שהיינו מתנשקים? ואולי גם יותר מיזה?
החלטתי לא לענות לא.
---
"למה אתה שותק?" נועה שאלה והביטה בבן שעדיין ישב על המיטה ולא זז.
"למה אתה שותק בן?!" היא חזרה על שאלתה, הפעם בנימה הרבה יותר עצבנית.
נועה: "אני לא מבינה אותך, עכשיו גם בי אתה בוגד?"
בן: "נועה דיי, לכי בבקשה, אני רוצה להיות לבד"
נועה: "אם לא הייתי נכנסת, מה היה קורה? אני רוצה להבין רק... לדעת עם מי יש לי עסק"
בן: "את ידעת עוד מההתחלה עם מי יש לך עסק נועה!" הוא הרים את קולו וקם מן המיטה "תלכי מיפה"
נועה: "יו, אני פשוט לא מאמינה. אתה בוגד בי ואז מגרש אותי? אתה אמור לרדת על הברכיים להתחנן
שאני אסלח לך!"
בן: "נועה, עוד מההתחלה את ידעת שאני עדיין אוהב את מיטל ולא אותך, נכון? אני... זו הייתה סתם
טעות, כל הקשר שלנו"
נועה: "אתה רציני איתי? לא, תסתכל לי בעיניים ותגיד לי שאתה רציני!"
בן: "אני רציני"
נועה: "אז מה... מה עכשיו? אני לא... לא רוצה שניפרד" היא שינתה את טון הדיבור שלה לטון
יותר רך ועדין.
בן: "נועה, אין לנו מה לעשות ביחד, תלכי, טוב? אני מצטער שהשלתי אותך ככה, אני מצטער על הכל.
אני לא אוהב אותך"
נועה: "אתה מתכוון לחזור אלייה?"
בן: "לא"
נועה: "אז אני לא מבינה מה הבעיה פה"
בן: "אני פשוט רוצה להיות לבד אז תניחי לי... תעזבי אותי"
נועה: "אתה עוד תצטער על זה בן, אתה יודע שאתה תצטער על זה... ביי, מה אני אגיד לך? ביי"
היא אמרה בכעס ויצאה מחדרו. הוא נשכב על המיטה והביט בתקרה. הוא ניסה לעצור את הדמעות בכל כוחותיו.
גברים לא בוכים.
---
הפלאפון המשיך לצלצל, זה שוב היה סער, לא רציתי לדבר עם אף אחד, אני לא יודעת למה אבל עניתי לו.
אני: "היי"
סער: "למה את לא עונה...?"
אני: "מצטערת" עניתי בשקט
סער: "מאמי, קרה משהו?"
אני: "אני... אני רוצה להיות קצת לבד טוב?"
סער: "איפה את?"
אני: "בחוץ, סתם... יושבת... סער, אני... רוצה להיות לבד"
סער: "מיטלי, את, את בטוחה שלא קרה שום דבר?"
אני: "כן"
סער: "אני פה תמיד, את יודעת את זה, נכון?"
אני: "כן" עניתי ועצרתי את הדמעות בכח, נמאס לי לבכות כבר.
סער: "אני אתקשר אלייך מחר, אוקיי?"
אני: "טוב... תודה"
סער: "ביי מתוקה שלי"
אני: "ביי" אמרתי בשקט וניתקתי.
אני כל כך לא מגיעה לו, הבן אדן הזה כזה מקסים, מתחשב, ואני? כמעט בגדתי בו היום.
---
כעבור שבועיים
---
"תאמיני לי שאם הייתי יכול, הייתי קונה לך את כל העולם", ליאור אמר בחיוך ואנה נשקה בעדינות על שפתיו.
אנה: "מספיק לי אותך" היא נשכבה על המיטה והביטה אל התקרה, "אנחנו תמיד נהיה ביחד, נכון?"
היא שאלה בטון לא בטוח והביטה ישירות אל תוך עיניו.
ליאור: "ברור שכן" הוא ליטף את פניה בעדינות. "מאמי... אני רוצה להראות לך את ההפתעה שלי"
אנה: "כן, כבר שבוע אתה אומר לי את זה ולא מראה"
ליאור: "כי זה לא היה ממש מוכן"
אנה: "ועכשיו?"
ליאור: "כמעט"
אנה: "אוף אתה מותח אותי"
ליאור: "היום בלילה. אוף, אני מפחד שלא תאהבי"
אנה: "כל דבר שבא מימך אני יאהב!" היא אמרה בקול רם וחיבקה אותו.
---
נטלי שכבה על המיטה והתבוננה בתיקרה, היא חיכתה שתגיע השעה 4 והיא תלך לעבודה.
אימה נכנסה אל החדר והחזיקה בידה דף מקופל, היא פתחה אותו ועמדה מולה.
נטלי: "מה את רוצה?" היא התיישבה והביטה באימה
אמא: "מה אני רוצה? מה זה, תגידי לי מה זה?!" היא צעקה
נטלי: "מה זה מה?"
אמא: "כתוב כאן שקיבלת 2600 שקל משכורת!"
נטלי: "תביאי לי את זה!" היא חטפה את הדף מידי אימה "מה את מחטטת לי בתיק בכלל?! אני משאירה
אותו בסלון לא כדי שתחטטי לי!"
אמא: "את ילדה חרא נטלי, ילדה חרא! במום לעזור לאמא שלך את הולכת ו..."
נטלי: "הולכת ומה?!" היא קטעה א צעות אימה "הולכת וקונה לי דברים? הולכת ויוצאת עם חברות?
להזכירם אני זאת שעובדת בשביל הכסף הזה, לא את!"
אמא: "אי פעם אני החסרתי מימך משהו?!"
נטלי: "כן!, בטח שהחסרת!"
אמא: "מה בדיוק?"
נטלי: "הכל! טוב, מה את רוצה עכשיו? אני רוצה לנוח לפני העבודה"
אמא: "שתביאי לי חצי מהכסף הזה"
נטלי: "אמא, לך לא חסר כסף עכשיו, את מרוויחה טוב ואת יודעת את זה. הכסף הזה הוא שלי ואת
סתם מבזבזת את הזמן שלך כי אני לא מתכוונת להביא לך שקל מיזה"
אמא: "אז אל תגורי בבית שלי"
נטלי: "זה מה שאת רוצה??"
אמא: "כן!"
נטלי: "סבבה, תזכרי את זה"
אמא: "זוכרת!"
אימה יצאה מהחדר בטריקת דלת ונטלי מייד התקשרה אל מיטל, לאחר שמיטל אמרה שהיא יכולה לבוא לישון אצלה
ליומיים היא התחילה לארוז תי עם 2 ג'ינסים, חולצות ועוד כמה דברים הכרחים.
היא נעלה את נעלי הספורט שלה ויצאה מהחדר.
"לאן את הולכת? בואי לפה!" אימה התקרבה אלייה
נטלי: "לעבודה"
אמא: "אז בשביל מה התיק?"
נטלי: "אמרת שאת לא רוצה שאני אגור פה לא?"
אמא: "בואי לפה!" היא צעה לכיוונה אבל נטלי כבר ירדה במדרגות הבניין והייתה בדרכה למיטל.
---
אמיר התיישב על הספה ולגם מהנס קפה שהכין לו כמה דקות קודם.
סוף סוף פחות חם באילת. הוא פתח את העיתון וראה את המודעה שלו,
המודעה שפירסם בשביל למוא שותפה לדירה, המודעה מופיעה כבר בחודש השלישי ואף
אחת עדיין לא התעניינה אפילו.
הוא הרגיש שהוא מתחיל להתייאש.
---
"טוב אני כבר צריכה לזוז הבייתה", לירז אמרה ונעלה את נעלייה
אני: "מה, כבר? את פה פחות משעה" עשיתי פרצוף עצוב והיא צחקה
לירז: "כן, אני יודעת אבל אמא שלי רוצה שאני אעזור לה קצת בבי, יש אורחים היום" היא חייכה.
הפעמון בדלת צלצל, פתחתי את הדלת ודורין עמדה שם.
"אנחנו נוסעים, עכשיו" היא אמרה בשקט ונכנסה "רציתי... להיפרד ממכן, אתן יודעות"
היא התיישבה על הספה ואני מזגתי לכולנו קולה קרה עם קרח.
"אני באמת מודה לן על השבועיים הנפלאים האלו, שכל יום יצאנו, ששימחתן אותי... אני בחיים לא אמצא
חברות טובות כמוכן" היא אמרה וחיבקה אותנו
לירז: "אוף, נתגעגע אלייך"
אני: "את מבטיחה לבוא לבקר נכון? אפילו שזו אילת, יש אוטובוסים וכאלה..." ניסיתי לעורר קצת תקווה
בין כולנו.
דורין: "אני מבטיחה שאבוא לבקר, וגם אתן... אן תמיד מוזמנות, אתן יודעות את זה!"
אני: "ברור" חייכתי "נפרדת מנטלי?"
דורין: "אני אעבור בקיוסק עכשיו... זה עצוב לי" היא אמרה בשקט והשפילה את מבטה
לירז: "אבל אין מה לעשות עכשיו"
אני: "א תגיעי לשם וכמו שאמרת הבית חדש ויפה... בטח תכירי שם מלא חברות חדשות"
לירז: "ובנים חתיכים"
אני: "את פאקינג עוברת לאילת! את בטוח תהני שם! מבטיחה לך"
דיברנו עוד כמה דקות עד שדורין הייתה צריכה ללכת, היא ולירז יצאו מביתי.
שטפתי את הכוסות ועליתי לחדרי, עדיין קשה לי להאמין שדורין באמת עוזבת.
נזכרתי איך בהתחלה לא סבלנו אחת את השנייה, שהיא נישקה את עמית, שלירז ואני רבנו איתה...
נזכרתי שאז התחלנו להתקרב והיא התגלתה כילדה ממש מקסימה.
באמת קשה למצוא חברות אמיתיות היום, אז למה עד שאני מוצאת הן עוזבות?
כל היום עבר ממש מהר, ישנתי קצת ומתי ב8 בערב, מאיה אמרה שמחר אני והיא נלך לבחור
שמלה בשבילי לחתונה שלה ושל אבא.
בשעה 10 וחצי נטלי הגיעה אליי, עלינו לחדר שלי, היא התקלחה ואז סיפרה לי את הכל.
"אני בטוחה שהיא אמרה את זה סתם מיתוך עצבים נטלי... את המשפחה היחידה שיש לה כרגע" אמרתי
נטלי: "אבל את לא מבינה, הקטע עם המשכורת, זה כל כך עיצבן אותי. הרי למה עברנו לכאן, לתל אביב?
בגלל שכאן היא מרוויחה יותר טוב, אני משלמים פחות שכר דירה, אני רואה שיש כסף, אז מה היא רוצה מימני?
זה לא שניתקו לנו חשמל או מיים ואין לנו מה לאכול, עכשיו הכל בסדר ואני יצאתי לעבוד בשביל עצמי"
אני: "אז תסבירי לה את זה, תסבירי לה שאת מרוויחה את הכסף בשביל עצמך ושאם המצב בבית לא היה טוב היית
עוזרת"
נטלי: "אז זהו, מה את חושבת שלא הסברתי? ברור שהסברתי" היא אמרה בלחץ והדליקה סיגרייה "איפה
אפשר לעפר?"
אני: "כאן" הגשתי לה את המעפרה הפשוטה שלי.
נטלי: "ותראי, פעם היא לא הייתה קונה לי כלום, את הרי זוכרת... הייתי עם 2 ג'ינסים, חזייה אחת
וכמה חולצות ישנות, אז יצאתי לעבוד והתחלתי להשקיע קצת בעצמי, אני לא מבינה מה הבעיות שלה"
אני: "לדעתי תשני אצלי את היומיים האלו, תחזרי הבייתה ותדברי איתה על הכל, היא חייבת להבין"
---
עמית תלש עוד דף מהמחברת שלו והשליך על הריצפה, הוא היה מוקף כבר ב16 דפים כאלו.
הוא שוב התחיל לכתוב.
'לירז... אני קודם כל אתחיל מיזה שאני אוהב אוהב אות,
אני כל הזמן נזכר באיך שהכרנו, שמיטל בכלל חשבה שאני דלוק עלייה,
אני זוכר את היום שהפכנו להיות חברים, לפני כמעט שנה. את קולטת?
אנחנו עוד מעט שנה ביחד לירז.
אני אוהב אותך כל כך... יש משהו שאני צריך לספר לך אבל אני לא יודע מאיפה להתחיל...'
הוא לקח נשימה עמוקה והחל לכוב את כל הסיפור, מההתחלה.
מאותו לילה שהוא היה במסיבה והיה עם נסטיה, מאותו הלילה שהוא בגד בה.
ואז הוא כתב על כל ההודעות של נסטיה ובסוף כתב גם על האיידס.
לאחר שסיים הוא קיפל את הדף וחשב.
הוא דחף את המכתב עמוק לתוך אחת המגירה, הוא הרגיש שהוא פחדן, לא אמיץ.
זה בסך הכל מכתב. אז למה הוא לא יכול ללכת ולהביא לה אותו? כי ברגע שהיא תקרא הקשר שלהם ייגמר,
זו התשובה.
אבל אי אפשר לחיות עם השקר הזה לנצח, פשוט אי אפשר, הוא ידע את זה.
---
סוף סוף נשמע הצלצול שמבשר את סוף יום הלימודים, הכנסתי את כל המחברות לתיק והתדמתי אל נטלי.
"את באה איתי נכון? לבחור שמלה לחתונה" אמרתי ופיזרתי את שערי שהיה אסוף בקוקו גבוה.
נטלי: "כן, הולכים עכשיו?"
אני: "כן מאמי" חייכתי.
יצאנו ממבנה בית הספר, בדרך החוצה מהשער ראיתי את בן ונועה, הם עמדו כל כך קרובים,
ידעתי שהוא סתם שיקר לי, הנה, עובדה, הם ממשיכים להיות ביחד.
"בואי..." נטלי אמרה בשקט ומשכה אותי אחרייה.
אני: "חכי, מאיה צריכה לאסוף אותנו, אבל קודם בואי"
הלכנו אל אחד הבניינים והוצאתי מהתיק את הג'ויינט שהכנתי לפני יומיים.
נטלי: "את לא הפסקת?"
אני: "לא... אני מעשנת פעם ב..." חייכתי והדלקי אותו.
עישנו את הג'וינט ביחד, זה עזר לי צת להירגע.
ברגע שמכניסים את העשן הזה לריאות, ברגע שנושמים את זה כל כך עמוק...
זה פשוט נותן תחושה טובה.
ועכשיו, אחרי שסיימנו לעשן אף אחד לא יכול להוריד לי את החוך מהפנים.
---
"בן... בוא לא נדבר על זה עכשיו" נועה אמרה בשקט והביטה סביבה. היא ידעה שהוא הולך להיפרד
מימנה לגמריי, היא פשוט ידעה את זה, היא לא רצתה שזה יהיה באמצע בית הספר כשכולם עוברים על ידם.
בן: "לא, אנחנו כן נדבר על זה עכשיו. תקשיבי נועה, באמת שזה נגמר. אני סתם מבזבז לי ולך
את הזמן, אנחנו סתם מושכים את זה ו..."
נועה: "אבל אני אוהבת אותך בן"
בן: "ואני לא אוהב אותך נועה... אז בשביל מה סתם, בשביל מה? את ילדה יפה, מצחיקה,
מוכשרת, את בטוח תמצאי לך מישהו שיעריך אותך ושיאהב אותך באמת"
נועה: "את כמעט בגדת בי, אתה אפילו לא ביקשת סליחה"
בן: "סליחה, אני מצטער אבל זאת האמת, אני אוהב אותה"
נועה: "תגיד, אתה עדיין לא השלמת עם העובדה שאתה והיא לא תחזרו להיות ביחד?"
בן: "השלמתי עם העובדה הזו, תאמיני לי... ואם... ואם אני לא איתה אני לא רוצה אף אחת כרגע"
נועה: "טוב, תעשה מה שאתה רוצה. רק שתידע שגם אני בגדתי בך" היא אמרה בנשימה אחת ומייד הצטערה
שאמרה את זה.
בן: "בסדר, לא ציפיתי לנאמנות מימך" הוא אמר באדישות והוציא את מפתחות האוטו מהכיס
נועה: "מ...ה?" היא הביטה בו בהלם
בן: "עם מי בגדת בי, עם ערן ההוא, הדוגמן לא?"
נועה: "מאיפה לך לדעת?"
בן: "מיטל שמעה אותך ואת שובל מדברות"
נועה: "אוי נו, למיטל אתה מקשיב?"
בן: "לפחות היא לא משקרת כמוך כל החיים" הוא בא ללכת אך היא עצרה אותו
נועה: "חכה רגע"
בן: "מה חכה רגע, את בעצמך הודת שבגדת בי ואת יודעת מה? אני גם בטוח שהוא לא היחיד"
נועה: "תקשיב..."
בן: "ביי נועה" הוא אמר והתקדם אל האוטו שלו, היא רק צפתה בו מתרחק.
---
מדדתי כל כך הרבה שמלות, אבל כשיצאתי מתא המדידה לבושה בשמלה הזו, ידעתי שזו ה-שמלה.
נטלי: "וואו"
מאיה: "אוקיי... זאת השמלה!"
היא הייתה כל כך מדהימה, בצבע שחור, סטרפלז, למעלה זה כמו מחוך, מוד לגוף ולאט לאט היא
מתרחבת וממש דומה לשמלת כלה למטה.
"את בטוחה שזה בסדר אם אני אבוא עם שחור?" שאלתי את מאיה בהיסוס
מאיה: "ברור, זה לא שאת החמה העצבנית שרוצה לרצוח אותי" היא אמרה וכולנו צחקנו.
גם נטלי קנתה בגדים לחתונה, חצאית ג'ינס לא ממש מיני, חצאית ממה יפה וגופייה ממש מפוארת בצבע אדום.
לאחר שסיימנו את הקניות הלכנו לאכול במקדונלדס, דיברנו על כל מיני דברים וחזרנו הבייתה לקראת הערב.
"זה בסדר אם אני אצא לשעה בערך?" שאלתי את נטלי ששכבה על המיטה שלי וצפתה בטלוויזיה
נטלי: "בטח מאמי" היא חייכה "לאן?"
אני: "אני הולכת להיפגש עם סער"
נעלתי את האדידס שלי ויצאתי מהבית, סער כבר היה סחוץ וחייך אליי.
דיבנרו קצת והתיישבנו בתוך האוטו.
"רוצה לנסוע לאן שהו?" הוא שאל
אני: "בוא ניסע לחוף... זה בסדר?"
סער: "ברור"
הוא התחיל לנסוע ואחרי כמה דקות עצר. יצאנו מהאוטו והתיישבנו על אחד הספסלים מול החוף.
"אני כמעט התנשקתי עם בן" אמרתי פאום והוא הביט בי
סער: "ידעתי שזה שור אליו"
אני: "אני מצטערת"
סער: "זה בסדר... אני אולי צת פגוע אבל... אבל אני לא כועס, אני יודע מה זה"
אני: "אוף... אני ל כך מבולבלת"
סער: "תראי... אני מרגיש אלייך המון דברים ואת יודעת את זה, נכון?" הוא שאל ואני הנהנתי
בראשי לאות הסכמה.
סער: "אני חושב שאת צריכה קת זמן לעמך, אני אחכה לך תמיד"
אני: "זה מדהים עד כמה שאתה בן אדם כזה אמיתי ומתחשב ו... אבל אני לא רוצה שניפרד,
אני פשוט רוצה ל... למצוא פיתרון"
סער: "הפיתרון הכי טוב במצבים כאלה זה פשוט לקחת הפסקה מהכל, להיות קצת לבד"
אני: "אה... צודק" אמרתי בשקט
סער: "אני אחכה לך מאמי" הוא ליטף את פניי
אני: "תודה..." לחשתי והדמעות החלו לזלוג. "תבטיח לי שאני לא אאבד אותך"
סער: "אני מבטיח" הוא אמר בחיוך מבין והמשיך ללטף אותי
"אני כל כך מצטערת, כל כך..." אמרתי וניגבתי את דמעותיי
הוא חיבק אותי אליו, חיבק אותי כל כך חזק.
סער: "אין לך על מה להצטער מיטל, אין לך, אני כל כך מודה לך על זה שאת כנה, שאת אמיתית..."
"אני יכולה לנשק אותך?" שאלתי "בפעם האחרונה"
הוא חייך... חיוך כל כך עצוב והתקרב אליי.
התנשקנו בערך 2-3 דקות, הדמעות שלי הערבבו ביחד עם הנשיקה והוא לא הפסיק ללטף אותי לרגע אחד.
---
כעבור שבוע
---
מאיה הייתה מדהימה, היא ואבא עמדו מתחת לחופה וגם אנחנו.
עמדנו ליידם ואני לא יכולתי להפסיק להסכל על שניהם. לירז ונטלי
עמדו על ידי והחזקנו ידיים, כל כך התרגשתי.
הרב דיבר ודיבר וכולנו חיכינו שיגיע לחלק המעניין.
מעניין איך החתונה של אמא ואבא הייתה, האם אבא שלי היה גם שם מאושר כמו עכשיו?
האם גם לאמא שלי זלגה דמעה כמו למאיה?
האם הם כבר תכננו אותי?
שוב נזכרתי בתמונה המוזרה שב דודתי עדי הביאה לי, הבטחתי לעצמי שאחרי שהם יחזרו מירח הדבש אני
אברר על זה.
אבא דיבר ולבסוף הוא דרך על הכוס.
כולם מחאו כפיים, צעקו, שמחו. מייד התחילה המוזיקה וכולם רצו לנשק אותם.
לאחר שירדנו מהחופה אבא חיב אותי והודה לי על הכל.
"אוף, כמה מתנות אתם מקבלים היום, לא פייר" אמרתי בחיוך
אבא: "גם לך יש הפתעה אל תדאגי" הוא אמר וחייך אל לירז ונטלי
מייד הלכנו לרקוד ולהתפרע, היה ממש כייף.
נטלי הלכה לשתות עוד ואני ולירז המשכנו לרקוד... הבטתי סביבי, הבטתי על כולם,
כולם צחקו ורקדו, כולם נראו כל כך מאושרים.
המשכתי להביט סביבי עד שראיתי אותו... עצרתי ולא זזתי, בקושי הלחתי לנשום,
הלכתי לכיוונו.