והנה כמה ספויילרים מפרק 193 שיעלה היום בלילה או מחר, אני מאו מקווה שאני אספיק לכתוב אותו בלילה כי אני רק מגיעה הבייתה ב11 מהעבודה...
... - אתה לא חושב שיצאת מפגר? אתה זה שהפסדת אותי
... - אני לא יכול לוותר על כל העתיד שלי בגלל ילדה
... - אז סבבה לא ביקשתי מימך לעשות את זה, מצידי תעבור
לגור גם באנטרטיקה
... - טוב, אני רואה שאי אפשר לדבר איתך
... - בטח שאפשר! אבל אין על מה לדבר, לי יש חבר ולך יש חברה,
אתה עזבת, מה אתה רוצה?
... - כלום עזבי אני עף ללימודים... ביי
סיימתי לקרוא את המכתב וקיפלתי אותו בחזרה לתוך המעטפה, הדמעות החלו לזלוג, לא דמעות של עצב, דמעות של שמחה. לא כולם זוכים לבן אדם כזה בחיים שלהם, ואני? זכיתי.
מייד חייגתי את המספר המוכר בנייד שלי וחיכיתי לתשובה
"אני... המשפחה שלנו... עוזבים את... את תל אביב", היא אמרה ואני חיכיתי לחיוך שלה
אני: "לא מצחיק"
...: "אני רצינית, אני לא צוחקת או עובדת עליכן... אני גם בשוק ו... ואני, אני לא רוצה לעבור אבל אין... אין מה לעשות" היא אמרה וניגבה את הדמעה שבצבצה לה
אני: "מה זאת אומרת? את לא יכולה לעזוב ככה סתם! למה הם רוצים לעבור?! מה, רע להם פה? אני לא מבינה" הרמתי את קולי בעצבים
...: "לאן אתם עוזבים?" נטלי שאלה ולקחה שאכטה אחרונה מהסיגרייה ואז זרקה אותה
...: "לאילת"
...: "אל תגעי בי!" היא צרחה
...: "את לא תגידי מה לעשות, מה חשבת? שתבואי לפה ותעשי מה שבא לך? מטומטמת" היא אמרה בעצבים ודחפה אותה בכל הכח
"היי" אמרתי בשקט ונכנסתי לחדרו, הוא היה כל כך יפה, ישב לו שם על כיסא המחשב לבוש במכנס טרנינג לבן, בלי חולצה, שיערו היה פרוע וריח הבושם שלו הטריף אותי.
"הבאת את זה?" הוא שאל וקם לעברי, הוא היה ניראה כל כך ר, מרוחק.
אני: "כ... כן" עניתי והצטערתי שבאתי, לא הייתי צריכה להביא לו את זה, לא יישאר לי שום זיכרון.
הוא הביט בעיניי, היינו כל כך קרובים זה לזו, הוא העביר את ידו בעינות על שערי, ידו רעדה, רעה כמו שכל גופי רעד. השפתיים שלו רפרפו בעדינות על שפתיי...
הדלת נפתחה.
השיר שיש בפרק - green day - wake me up when september ends
תהנו(:
=פרק 193=
"כוסאמק..." סיננתי והפלתי את הסיגריה מידי על הריצפה, אבל הוא כבר ראה.
הוא פשוט הסתובב והלך משם, המשכתי לשבת, לא זזתי.
לירז: "אבל אמרת לי שהוא יודע"
אני: "הוא... הוא יודע שניסיתי אבל הפסקתי, הבטחתי שאני לא נוגעת בזה יותר"
נטלי: "לא נורא, תגידי לו שהחזקת לאחת מאיתנו"
אני: "בדיוק יצא לי עשן מהפה"
דורין: "נדפקת. וואי אני זוכרת שאמא שלי תפסה אותי מעשנת, חזרתי הבייתה מהביצפר וישר הלכתי לחדר
לעשן, לא סגרתי את הדלת אפילו והיא חזרה מהעבודה וראתה אותי ממש יושבת על יד המחשב עם סיגרייה ביד.
היא לא הביאה לי שקל במשך חודש"
אני: "עכשיו היא יודעת?"
דורין: "לא... אני גם לא מעשנת הרבה, רק 2 סיגריות ביום ככה"
אני: "התחלתי לעשן הרבה בתקופה האחרונה"
לירז: "טוב, תדברי איתו כשתחזרי הבייתה, תגידי לו שאת לא מעשנת ורק סיגריה אחת, שפתאום התחשק לך"
אני: "הוא לא נולד אתמול"
נטלי: "תנסי..."
---
נועה יצאה מחדר השירותים לאחר שהקיאה את ארוחת הצהריים, היא צחצחה שיניים 3 פעמים אבל עדיין נשאר
לה טעם מר בפה, היא לגמה כמה לגימות מבקבוק המים הגדול שהיה על יד מיטתה והניחה אותו בחזרה.
"נועה?", אבא הציץ אל תוך החדר
נועה: "מה אבא?"
אבא: "את זוכרת שמחר בבוקר יש לך בדיקה, נכון?"
נועה: "אבל אני בסדר, אתם לא רואים? אני לא מבינה למה צריך להמשיך עם כל הבדיקות האלו!"
אבא: "זה לא אנחנו מחליטים, פשוט... רוצים להיות בטוחים שהכל בסדר"
הוא חייך ויצא מהחדר, היא סגרה את הדלת והתיישבה מול המחשב, היא ידעה שהיא ירה שוב במשקל,
היא חייבת איכשהו לרמות מחר בבדיקה אחרת הלך עלייה.
היא ראתה שיש לה הודעה משגיא באייסיקיו, היא מייד החזירה לו הודעה.
~*~*~
נועה - אתה פה?
שגיא - כן, מה קורה? :]
נועה - בסדר... איך שם?
שגיא - אני עכשיו בניו יורק, מדהים פה
נועה - יופי...
שגיא - למה את תמיד עונה לי בקרירות כזו?
נועה - אני לא עונה בשום קרירות מה אתה רוצה
שגיא - אנחנו סיכמנו שנישאר ידידים, עכשיו אני מפסיד אותך לגמריי
נועה - בחירה שלך
שגיא - אה, לא אכפת לך גם להפסי אותי לגמריי, שאפילו לא נהיה ידידים? הכי בתור זוג לא הלך
נועה - אתה לא חושב שיצאת מפגר? אתה זה שהפסדת אותי
שגיא - אני לא יכול לוותר על כל העתיד שלי בגלל ילדה
נועה - אז סבבה לא ביקשתי מימך לעשות את זה, מצידי תעבור
לגור גם באנטרטיקה
שגיא - טוב, אני רואה שאי אפשר לדבר איתך
נועה - בטח שאפשר! אבל אין על מה לדבר, לי יש חבר ולך יש חברה,
אתה עזבת, מה אתה רוצה?
שגיא - כלום עזבי אני עף ללימודים... ביי
~*~*~
היא סגרה את חלון השיחה שלו בכעס והביטה אל החלון, היא חייבת לעבור את הבדיקה מחר בשלום.
---
"מיטל קומי, כבר 7 וחצי!", אבא צעק לי בפלאפון, ניתקתי את השיחה איתו וקמתי מן המיטה,
בקושי הצלחתי לישון בלילה, היו לי כל כך הרבה סיוטים.
חלמתי שאמא שלי באה לחתונה של אבא ומאיה וצועקת עליו שאפילו הוא לא חיכה שנה, הרי בדרך כלל מחכים שנה.
חלמתי שאני מדברת אלייה והיא לא מתייחסת אליי, כאילו אני בלתי נראית, נרדמתי לגמריי רק ב6 בבוקר.
הוצאתי מהארון ג'ינס ארוך בהיר וסווצ'ר שחור שקצת גדול עליי, אבל הכי כייף ככה, הוא ממש מחמם.
שמתי קצת שחור בעיניים, לקחתי את התיק ויצאתי מהבית.
כשהגעתי לבית הספר בן היה בכיתה שלנו ודיבר עם נועה, התיישבתי במקומי והוצאתי את הספר העבה בהסטוריה.
"מיטלי... אני רוצה חבר!" נטלי אמרה בקול מתפנק והתיישבה על ידי
אני: "מאיפה נפלת עליי עכשיו?" צחקתי
נטלי: "לא באמת, לכולם יש חבר ולי אין"
אני: "לא לכולן אל תגזימי... ואת עוד תמצאי" חייכתי. המורה נכנסה לכיתה והתחילה מיי להשתיק את כולם.
---
במשך כל השיעור אנה וליאור החזיקו ידיים, זה הרגיש לה כל כך מוזר שוב לשבת בכיתה עם כל התלמידים, שוב
לרת במדרגות, ללכת ולטייל בבית הספר.
ליאור: "על מה את חושבת מאמי?" הוא שאל בלחש
אנה: "סתם... מנסה להתרגל" היא חייכה
ליאור: "מתוקה שלי... אין לך מושג כמה היית חסרה לי פה" הוא נשק על שפתייה בעדינות
"ליאור!", המורה הרימה את קולה
ליאור: "מצטער, קשה לא להתפתות"
המורה לא התייחסה והמשיכה ללמ
אנה: "משוגע" היא חייכה וליטפה את ידו
ליאור: "תקשיבי, את יודעת שיש לי הפתעה בשבילך?"
אנה: "באמת?" היא חייכה "מה?"
ליאור: "אבל אסור לי להגי לך עכשיו, זה עוד לא מוכן"
אנה: "נו התחלת להגיד אז תגיד לי!"
ליאור: "לא, אין מצב"
אנה: "נו, איזה רע" היא עשתה פרצוף עצוב, מה שגרם לו לחייך, "אז למה התחלת להגיד"
ליאור: "אוהב לשגע אותך" הוא צחק
אנה: "אוף איתך"
ליאור: "טוב ששש" הוא חייך "בואי נעתיק כבר מהלוח"
---
"אני לא יודע אם להזמין את המשפחה מהצד של אורית או לא", דורון אמר ושתה עוד קצת מהקפה השחור שלו.
הוא הביט דרך חלון בית הקפה המשקיף אל הרחובות
מאיה: "יש אנשים שם שממש קרובים אליך?"
דורון: "עם אמא שלה אף פעם לא הסתדרתי, אבא שלה לא אוהב אותי במיוחד, את לא חושבת שזה יהיה
מוזר להזמין אותם לחתונה שלי עם מישהי אחרת, במיוחד שעוד לא עברה שנה מאז מותה של אורית?"
מאיה: "אני לא יודעת, מצד אחד כן אבל מצד אחד לא, למה לחכות בשביל חתונה, זה לא ישנה שום דבר,
זה לא יחזיר אותה לחיים"
---
"אוי הנה האוטובוס שלי סוף סוף" אמרתי בעייפות וקמתי מן הספסל הצהוב בתחנה
לירז: "חכי! שכחתי להביא לך משהו" היא אמרה במהירות והוציאה מעטפה וורודה מהתיק שלה
אני: "מה זה?" חייכתי
לירז: "מכתב" היא חייכה בחזרה
אני: "הופה לירזי מכתב אהבה?" קרצתי לה ושתינו צחקנו, האוטובוס עצר מולי
לירז: "קיצר, תקראי וזהו! ביי מאמי"
נשקתי לה על הלחי בזריזות ועליתי על האוטובוס. כל הדרך רציתי לפתוח את המעטפה ולקרוא את המכתב, זה
די סיקרן אותי אבל העדפתי לחזור הבייתה, להתקלח ואז לקרוא אותו עם כוס קולה וסיגרייה, ככה בנירוונה.
המעטפה הייתה ממש עבה.
---
"דורין מתוקה בואי רגע למטה, אני ואבא רוצים לדבר איתך", אימה של דורין עמדה בפתח חדרה עם חיוך
מתנצל שכזה.
דורין: "מה קרה?"
אמא: "בואי..."
דורין: "זה משהו רע?" היא קמה בבהלה מהכיסא הכחול שמול המחשב
אמא: "לא מתוקה, בואי"
הן ירדו ביחד למטה והתיישבו ביחד עם אביה של דורין על הספה בסלון.
אבא: "דורין, את זוכרת שעברנו לכאן אני... אנחנו אמרנו לך שזה זמני עד שיסיימו לבנות את הפרוייקט
החדש באילת"
דורין: "מה אתה מנסה להגיד לי?"
אמא: "תסתכלי בעצמך" היא אמרה בשקט והושיטה לדורין קטלוג בעל 6 עמודין ובו מראים את הבתים החדשים
בפרוייקט מגורים חדש באילת, מראים את הבתים מבפנים, את החצרות שלהם.
דורין: "רגע, אני... אני לא מבינה"
אבא: "תראי איזה יופי, כל הבתים חדשים לגמריי, הריצפה חדשה, הקירות צבועים, החדרים גדולים,
הכל לגמריי חדש, אנחנו... דורין, אנחנו קנינו שם בית.
דורין: "מה? אתם... אתם לא רציניים, אני לא עוברת איתכם לשום בית! אני לא עוזבת את ה..."
אמא: "אבל אנחנו לא נוכל להמשיך לגור פה, אנחנו אמרנו לך שהבית הזה זמני עוד מההתחלה"
דורין: "חשבתי שלפחות תתנו לי לסיים פה תיכון, מה אתם מעבירים אותי באמצע שנה? כל החברות שלי פה,
הידידים שלי פה, אני מתדרת בבית הספר, אל תעשו לי את זה" היא אמרה והדמעות החלו לזלוג מעינייה
אמא: "מתוקה שלי... אל... אל תבכי, אנחנו..."
דורין: "למה, למה לא התייעצתם איתי קודם, למה? אתם תמיד לוקחים החלטות בלי לשאול אותי בכלל!"
אבא: "אנחנו מצטערים ורין, לא ידנעו שתקחי את זה כזה קשה"
דורין: "אז מה חשבתם, שאני אשמח? איך אתם אוהבים להרוס לי כל דבר בחיים זה משהו! מה אילת עכשיו,
מה? מה נעשה באילת? לאן אתם לוקחים אותי, לסוף העולם?!" היא הרימה את קולה וקמה מהספה
אמא: "הצעקות לא יעזרו עכשיו"
דורין: "אני לא עוברת איתכם, ל-א עוברת! וזהו! מצידי אני אגור ברחוב, לא עוברת לאילת!"
אמא: "התאריך שבו אנחנו עוברים הוא ה1.11, עוד פחות מחודש אז כדאי שתתחילי לארוז"
דורין: "אני לא עוברת! לא מוכנה!"
אמא: "אנחנו אמרנו את שלנו, את לא יכולה להתנגד. כשתיהי בת 18 תעשי מה שאת רוצה"
דורין לא הגיבה וברחה בכעס לחדרה, היא טרקה את הלת בעצבים ונשכבה על המיטה הגדולה, היא לא הפסיקה
לבכות, היא לא הבינה איך ברגע אחד כל הדברים הטובים נעלמים לה. במשך כל חייה לא היו לה חברות טובות
כמו נטלי, לירז ומיטל, במשך כל חייה היא לא הייתה תלמידה טובה כל כך כמו בבית הספר הנוכחי,
בחיים היא לא הרגישה שייכת למקום כלשהו כמו לשכונה שלה בתל אביב.
---
יצאתי מהמקלחת והדלקתי את המזגן על קור, השמש החליטה לזרוח היום מישום מה, אני כל כך רוצה שיגיע כבר
הגשם, שירד מבול בלי הפסקה, שישטוף מימני את כל הכאב. אני רוצה לראות את הברקים ולשמוע את הרעמים,
אני רוצה להרגיש את הצמרמורות של הקור אבל עדיין להיות מוגנת. אני רוצה שיהיו ימים קרים מאוד ושאני
אשאר בבית, שאני אהיה עמוק מתחת לפוך עם כוס שוקו חם ביד ואולי קצת קצפת. אני רוצה לחייך.
נשכבתי על המיטה ופתחתי את המעטפה, המכתב לא היה ארוך מידיי אבל היה שם עוד משהו, משהו בתוך עוד
מעטפה קטנטנה. החלטתי קודם כל לפתוח, קרעתי את המעטפה הקטנה בעדינות, בפנים הייתה שרשרת מדהימה,
פשוט שרשרת עוצרת נשימה, היא הייתה של לב עם יהלום סגול קטן באמצע, מאחורה היה חרוט בכתב קטן ועדין:
'אני איתך לנצח', חייכתי חיוך כל כך ענקי. ענדתי את השרשרת וחזרתי לשכב על המיטה, התחלתי לקרוא את
המכתב...
'מיטלי...
אוף, מאיפה להתחיל בכלל?
אני לא חושבת שקיימות המילים כדי לתאר את מה שאני מרגישה כלפייך, את הכל בשבילי.
פאק, זה נשמע בטח ממש לסבי נכון? אבל את יודעת שאני עדיין אוהבת בנים(:'
חייכתי והמשכתי לקרוא
'את זוכרת איך התחלנו להיות חברות? אני זוכרת. אני זוכרת איך העבירו אותי לכיתה שלך וכל כך כעסתי
שהפרידו אותי מהמורה שהכי אהבתי, המורה שלך הייתה מכשפה'
נזכרתי במורה הרעה שהייתה לנו, תירצה, היא כל הזמן הייתה צורחת, מאיימת וכותבת מכתבים. אם מישהו
היה מאחר היא פשוט לא הייתה מכניסה אותו לכיתה ואז מאשימה אותו שהוא מפסיד חומר ומקבל נכשלים, והכל
בגללה.
'ישבנו ביחד ושאלת אותי מי החברות שלי בכיתה שלי, עניתי לך שאי דבר כזה חברות, שאני לא מאמינה שקיימת
מישהי בעולם הזה שאני אוכל לספר לה דברים, לסמוך עלייה, לייעץ לה בלי אינטרסים אישיים, לא חשבתי
שקיימת הילדה האני אוכל להגיד עלייה: "זאת? זאת החברה ה-כ-י טובה שלי, זאת אחותי".
את צחקת ואמרת לי "אני דווקא חושבת שקיימת אחת כזאת", חשבתי שאת טיפשה, ילדותית, ילדה
שחיה בבועה, ילדה שעדיין לא נפגעה מחברות, ילדה שלא סמכה על אנשים ואז התאכזבה, חשבתי שאת לא
יודעת על מה את מדברת בכלל. כבר באותו יום ביקשת איתי לבוא איתך לקניון לקנות מתנה ליום הולדת של אימך,
היה כל כך מצחיק, את זוכרת איך זרקנו קוביות קרח של מקדונלס על אנשים מהקומה השלישית?'
פרצתי בצחוק, זה היה יום כל כך מצחיק. המשכתי לקרוא...
'באותו יום כבר באת לישון אצלי, כל הלילה לא ישנו ורק דיברנו, בסוף נרדמנו ב7 בבוקר ולא הלכנו לבית הספר.
מאז אין יום שלא היינו מתראות, כל היום מדברות, הולכות ביחד לכל מקום, את פשוט... את בן אדם
כל כך אמיתי וכל כך מקסים, את יודעת מה? הלוואי שהיו עוד הרבה בנות כמוך, היו חוטפים אותך כמו לחם חם😊
אני כל כך אוהבת אותך, לא קיים בן אדם שהצליח לחדור אליי ככה כמו שאת הצלחת, את פשוט החברה הכי טובה
בעולם, את החברה שאני יודעת שתמיד תהיה שם לצידי ולא משנה מה יקרה, שאת תמיד תתמכי בי, תנסי
לגרום לי להסתכל על חצי הכוס המלאה, הילדה שתמיד תצחיק אותי ותדאג שיהיה לי טוב.
אני לא יכולה להגיד שלא השתנית, מאז הפרידה של בן את נעשית פחות חמה, הפכת להיות קצת קרה, אדישה,
עצבנית, אבל אני רואה שבשבועיים האחרונים את חוזרת לעצמך ואני כל כך שמחה, אני כל כך מאושרת
לעת שמיטלי, החברה הכי טובה בעולם שלי לא הולכת, שהיא נשארת וממשיכה להיות אותה אחת. את יודעת
הרי שכל דבר נעבור ביחד ואני תמיד אהיה לצידך - לא משנה מה.
אני פשוט אוהבת אותך המון ושמחה שיש לי בן אדם כמוך! אין סיבה למכתב הזה, פשוט הרגשתי שאת
צריכה לדעת'.
סיימתי לקרוא את המכתב וקיפלתי אותו בחזרה לתוך המעטפה, הדמעות החלו לזלוג, לא דמעות של עצב, דמעות של שמחה. לא כולם זוכים לבן אדם כזה בחיים שלהם, ואני? זכיתי.
מייד חייגתי את המספר המוכר בנייד שלי וחיכיתי לתשובה
לירז: "הלו?" היא ענתה בחיוך
אני: "את לא נורמלית" אמרתי וניגבתי את הדמעות הבודדות שזלגו מעיניי
לירז: "מה, את בוכה? מה קרה?"
אני: "המכתב שלך... וואי לירז, זה היה כל כך... כל כך מקסים, אוף, אין לך מושג
כמה זה חיזק אותי, אני אפילו לא יודעת איך להגיב, אני כל כך אוהבת אותך" המשכתי לבכות כמו ילדה קטנה,
בזמן האחרון אני בוכה מכל דבר קטן.
לירז: "איזה חמודה" היא צחקה "ואהבת את השרשרת?"
אני: "היא הכי מדהימה בעולם! את משוגעת!" אמרתי והיא המשיכה לצחוק "תודה ענקית בובה, אין
לך מושג כמה שימחת אותי ואני מרגישה בדיוק את אותו הדבר! אין, פשוט אין עלייך!"
דיברנו עוד רבע שעה ואז היא הייתה צריכה ללכת לאכול אז סיימנו את השיחה. דלת חדרי נפתחה ואבא עמד שם
עם פנים עצבניות.
אבא: "אני לא מבין, אני פשוט לא מבין. למה דווקא שאני מחליט לסמוך עלייך, לתת בך אמון - את
מאכזבת אותי. אמרנו שאת יותר לא תגעי בזה נכון?"
אני: "תקשיב אני... אני לא רוצה לשקר, אני מעשנת, כן"
אבא: "אז תפסיקי!"
אני: "אבל אני לא רוצה להפסיק, בנתיים לא. זה מרגיע אותי טוב?"
אבא: "את מדברת כמו מכורה!"
אני: "אני לא מכורה לשום דבר, פשוט טוב לי ככה, דיי כבר להתערב לי בכל דבר קטן בחיים שלי"
אבא: "זה לא בריא, את רוצה סרטן? זה מה שאת רוצה? למות בגיל 40?"
אני: "תפסיק להגזים כבר, זה הגוף שלי ואני מחליטה עליו"
אבא: "אז מימני את לא תקבלי שום שקל"
אני: "נו, מה זה השטויות האלו?" שאלתי בעצבים, זה מה שחסר לי עכשיו
אבא: "שמעת מה אמרתי" הוא אמר בכעס ויצא מהחדר שלי.
---
דורין טרקה את דלת המכונית של אביה ולא אמרה לו שלום, היא צעדה באיטיות אל שער בית הספר ונכנסה.
היא חיפשה בעינייה את הבנות אבל מצד שני לא רצתה לראות אותן, איך היא תספר להן שהיא עוזבת?
היא נכנסה אל מבנה בית הספר וירדה מייד אל הקפיטריה.
"תביא לי בבקשה פחית קולה" היא אמרה והניחה מטבע של 5 שקל על הדלפק.
היא פתחה את הפחית והתיישבה על אחד הכיסאות, היא הביטה בשעון - עוד 5 דקות צלצול.
"היי מאמי" בן אמר והביא לה נשיקה בלחי
דורין: "מה קורה?"
בן: "יהיה טוב" הוא אמר וחייך
דורין: "קרה משהו?"
בן: "עזבי... אבל את נראית לי עצובה, מה קרה?"
דורין: "סתם... עזוב"
בן: "אני אגיד ואז את תגידי?"
דורין: "כן" היא צחקה
בן: "החברה שלך מחרפנת לי את הצורה"
דורין: "מיטל?"
בן: "אלא מי..." הוא אמר ולקח שלוק מפחית הקולה שלה
דורין: "כן שמעתי שהיית אצלה"
בן: "היא כבר... אין לה שום רגש אליי"
דורין: "אני בטוחה שיש לה, זאת אומרת, אני יודעת שיש לה, פשוט... הבגידה, זה הרס
אותה לגמריי"
בן: "לפעמים אני סתם יושב בחדר ומדמיין שהיא מופיעה בפתח החדר, לא יודע" הוא אמר ודורין חייכה
דורין: "אל תדאג, זה יקרה" היא חייכה בחזרה
בן: "איזה... הלוואי. רגע, ומה איתך?"
דורין: "איתי? אנחנו עוברים לאילת" היא אמרה בנשימה אחת
בן: "מה?"
דורין: "כן... לאילת"
בן: "מתי? רגע, אבל, מה פתאום, איך?"
דורין: "ההורים שלי קנו שם קוטג' שלדעתם הוא יפה, חדש וגם במחיר טוב, הם כבר קנו אותו ועוד
פחות מ20 יום אני עוזבת"
בן: "וואי... מה, אני, אני בשוק. רגע, הבנות יודעות?"
דורין: "אז זהו ש... אני לא יודעת איך להגיד להן את זה" היא אמרה ובדיוק מיטל, לירז ונטלי נכנסו
אל הקפיטריה, שלושתן הלכו ביחד מחוייכות והתקדמנו לעברם.
---
"היי מאמי" חייכתי אל דורין
דורין: "מה קורה?" היא שאלה בחיוך שהיה ניראה לי החיוך הכי צבוע בעולם. אולי יש משהו בינה לבין בין?
לירז: "תפסיקי לאכול סרטים" היא לחשה לי, הילדה הזאת קוראת אותי, מכירה אותי הכי טוב בעולם.
שתקתי.
בן: "נו... דורין" הוא אמר לה בשקט, לא הבנתי מה הקטע
דורין: "אני צריכה לדבר איתכן דקה, לבד, בצד... טוב?" היא קמה מן הכיסא
לירז: "בואו למחששה דקה"
אני: "הרגע היה צלצול"
נטלי: "למי אכפת?" היא אמרה בעייפות והחלה ללכת לכיוון המחששה, הלכנו אחרייה.
לפעמים הייתי רוצה להיות כמו נטלי, היא שמה זין על הכל, לא אכפת לה מכלום והכל הולך לא טוב בחיים.
התיישבנו על אחת החומות במחששה, כולנו דלקנו סיגרייה חוץ מלירז שעישנה לפני כמה דקות.
לי לא היה אכפת לעשן 10 סיגריות ברצף.
אני: "נו דורין, מה קרה?"
דורין: "אני לא יודעת איך להגיד את זה"
בטוח יש לה משהו עם בן. חשבתי לעצמי איך הם מנהלים רומן נסתר והתחלתי לדמיין הכל
לירז: "מיטל..." היא נתנה לי מכה קטנה בכתף
אני: "אה?"
לירז: "דיי... זה לא זה" היא אמרה לי בשקט
דורין: "טוב תראו, אני פשוט אגיד את זה וזהו, עם כמה שזה קשה לי"
אני: "נו..."
"אני... המשפחה שלנו... עוזבים את... את תל אביב", היא אמרה ואני חיכיתי לחיוך שלה
אני: "לא מצחיק"
דורין: "אני רצינית, אני לא צוחקת או עובדת עליכן... אני גם בשוק ו... ואני,
אני לא רוצה לעבור אבל אין... אין מה לעשות" היא אמרה וניגבה את הדמעה שבצבצה לה
אני: "מה זאת אומרת? את לא יכולה לעזוב ככה סתם! למה הם רוצים לעבור?! מה,
רע להם פה? אני לא מבינה" הרמתי את קולי בעצבים
"לאן אתם עוזבים?" נטלי שאלה ולקחה שאכטה אחרונה מהסיגרייה ואז זרקה אותה
דורין: "לאילת"
לירז: "אילת...? את... את רצינית?"
דורין: "הלוואי שהייתי צוחקת" היא אמרה והשפילה את מבטה
אני: "מתי, מתי את עוברת?"
דורין: "ב1.11"
נטלי: "מה? זה עוד שבועיים!"
דורין: "קצת יותר משבועיים..." היא חייכה. ראיתי עד כמה היא מנסה להיות אופטימית, אבל אני
לא מבינה, איך אפשר להיות אופטימי במצב כזה?
אני: "פאקינג אילת. אני לא מאמינה, מה איבדתם שם?"
דורין: "תשאלו את ההורים החכמים שלי שהחליטו לקנות שם בית"
אני: "את... את תבואי לבקר נכון?"
דורין: "ברור" היא חייכה חיוך קטן אבל שוב החלה לבכות
התחבקנו ארבעתנו, מחזקות אותה, מחזקות את עצמינו.
אי אפשר לתאר את ההרגשה שמאבדים חברה, הרי אני יודעת מה יקרה, היא תעבור לאילת,
שזה 4 שעות נסיעה מכאן, אנחנו ניראה אותה פעם בחודש - וגם זה בקושי.
היא תכיר מישהו וגם חברות חדשות... ואנחנו? אנחנו נהיה העבר שלה.
---
נשכבתי על המיטה שלי, הייתי כל כך עצובה. איך דורין יכולה לעזוב עכשיו? הבטחנו לה כמעט כל יום לבלות
ביחד אבל אני יודעת שלא יהיה לי כח לזה, בא לי רק להתבודד. פעם הייתי נהנת לצאת למסיבות, ללכת לקניון,
לאכול פיצה במרכז, היום אני כבר לא נהנת מהדברים האלה. בא לי לשכב במיטה לנצח, להיות על המחשב,
לשמוע שירים ולישון. היום דורין התחילה לדבר על אקסים ועל זה שצריך להחזיר להם הכל, לא יודעת
מאיפה היא העלתה את הרעיון הזה.
---
הפלאפון של לירז צלצל והיא מיהרה לענות
לירז: "הלו?"
דורין: "היי מה קורה?"
לירז: "בסדר, איך את?"
דורין: "יהיה טוב" היא אמרה בשקט "רציתי לדעת אם בא לכן לישון אצלי הלילה, ההורים שלי נסעו
למשפחה ליומיים בכפר יונה"
לירז: "בטח, נעשה ערב בנות" היא צחקה "תגידי, מה היה הקטע היום עם האקסים, בבית הספר,
שהתחלת להגיד שצריכים ללכת להחזיר להם את הכל וכל מיני שטויות כאלו"
דורין: "אה... היום בבוקר בן דיבר איתי והוא התחיל להגיד איך הוא לפעמים חולם שמיטל תיכנס לחדר
שלו, שתעמוד ככה בפתח, אז בגלל זה אמרתי"
לירז: "איזה חמודה" היא חייכה "מיטל אמרה לי הרגע שהיא מחפשת או יש משהו שלו אצלה"
דורין: "ידעתי שזה יצליח, סוף סוף יהיה להם קצת זמן לבד"
לירז: "כן, הלוואי..."
---
פתחתי את הארון וראיתי את הקפוצ'ון הלבן של בן, הקפוצ'ון שתמיד הייתי לובשת לו, חיפשתי עוד
ברים שיישכים לו אבל לא מצאתי כלום, את הכל כבר החזרתי.
הוצאתי את הסווצ'ר מהארון, קירבתי אותו אליי, חיבקתי אותו, הרחתי אותו, אני יודעת שאף אחד לא
יאמין אבל עדיין היו עליו את ריח הרושאס, הבושם שבן הכי אהב.
הורדתי את החולצה האדומה שהייתה עליי ולבשתי את הסווצ'ר, רציתי להרגיש אותו בפעם האחרונה קרוב אליי
מתמיד. חיבקתי את עצמי ונשכבתי על המיטה.
חיוך עליי על פניי ואני אפילו לא יודעת למה, הריח שלו הציף אותי, התחושה החמימה של הסווצ'ר
דומה לתחושה החמימה שהוא היה מעניק לי בכל פעם מחדש.
חייגתי את מספרו של בן במהירות, לאחר כמה צלצולים הוא ענה
בן: "מיטל?"
אני: "כן... היי מה קורה? אני מפריעה?"
בן: "לא, הכל בסדר?"
אני: "כן... תגיד אתה תהיה בשעה הקרובה בבית?"
בן: "כן למה?"
אני: "אני רוצה להביא לך את... את הסווצ'ר הלבן שיש אצלי מהחורף השעבר"
בן: "אני לא צריך אותו, תשאירי אותו אצלך" הוא אמר בקשיחות
אני: "אני רוצה להחזיר לך אותו"
בן: "טוב"
אני: "אז אני באה, ט... טוב?"
בן: "טוב... ביי"
אני: "ביי" אמרתי בשקט אבל הוא כבר ניתק.
---
שובל נכנסה לקניון עזריאלי ועלתה באיטיות לחנות שבה היא עובדת, החנות שמאור מנהל.
"היי... איחרת" מאור חייך אלייה "מה קרה?"
שובל: "כן אני יודעת"
מאור: "היית אמורה להיות פה לפני 40 דקות ואת לא זמינה בפלאפון, למה איחרת? את יודעת שזה לא מקובל"
שובל: "תקשיב... אני החלטתי שאנ רוצה להתפטר, אני לא יכולה להמשיך לעבוד פה"
מאור: "קרה משהו?"
שובל: "אתה יודע בדיוק למה"
מאור: "זו התנהגות של ילדה קטנה, את רואה? את מוותרת על עבודה בגלל קשר שלא הצליח"
שובל: "ככה אני" היא אמרה ביובש
מאור: "טוב, מה אני אגיד לך, איך שאת רוצה אבל רק תדעי שאת עושה טעות, באמת.
בחיים יהיו לך עוד המון קשיים, מה, בכל פעם שיקרה לך משהו את תתחילי לוותר על דברים אחרים?
ככה לא עובדים החיים, תנסי להתמודד"
שובל: "אם הייתי רוצה עצות הייתי פונה לאמא שלי" היא אמרה וניסתה להישמע חכמה, אחת שלא אכפת לה
מימנו, אבל בעיניו היא רק הצטיירה כילדותית יותר ויותר.
מאור: "טוב... תבואי לקחת את הצ'ק ב10 ל-11"
שובל: "אין בעיה"
מאור: "יום טוב, להתראות מותק"
שובל: "ביי" היא אמרה ויצאה משם.
---
נטלי סיימה למלאות את המקרר הצר בקיוסק בפחיות קולה וספרייט וחזרה לשבת מאחורי הדלפק.
היא הדליקה לה עוד סיגרייה ובנתיים דפדפה בעיתון שהיה מונח שם.
עוד פיגוע, עוד אונס, עוד חייל נחטף, עוד איש רצח את אישתו, עוד ילדה עברה התעללות ע"י
בנות שגדולות מימנה, עוד ילד שאף גז ונכנס לבית החולים, עוד שביתה בלימודים, עוד משפחה שאין
להם מה לאכול, אבל לא לשכוח שבעמוד האמצע יש כתבה ענקית על אחת הדוגמניות הכי מצליחות ובה
היא מלכלכת על המדינה שלנו.
"צביעות" נטלי סיננה לעצמה בכעס
הפלאפון שצלצל קטע את מחשבותייה, היא ענתה מייד
נטלי: "מה קורה דורין?"
דורין: "בסדר, לירז דיברה איתך?"
נטלי: "כן... אני מסיימת לעבוד ב10, אני אלך הבייתה להכין תיק ואבוא אלייך"
דורין: "אין בעייה"
נערה בגילה של נטלי נכנסה לקיוסק והתבוננה על המוצרים
נטלי: "שומעת, בא לכן אולי להזמין פיצה וזה?"
דורין: "כן, תביאו כסף וניראה"
נטלי: "טוב סבבה, יאללה ביי בנתיים מאמי"
דורין: "ביי מאמי"
נטלי הניחה את הפלאפון על הדלפק.
...: "כמה זמן אני צריכה לחכות לשירות?" אותה נערה שאלה והביטה בנטלי במבט מזלזל במיוחד
נטלי: "כמה שצריך" היא חייכה חיוך צבוע
...: "דברי יפה"
נטלי פרצה בצחוק ולא התייחסה, היא המשיכה לקרוא בעיתון.
...: "טוב את לא רוצה על זה כסף? כי את מתעלמת אז אני פשוטאקח בלי לשלם"
נטלי הרימה את ראשה וראתה את אותה נערה מחזיקה בקבוק נסטי גדול בידה.
"הפ הפ בואי לפה" היא יצאה מעמדת הדלפק ותפסה את הילדה בידה
...: "אל תגעי בי!" היא צרחה
נטלי: "את לא תגידי מה לעשות, מה חשבת? שתבואי לפה ותעשי מה שבא לך?
מטומטמת" היא אמרה בעצבים ודחפה אותה בכל הכח לא לפני שחטפה את בקבוק הנסטי מידה
...: "אני יכולה להתלונן עלייך, את יודעת?"
נטלי: "תגידי לי י'א חתיכת ילדה חולת נפש, מה עובר עלייך? את עושה צחוק? יאללה, עופי מיפה
וזאת פעם אחרונה שאני רואה אותך דורכת כאן!" היא צעקה וחזרה לעמדת הדלפק, הנערה הלכה מישם.
"משעמם לאנשים בחיים" נטלי סיננה בעצבים והמשיכה לקרוא.
---
ליסה פתחה לי את הדלת וחייכה אליי.
ליסה: "הרבה זמן לא היית פה..." היא אמרה
אני: "כן, את יודעת, אה..."
ליסה: "זה בסדר, את לא צריכה להסביר לי. בן למעלה" היא חייכה
אני: "תודה" עליתי במדרגות ועמדתי מול חדרו של בן. יכולתי לשמוע את השיר שהתנגן אצלו במחשב,
השיר שהוא היה שומע תמיד בלופים, פשוט היה שומע אותו בלי הפסקה, אבל זה היה רק כשלא היה לו מצב רוח.
אז מה עכשיו? הוא עצוב? עובר עליו משהו? אם היינו ביחד הוא בטח היה משתף אותי בהכל.
החלטתי להפסיק לחשוב ופשוט דפקתי 3 פעמים על הדלת.
"מה?", שמעתי את קולו
"היי" אמרתי בשקט ונכנסתי לחדרו, הוא היה כל כך יפה, ישב לו שם על כיסא המחשב לבוש
במכנס טרנינג לבן, בלי חולצה, שיערו היה פרוע וריח הבושם שלו הטריף אותי.
"הבאת את זה?" הוא שאל וקם לעברי, הוא היה ניראה כל כך ר, מרוחק.
אני: "כ... כן" עניתי והצטערתי שבאתי, לא הייתי צריכה להביא לו את זה, לא יישאר לי שום זיכרון.
השיר המשיך להתנגן לו, שיר כל כך עצוב, גם בן היה ניראה לי עצוב.
השיר היה Wake Me Up When September Ends של גרין דיי, הוא כל כך אהב את
הלהקה הזו.
הוא הוציא את הסווצ'ר מהשקית החומה ושם אותו על שולחן המחשב
בן: "שמרת עליו טוב" הוא חייך חיוך קטן ומייד הפך להיות רציני
אני: "כן..." התיישבתי על מיטתו. הוא בטח רצה שאני אלך כבר
בן: "אז... אז מה חדש?"
אני: "סתם כלום, אתה יודע"
בן: "את עיין עם ה... הסער הזה?" הוא שאל לאחר כמה שניות של שקט ומבוכה
אני: "כן" עניתי בשקט
בן: "בהצלחה" הוא אמר בטון מאוד שונה
אני: "אה... אני מצטערת על אותו יום בן"
בן: "זה בסדר, עזבי" הוא התיישב על ידי
השיר התחיל שוב להתנגן מההתחלה
Summer has come and passed
The innocent can never last
wake me up when september ends
like my fathers come to pass
seven years has gone so fast
wake me up when september ends
here comes the rain again
falling from the stars
drenched in my pain again
becoming who we are
as my memory rests
but never forgets what I lost
wake me up when september ends
summer has come and passed
the innocent can never last
wake me up when september ends
ring out the bells again
like we did when spring began
wake me up when september ends
here comes the rain again
falling from the stars
drenched in my pain again
becoming who we are
as my memory rests
but never forgets what I lost
wake me up when september ends
Summer has come and passed
The innocent can never last
wake me up when september ends
like my father's come to pass
twenty years has gone so fast
wake me up when september ends
wake me up when september ends
wake me up when september ends
"התגעגעתי אלייך" הוא אמר פתאום, ידו ליטפה את ידי בעדינות ושוב הצמרמורות עברו בגופי.
כשאוהבים מישהו אז תמיד רוצים אותו קרוב.
תמיד רוצים להרגיש את המגע שלו.
תמיד רוצים לשמוע את הקול שלו.
אני: "אני... אני התגעגעתי אליך... גם... בן... אני... אני..."
בן: "ששש..." הוא לחש
הוא הביט בעיניי, היינו כל כך קרובים זה לזו, הוא העביר את ידו בעינות על שערי,
ידו רעדה, רעה כמו שכל גופי רעד. השפתיים שלו רפרפו בעדינות על שפתיי...
הדלת נפתחה.
"נועה..." אמרתי בשקט ברגע שראיתי את מבטה ההמום.
אתר האהבה הישראלי