•°•°•°•רק ידידים•°•°•°• - העונה השנייה התחילה!

פרקקק מהמההםםםםם
😊

המשך ?

המשששששששששששךךךךךך ?

QUOTE (Kariniiii @ 17/09/2007) QUOTE (G-A-L @ 16/09/2007) QUOTE (-ליאורוש- @ 16/09/2007) QUOTE (G-A-L @ 15/09/2007) את מתכוונת להמשיך בקרוב !?
היא המשיכה !
אני יודעת שהיא המשיכה... אז ההמשך הבא יהיה עוד הפעם בעוד חודש!?
גל,
באמת שאין טעם להתעצבן.
את בתור אחת שכותבת סיפור, צריכה להבין אותה.
פשוט תחכו בסבלנות.
אני לא מתעצבנת מאמי, ובגלל שאני אחת שגם כותבת סיפור... לא מצליחה להבין נתק כל כך גדול מצטערת.

מדהיים יפה שלי תמשיכייי

הנה המשך... אני מודה על הסבלנות של רובכם..

=פרק 189=

"היי...מ... מה אתה עושה פה?" שאלתי בחיוך קטן וקמתי לקראתו
בן: "נועה פה?" הוא שאל בחן את החדר, זה שבר אותי.
אני: "לא"
בן: "אה...טוב..." ראיתי עליו שאין לו מה להגיד, שהוא נבוך בדיוק כמוני.
אני: "אתה יכול ללכת לחפש אותה" אמרתי פתאום לאחר כמה שניות של שקט
בן: "כן, תודה. ביי" הוא אמר במהירות ויצא מהחדר.
כל כך התאכזבתי כשהוא שאל על נועה, אבל מה ציפיתי בכלל? שהוא ייכנס, יצעד אליי באיטיות,
יקים אותי מהמיטה וינשק אותי בפראות? אחח
---
"איכס איזה אוכל מגעיל יש פה" נועה אמרה בפרצוף חמוץ כשהיא ושובל יצאו
שובל: "בואי לחדר?"
נועה: "כן, במילא אין משהו יותר טוב לעשות"
שובל: "אז מה, איך היו הצילומים?"
נועה: "וואי, אין לך מושג..." היא חייכה חיוך ערמומי "היה שם מישהו מה זה חתיך,
את כבר תראי אותו בקטלוג"
שובל: "איך קוראים לו?"
נועה: "ערן משהו, שכחתי, בכל מקרה הוא אחד היפים אני אומרת לך"
שובל: "היה בניכם משהו?"
נועה: "כן" היא חייכה "וואי לא נעים לי מבן אבל תקשיבי, כשמישהו כזה מושלם עומד מולך,
אין מצב שאת עומדת בפיתוי"
שובל: "מה? אבל גם בן חתיך, כאילו, הוא אחד היפים"
נועה: "בסדר, אבל ערן הוא דוגמן וזה יותר סקסי. לא שכבנו או משהו, הוא החזיר אותי הבייתה
ולפי שיצאתי מהאוטו התנשקנו מלא, פשוט מלא... ונגיעות כאלו" הוא צחקקה ונכנסה אל החדר,
שובל נכנסה אחרייה.
---
איך שהן נכנסו הן הביטו בי במבט לא רצוי כזה והתיישבו על אחת המיטות.
שובל: "אז את מתכוונת להמשיך להיות איתו? הוא נשמע ממש סקסי!" היא אמרה בחיוך
נועה: "סתמי!" היא ירתה אלייה כששמה לב שאני מסתכלת.
יופי, עכשיו היא גם בוגדת בבן? בבן שלי? אני ארצח אותה אם היא תפגע בו.
---
היא נעזרה בקביים והלכה הלוך וחזור בין 4 הקירות בחדרה הקטן, עשתה סיבוב מסביב לכיסא, ניסתה ללכת
בלי הקביים. בכל פעם שהצליחה ללכת עוד ועוד היא הרגישה איך הלב שלה מתחמם.
מעניין מתי היא תוכל לחזור לרקוד, אם בכלל.
---
בלילה היה ערב קריוקי, אני העדפתי להישאר בחדר, לא היה לי מצב רוח לכלום. עישנתי, שתיתי, אכלתי,
קראתי מגזינים ודיברתי קצת בפלאפון... בשעה 12 הבנות חזרו לחדרים, אני נכנסתי להתקלח והלכנו לישון.
קמתי מהדיבורים של הבנות, רציתי לסתום לנועה את הפה עם פלסטר, איזה קול מעצבן יש לה!
קמתי באיטיות לשירותים, לאחר מכן שטפתי את הפנים וצחצחתי שיניים.
"מה היום יש מסלולים?" שאלתי בקול צרוד כשיצאתי מהשירותים. הוצאתי מהתיק הגדול שלי ג'ינס
רגיל וגופייה שחורה.
דורין: "כן, מן הסתם... אוף איך אין לי כח" היא אמרה בעייפות ונשכבה בחזרה על המיטה.
התלבשתי במהירות ושמתי את משקפי השמש הגדולות שלי, יצאתי מהחדר, התרחקתי קצת מכל החדרים עד שהגעתי
אל הספסל שעל יד הצוק. התיישבתי והוצאתי סיגרייה, הדלקתי אותה והתחלתי לעשן. כאב לי הגרון
ברמות מטורפות. הייתי בטוחה שזה יהיה טיול כל כך כייפי, שאני אהנה, אבל רק רע לי פה ואני רוצה כבר
לחזור הבייתה.
"היי..." שמעתי את קולו של בן, הסתובבתי כדי לוודא שזה באמת הוא. כן, זה הוא. הוא התיישב על
ידי והדליק לעצמו סיגרייה.
"מה קורה?", שאלתי ולקחתי עוד שאכטה
בן: "בסדר... מה, את צרודה?"
אני: "כן"
בן: "מה קרה?"
אני: "לא יודעת" עניתי והשתעלתי,כבר לא רציתי את הסיגריה יותר אז העפתי אותה.
בן: "תרגישי טוב מאמי"
אני: "תודה" חייכתי חיוך קטן והבטתי אל הנוף. הלוואי ויכולתי לגור פה, רחוק מהכל, על איזה צוק,
כל היום לראות את ההרים, השמיים, הנהרות, זה כל כך מרגיע.
בן: "למה לא התייחסת אליי הרבה זמן?" הוא שאל לאחר כמה דקות של שקט
אני: "אתה רציני? אתה שלחת לי הודעה באייסיקיו ואמרת לי שאתה לא רוצה שאני אדבר איתך יותר"
בן: "מה? מה פתאום, למה את אומרת סתם דברים?! אני בחיים לא רשמתי לך כזה דבר"
אני: "אתה כן!"
בן: "אני אומר לך שאני לא!"
אני: "אז מה כתב לי את זה, נועה?!"
בן: "אל תערבי אותה!"
אני: "אגב נועה, אני צריכה לספר לך משהו, אני..."
בן: "מה עכשיו?!" הוא שאל בעצבים
אני: "אממ... עזוב לא משנה" אמרתי והדלקתי עוד סיגרייה. אני שונאת לדבר איתו כשהוא עצבני
בן: "נו, התחלת להגיד משהו"
אני: "טוב... אה... אתמול הייתי בחדר כזה ואז שובל ונועה נכנסו, הן לא שמו לב שאני שם
ונועה אמרה משהו על מישהו בשם ערן, מהצילומים... אה, היא... בגדה בך, עדיין בוגדת"
הוא הביט לי בעיניים למספר שניות ושתק, לאחר מכן הוא השפיל את מבטו, לקח עוד שאכטה מהסיגרייה וקם.
אני: "בן? אני מצטערת שזה ככה אבל אני... באמת, תראה..."
בן: "אני פשוט... לא, לא מאמין"
אני: "אני יודעת, ואני מצטערת בשבילך... אבל..."
בן: "לא, מיטל, אני לא מאמין עלייך" הוא אמר וזרק את הסיגרייה. הוא הביט לי ישר אל תוך העיניים.
אני: "מה? מה זאת אומרת?" קמתי גם אני
בן: "אין לך גבול אה?" הוא שאל בטון מזלזל
אני: "למה אתה מתכוון? מה יש לך?"
בן: "את פשוט פאטתית. אני לא האמנתי שאת כזאת... עכשיו את מנסה לסכסך ביני לבין נועה?
מה עוד תמציאי?"
אני: "מה אתה דפוק?!" הרמתי את קולי "אני באה ואומרת לך מה ששמעתי!"
בן: "בסדר... הייתי מציע לך ללכת לבדיקת אוזניים"
אני: "אתה לא נורמלי, היא אשכרה כישפה אותך... יודע מה? אם אתה לא רוצה אל תאמין,
אבל אחרי זה אל תבוא ותאשים אותי!"
בן: "בסדר בסדר, שמענו עלייך. עכשיו רציני, מיטל... אל תדברי איתי פשוט" הוא אמר
בכעס והלך משם.
התיישבתי בחזרה, הדלקתי עוד סיגרייה, לא האמנתי שזה מה שקרה עכשיו. הדמעות שוב החלו לזלוג.
---
3 דפיקות בדלת, היא נפתחה באיטיות וראשה של דנה הופיע.
"אפשר?" היא שאלה בחיוך
אנה: "כן, כן בטח" היא השיבה בחיוך. דנה הייתה האחרונה שהיא ציפתה לראות.
דנה: "מה... מה קורה?" היא התיישבה על מיטתה של אנה
אנה: "אני הולכת, את יודעת? אומנם לא פרפקט אבל אני כבר מרגישה את הרגליים, יכולה ללכת,
אפילו הלכתי עכשיו בלי הקביים"
דנה: "ב... באמת? וואו, אני שמחה בשבילך מאמי" היא חיבקה אותה "וואי, עכשיו את בטח
תחזרי לרקוד ונצא ונרקוד כמו פעם..." היא חייכה
אנה: "כן, את מתכוונת שנחזור להיות חברות כמו פעם, נכון?" היא שאלה בחיוך
דנה: "כ... כן"
אנה: "אבל את לא חברה אמיתית" היא אמרה והפסיקה לחייך, גם חיוכה של דנה נמחק.
דנה: "מה... מה זאת אומרת? למה את אומרת דבר כזה?"
אנה: "כי כשאני איבדתי את היכולת את לא דיברת איתי, לא באת לבקר אותי אפילו דנה! פתאום שכחת מימני
כי אני הרי לא יכולתי לצאת איתך למסיבות ולהתאמן איתך בריקוד בסטודיו... אבל עכשיו כשאני הולכת
את פתאום נזכרת בי, פתאום אנה הולכת אז את חושבת שאני אחזור להיות חברה שלך, שנחזור לצאת כמו פעם.
אני לא מבינה אותך, את פשוט מגעילה"
דנה: "אנה אני... תנסי להבין אותי. היה לי קשה מאוד להתמודד עם העובדה שאת נכה ו...
מה כבר יכולנו לעשות ביחד?"
אנה: "את רואה? זה רק מראה כמה החברות שלנו לא מבוססת על שום... שום דבר.
כשאני נכה אז אין לנו מה לעשות ביחד. למה, אנחנו לא יכולות לשתות ביחד? לא יכולת להוציא אותי לטייל?
לראות סרטים ביחד? להזמין פיצה ולרכל כל הלילה? לשמוע מוזיקה, לדבר, איך ליאור ואני הסתדרנו?
כל התקופה הזאת אני והוא היינו ביחד, מה, לא עשינו דברים את חושבת? הוא לא הוציא למסעדות וסרטים?
לא טיילנו? לא ראינו טלווזייה ביחד? לא היינו מדברים שעות, צוחקים... מבלים ביחד?
עזבי, אין לזה טעם אפילו"
דנה: "אולי... אולי את צודקת" היא אמרה בשקט
אנה: "כן... טוב, דנה אה... יש לי כמה דברים לעשות אז..."
דנה: "כן, הבנתי... ביי... אה... תרגישי טוב" היא חייכה חיוך קטן ויצאה מהחדר.
---
"אוף אין לי כח כבר ללכת!", לירז רטנה והתיישבה על אחד הסלעים
עמית: "נו קומי מאמי, אנחנו בסוף נהיה אחרונים"
לירז: "אנחנו כבר אחרונים אם לא שמת לב" היא צחקה והביטה סביבה, יש להם עוד כל כך הרבה ללכת.
מה הקטע של המסלולים האלו בכלל?!
עמית: "מה יש לך, את ממש חיוורת מאמי..."
לירז: "לא יודעת" היא עיקמה את פרצופה ולגמה קצת מבקבוק המים הגדול, "בזמן האחרון אני ממש לא
מרגישה טוב, אבל אתה גם לא מתעניין בכלל"
עמית: "איך את אומרת דבר כזה? בטח שאני מתעניין!"
לירז: "אתה לא שואל אותי כמעט מה איתי, בקושי מתייחס אליי, אנחנו בקושי נפגשים"
עמית: "אני מצטערת בובה אבל, אבל את יודעת שיש לי מלא לחץ בזמן האחרון"
לירז: "כן..."
עמית: "אני באמת מצטער, סולחת לי?"
לירז: "כן מאמי" היא חייכה חיוך קטן והוא נשק על שפתייה.
הם המשיכו ללכת עד שהגיעו כולם לעוד אגם קטן, המדריך אמר שאפשר להיכנס אל המים.
---
"את נכנסת איתי?" נטלי שאלה אותי וחלצה את נעלייה
אני: "לא, אני אשאר פה" חייכתי והתיישבתי על הסלע
עמית הביא ללירז את הפלאפון שלו ונכנס עם המכנסיים למים.
אני: "בואי שבי איתי..." קראתי ללירז והיא התיישבה על ידי.
דיברנו קצת על כל מיני דברים, סיפרתי לה על מה שקרה עם בן והיא הייתה המומה.
"התקבלה הודעה חדשה", נשמע קול מהפלאפון של עמית
לירז: "לראות?"
אני: "כן, למה לא?"
לירז: "לא יודעת... חדירה לפרטיות..."
לקחתי את הפלאפון לידיי והבטתי בצד, לחצתי על אישור, ההודעה הייתה מ"נ'" והיה כתוב שם
'נו, סיפרת לה?'.
הראתי ללירז את ההודעה, שתינו הבטנו אחת על השנייה ואז על עמית שצחק והשפריץ מים לכל עבר.
אני: "מה זה יכול להיות?"
לירז: "לא יודעת... לשאול אותו?"
אני: "ברור!"
לירז: "אני מפחדת... מיטל, יש לי הרגשה שהוא מסתיר מימני משהו"
"וואי קר לי!!" נטלי יצאה במהירות מהמים והתיישבה על ידינו בשמש. הצטערתי קצת שהיא יצאה מהמים
וקטעה את השיחה שלי ושל לירז.
היא שמה עלייה את הסווצ'ר האפור שלה והביטה בנו.
נטלי: "קרה משהו? מה אתן כאלה שקטות..."
אני: "לא, סתם..."
נטלי: "טוב אתן לא מבינות איך בא לי חבר רציני" היא אמרה פתאום ושוב נזכרתי בבן.
'חבר רציני'. לא חשבתי שיהיה כזה אחרי אלירן ואני בטוחה שלא יהיה כזה אחרי בן.
לירז: "עוד יגיע, עוד יגיע" היא אמרה וחייכה
---
בן נשען על חלון האוטובוס והפעיל את האמ.פי שלו, הוא התפלל שהנסיעה כבר תיגמר והם יגיעו בחזרה לאכסניה.
הוא רק רצה להתקלח וללכת לישון, לא עניין אותו ארוחת ערב או המסיבה שאירגנו להם.
אוזנייה אחת יצאה מאוזנו השמאלית, הוא פקח את עיניו וראה את נועה.
"מאמי, מה אתה כזה מבודד..." היא חייכה ונשענה עליו
בן: "סתם, עייף" הוא ענה בקרירות. ואם היא באמת בוגדת בו? או אולי מיטל סתם ממציאה דברים?
נועה: "הלילה אני ואתה ביחד נכון?"
בן: "מה? אני רוצה לישון נועה..."
נועה: "מה לישון?! יש את המסיבה בערב!"
הוא התעצבן שהיא אף פעם לא מתחשבת בו, החזיר את האוזנייה והתעלם מימנה.
"אני לא מבינה מה עובר עליו, טמבל" נועה אמרה בעצבים כשהתיישבה חזרה במקומה, לייד שובל.
שובל: "תדברי איתו נועה, תנסי להבין אותו... שלא תאבדי אותו"
נועה: "כן, זה מה שחסר לי עכשיו"
---
בשנייה שנכנסנו לחדר נכנסתי להתקלח, כשיצאתי עברתי במהירות על השיער עם הפן, לבשתי גופייה
וטייץ ארוך בצבע שחור ונשכבתי על המיטה.
"וואי אני כל כך עייפה..." אמרתי ופיהקתי
נטלי: "יש מסיבה עוד שעתיים"
אני: "נשבעת לך שאין לי כח"
אני לא זוכרת מה היה אחר כך, אני רק זוכרת שעיני נעצמו לאט לאט ופשוט נרדמתי.
כשהתעוררתי השעה הייתה 9, הבנות היו בחדר ולירז הגישה לי לחמניה עם גבינה ומלפפון.
לירז: "קחי, הכנתי לך..."
אני: "תודה יפה שלי" חייכתי וחיבקתי אותה.
אכלתי באיטיות, עדיין הייתי קצת עייפה.
אחריי שסיימנו לאכול התחלנו להתארגן, לבשתי סקיני ג'ינס כהה, נעלי בובה שחורות עדינות של דורין
וגופייה לבנה חמודה עם קצת חרוזים ופייטים, אהבתי את המחשוף שלה. התאפרתי קצת, כרגיל הרבה
שחור בעיניים. התארגנו עוד קצת ויצאנו לכיוון האולם הגדול, שם המסיבה מתקיימת.
---
מאיה הורידה מעלייה את המגבת ולבשה את הפיג'מה הכחולה הגדולה שלה, בדיוק כשבאה להיכנס למיטה
הפעמון בדלת צלצל. היא התקרבה באיטיות ופתחה את הדלת, לא היה שם אף אחד.
היא הביטה סביבה ואז למטה, היא ראתה זר וורדים. היא התכופפה וראתה שבתוך הזר יש קופסה קטנה כחולה.
היא שוב הביטה סביבה אבל לא ראתה אף אחד.
היא לקחה את הזר, סגרה את הדלת והתיישבה על הספה, היא פתחה את הקופסה הקטנה ובפנים הייתה מונחת לה
טבעת כסף מדהימה עם יהלום קטן ומקסים, היא חייכה לעצמה, שוב הפעמון צלצל. היא קמה בהתרגשות ופתחה
את הדלת, דורון עמד שם.
"התינשאי לי?" הוא שאל בחיוך והיא רק הביטה עמוק אל תוך עיניו.

יאאפפה ררצח

התגעגעעתי לסיפפור , ולכתיבה שלך.. :]]

מדההים !


אבבל זה ממש מוזר שנועה תבגוד בבן .. אחרי שהיא כלכך רצתה אותו , ואוהבת אותו ?
מוזזזר . .

כמה שהסיפור הזה מושלם 😊

פשוט מ ה מ ם [=
תמשיכי דחוף !!!!!!


אף אחד לא חייל שלך פה..
תורידי את האף שלך מהשמיים, ומהר.

תיזהרי עם התגובות שלך!
ואני רציני...
אל תנסי אותי.

ה=מ=ש=ך=!!!!

תודה רבה(:

😮
ואוו אין לי מילים
פרק פשוט מושלם !!
תמשיכי מההההההר !!

איזה יפהה =]
תמשיכיי..

מדהייייייייייים
אין מה להגיד 😊)


הממשך
דחוף..