=פרק 183=
זה היה סער, עניתי מייד.
"הלו?"
סער: "היי חמודה, את בישעור?"
אני: "לא זה בסדר... אני בהפסקה או משהו כזה" אמרתי בדיוק שנשמע הצלצול שמסמל שההפסקה נגמרה, היה בא לי להבריז, במילא שיעור מתמטיקה משעמם.
סער: "מה המצב איתך?"
אני: "הכל מצויין, נפלא" אמרתי בציניות והוא צחק
סער: "יש מצב להוציא אותך קצת היום בערב?"
אני: "לאן?"
סער: "לא יודע, נלך סתם סיבוב, ניראה כבר. בא לך?"
הקול שלו היה כל כך עמוק, סקסי, מזכיר את הקול של בן כשהוא קם משינה
אני: "אה... כן למה לא? מתי?"
סער: "תיהי מוכנה ב10 ככה, אוקיי?"
אני: "סבבה"
סיימנו את השיחה, בדיוק נטלי עברה
"היי, את לא באה לכיתה?" היא שאלה והתקרבה אליי
אני: "לא... ניראה לי אני אבריז, אין לי כח"
נטלי: "מה, על תחילת שנה? אל תיהי מפגרת" היא התעצבנה ולא הבנתי למה היא מתעצבנת מדבר כזה שטותי
אני: "לא יודעת, אין לי כח נטלי" אמרתי בשקט. שתלך כבר. למה אנשים אוהבים להציק?
נטלי: "את באה או שאני אומרת למורה"
אני: "מ-ה?" הבטתי עלייה בשוק "ממתי נהיית כזאת מלשינה?!" התעצבנתי
נטלי: "ממתי? אני אגיד לך ממתי.. מאז כיתה ט' שהתחלתי סתם ככה להבריז ועד שהעיפו אותי מבית הספר"
אני: "יופי..." סיננתי, הגבתי כל כך מגעיל אבל הייתי ממש עצבנית עלייה
נטלי: "את באה או לא?"
אני: "באה... ואל תתערבי לי יותר בחיים טוב?" אמרתי בעצבים והתקדמתי לעבר הכיתה.
---
'מיום ליום זה נהיה קשה יותר. אני מרגישה כאילו זה שואב אותי עוד ועוד פנימה, וכבר אין סוף לזה. כאילו אני נופלת לתהום... לבור ענקי ללא תחתית' היא כתבה, הביטה סביבה לראות שאף אחד לא קולט שהיא לא מקשיבה למורה וחזרה לכתוב 'אני כל יום מתעוררת אל סיוט, רע לי. אני לא נראית שרע לי, כל היום מחייכת, בן לצידי, שובל לצידי, הבוק יצא מושלם, יש לי היום עוד צילומים, מחר מסיבה בערב ואמא תבוא איתי לקנות בגדים חדשים. אבל אני שמנה, כל כך שמנה שזה מפחיד. לפני כמה ימים הלכתי ברחוב ועברה לידי ילדה קטנה בת 5 עם אמא שלה, היא אמרה לה "הנה אמא תראי, שמנה!", בטוח היא אמרה את זה עליי. ילדים אומרים את האמת. 42 קילו על 1.67 זה שמנה. זה טנק. זה הר' נועה סיימה לכתוב וסגרה את המחברת, היא הביטה ישירות במיטל, היא קינתה בה לרגע. בטח מיטל לא יודעת מה זה לקום כל בוקר ולשנוא את עצמך, בטח מיטל לא יודעת מה זה לחיות בתוך סיוט.
---
"יאללה, סוף סוף, עוד לא עבר שבוע וכבר נמאס לי מבית הספר הזה" לירז אמרה וחייכה, לקחנו את התיקים שלנו, הרמנו כיסאות כמו ילדות טובות ויצאנו מהכיתה. בשער בית הספר חיכו לנו עמית וליאור, החלטנו ללכת ביחד לקנות לאסף מתנה.
"אנחנו 6, ויש רק רכב אחד" ליאור ציין.
לבסוף החלטנו שניסע כולנו באוטובוס ישר לעזריאלי.
"חכו! גם אני בא!" שמענו צעקה מאחוריינו, הסתובבתי וזה היה בן, הוא רץ לקראתנו.
לירז:"מה, איפה הזנב שלך נלעלם?" היא שאלה ודורין פרצה בצחוק
בן: "מה, איזה זנב?" הוא שאל לא מבין, אך כולנו הבנו שזנב זה הכינוי החדש לנועה שנדבקת אליו כל היום.
לירז: "לא משנה... יאללה בואו"
הלכנו ביחד אל התחנה, לא רציתי להתסכל עליו, אבל בכל פעם שכן הסתכלתי הוא הסתכל גם.
כאב לי.
עלינו על האוטובוס שמגיע ישר לעזריאלי
"ראיתם את הכוסית החדשה הזאת מי'?" בן מייד אמר ולא הבנתי מה הוא מנסה לעשות, ממתי הוא מדבר ככה
עמית: "יש לך חברה לא?"
בן: "חברה זה לא קיר..." הוא חייך
לירז: "אוי בן, גם אם נועה לא רצינית בשבילך אל תנסה הלשמי פה דברים, כי מיטל לא משתינה לכיוון שלך" היא אמרה בעצבים והוא השתתק.
דורין: "הו! סוף סוף מזגן!" חייכה לעצמה כאשר נכנסו לקניון הקריר.
התחלנו להסתובב בין החנויות, התפצלנו. הלכתי עם לירז, דורין ונטלי ונכנסנו ביחד לג'נטלמן
"אני... מצטערת על היום" נטלי אמרה לי שהיינו בפינת החנות
אני: "זה בסדר פשוט אני... אני לא אוהבת כל כך שמתערבים לי, לפעמים בא לי להיות לבד וזהו"
נטלי: "אני דואגת לך... את מתדרדת"
לא עניתי לה, היא מדברת שטויות. אני הילדה עם הכי עמוד שדרה בבית הספר הזה, עם הכי אופי ואישיות, שאני אתדרדר? למה בדיוק? צחקתי בתוך ליבי.
"יה, זאת מעפרה יפה" לירז אמרה הוראתה לנו מעפרה מכסף עם חריטות של פילים "וגם יקרה" החיוך ירד לה מהפרצוף
אני: "כמה היא עולה?"
לירז: "120, אבל אני קונה לו, היא ממש יפה"
נטלי קנתה לאסף מראה קטנה יפה לקיר עם מסגרת מעוצבת מכסף, והיו כמו נעצים כאלו כדי לשים דברים. דורין קנתה לו ספר מצחיק על זוגיות וסקס.
"רק אני לא מוצאת שום דבר" רטנתי. המשכתי להסתובב בחנות עד שהחלטתי לקנות לו מצית זיפו חמודה בצבע אדום זועק, הוא אוהב צבעים כאלו.
שילמנו ויצאנו, פגשנו את הבנים באיזור האוכל, כל אחד הזמין פיצה חוץ מבן שהזמין אוכל סיני.
"הוא חייב להיות שונה" ציינתי
ליאור: "מה?"
אני: "כלום..."
עמית: "אולי תפסיקי כבר לבקר אותו על כל דבר, מה יש לך?"
---
"אז איך היה היום?" קייט שאלה כאשר נועה נכנסה למכונית
נועה: "בסדר, רגיל את יודעת" היא חייכה
קייט: "יש לך כח להצטלם בכלל?"
נועה: "ב-רור" היא ענתה ושתיהן צחקו
קייט: "מה עם בן?" היא שאלה לאחר כמה דקות של שקט
נועה: "הכל איתו... מצויין"
קייט: "בטוח? ואיך עם... מיטל?"
נועה: "כלום... כרגיל"
קייט: "הגענו"
היא החנתה את האוטו ושתיהן הלכו לעבר הסוכנות, הסוכן חיכה להן במשרד עם שתייה קרה ועוגיות, כמובן שנועה התעלמה מהעוגיות ושתתה דיאט קולה.
"התמונות של הבוקר יצאו מדהימות" הוא ציין
נועה: "כן ראיתי אותן באתר"
הסוכן: "עושים עלייך כתבת שער בGO" הוא חייך
נועה: "מ-ה? באמת? למה?"
הסוכן: "למה? דבר ראשון בגלל שיש לך את הסוכן הכי טוב בעולם ו..." הוא אמר ושלושתן צחקו "ודבר שני כי את הולכת להוביל את הקמפיין של קרוקר לחורף הקרוב"
נועה: "ל-א... אתה לא רציני!" היא צרחה מאושר והביטה בו המומה "באמת? וואי...."
הסוכן: "כן... וזאת התמונה שתהיה בער, מהבוק" הוא אמר והראה לה את אחת התמונות
קייט: "אוי אני ממש אוהבת את התמונה הזאת"
הסוכן: "אז יש הסכמה שזו תהיה התמונה בשער נכון?"
נועה: "כן כן, ברור... מדהימה התמונה הזאת" היא חייכה
הסוכן: "והראיון לעיתון מחר בבוקר ו..."
נועה: "יש לי בית ספר... וחוץ מיזה אני... אני לא יודעת מה להגיד בכלל"
הסוכן: "אל תדאגי, באמת, פשוט תעני מה שאת חושבת, כמובן אל תפלטי יותר מידיי דברים אישיים, תשאירי לאנשים את החשק לדעת עלייך יותר, אם יש משהו שאת לא רוצה לענות תגידי מייד שאת רוצה לעבור לשאלה הבאה, אם את רוצה יראיינו אותך מחוץ לבית הספר ואז תוכלי לחזור לשיעור"
נועה: "אוקיי... אמא זה בסדר?"
קייט: "אמ... כן"
נועה: "וואי... אני מתרגשת" היא חייכה
הן סיכמו עוד כמה דברים עם הסוכן ויצאו, נועה שמה לב לכל מבטי הקינאה מהבנות שכבר הספיקו לראות את תמונותייה באתר ועל קירות הסוכנות.
---
אבא העיר אותי עם תה חם בגלל שאתמול התלוננתי על כאב גרון, באמת לא הרגשתי כל כך טוב.
"אבא... אולי היום אני לא אלך לבית הספר?" שאלתי והשתעלתי
אבא: "את ממש לא מרגישה טוב? אולי תלכי לרופא?"
אני: "כן אני אלך..." חייכתי והוא יצא מהחדר. קמתי לעבר המחשב והדלקתי את אחד השירים האהובים עליי בזמן האחרון, Avril Lavigne - Keep Holding On
You're not alone
Together we stand
I'll be by your side, you know I'll take your hand
When it gets cold
And it feels like the end
There's no place to go
You know I won't give in
No I won't give in
Keep holding on
'Cause you know we'll make it through, we'll make it through
Just stay strong
'Cause you know I'm here for you, I'm here for you
There's nothing you could say
Nothing you could do
There's no other way when it comes to the truth
So keep holding on
'Cause you know we'll make it through, we'll make it through
So far away
I wish you were here
Before it's too late, this could all disappear
Before the doors close
And it comes to an end
With you by my side I will fight and defend
I'll fight and defend
Yeah, yeah
Keep holding on
'Cause you know we'll make it through, we'll make it through
Just stay strong
'Cause you know I'm here for you, I'm here for you
There's nothing you could say
Nothing you could do
There's no other way when it comes to the truth
So keep holding on
'Cause you know we'll make it through, we'll make it through
Hear me when I say, when I say I believe
Nothing's gonna change, nothing's gonna change destiny
Whatever's meant to be will work out perfectly
Yeah, yeah, yeah, yeah
La da da da
La da da da
La da da da da da da da da
Keep holding on
'Cause you know we'll make it through, we'll make it through
Just stay strong
'Cause you know I'm here for you, I'm here for you
There's nothing you could say
Nothing you could do
There's no other way when it comes to the truth
So keep holding on
'Cause you know we'll make it through, we'll make it through
Keep holding on
Keep holding on
There's nothing you could say
Nothing you could do
There's no other way when it comes to the truth
So keep holding on
'Cause you know we'll make it through, we'll make it through
לגמתי עוד ועוד מהתה החם, מנסה לחמם את הלב, אבל הדמעות פשוט זולגות מעצמן. למה הוא לא איתי? למה אני כזאת מפגרת שבוכה כל היום?
Keep holding on
'Cause you know we'll make it through, we'll make it through
Just stay strong
'Cause you know I'm here for you, I'm here for you
המילים כל כך דיברו אליי, הרגשתי איך הנשמה שלי כבויה, כאילו אני רק רוצה את החיבוק שלו, כאילו אני מתמכרת אליו עוד ועוד יותר במקום להיגמל. קמתי מהמיטה לאחר שסיימתי את התה ושטפתי פנים, נראיתי נורא, רק פנים, בלי.... בלי כלום בפנים. נראיתי קרירה... כמו רוח. נעלתי את נעלי האדידס השחורות שלי, שמתי את המשפקי השמש השחורות ויצאתי מהבית, הגעתי לקופת החולים ומייד לקחתי מסטיק, שהרופאה לא תתחיל לצעוק עליי שאני מעשנת.
"מה את עושה פה?", שמעתי קול מאחוריי
---
"איפה נועה?!" קיילן התהלכה בבית
קייט: "בחדר שלה בטח"
קיילן עלתה לחדרה של נועה ושמעה שנועה במקלחת, היא פתחה את הדלת
נועה: "נו מה את מפגרת?! אני מתקלחת!"
קיילן: "אני יכולה לקחת עטים מהקלמר שלך? בבקשה?"
נועה: "כן, רק אל תהרסי אותם ותחזירי למקום!" היא צעקה.
קיילן סגרה את הדלת ונועה המשיכה להקיא היישר לתוך הביוב.
קיילן פתחה את התיק של נועה והוציאה משם קלמר ומחברת, היא ירדה לסלון והתחילה לצייר ולכתוב כל מיני דברים על המחברת, היא ידעה שלנועה היו הרבה מחברות.
"מה את מציירת מאמי?", קייט התיישבה על ידה
קיילן: "סתם, מנסה לצייר את עצמי" היא צחקה והעבירה דף, הוא לא היה ריק, היה כתוב בו משהו.
קיילו: "מה, זה מה שנועה לומדת? גם אני רוצה ללמוד כמו נועה" היא חייכה.
קייט התחילה לקרוא את מה שהיה כתוב ורעדה
'מיום ליום זה נהיה קשה יותר. אני מרגישה כאילו זה שואב אותי עוד ועוד פנימה, וכבר אין סוף לזה. כאילו אני נופלת לתהום... לבור ענקי ללא תחתית. אני כל יום מתעוררת אל סיוט, רע לי. אני לא נראית שרע לי, כל היום מחייכת, בן לצידי, שובל לצידי, הבוק יצא מושלם, יש לי היום עוד צילומים, מחר מסיבה בערב ואמא תבוא איתי לקנות בגדים חדשים. אבל אני שמנה, כל כך שמנה שזה מפחיד. לפני כמה ימים הלכתי ברחוב ועברה לידי ילדה קטנה בת 5 עם אמא שלה, היא אמרה לה "הנה אמא תראי, שמנה!", בטוח היא אמרה את זה עליי. ילדים אומרים את האמת. 42 קילו על 1.67 זה שמנה. זה טנק. זה הר'
"קיילן... איפה נועה?" היא שאלה ברעד לאחר שסיימה לקרוא
קיילן: "אמא? אמא מה קרה? מה יש לך?"
---
"אוח כוסאמק!" נועה סיננה בעצבים, שוב יצא דם בקיא, שוב פעם. איך זה יכול להיות? הרי היא לא פוצעת את עצמה. היא ניקתה את הקיא ושטפה את שערה, היא שוב שמה לב לשערות שנושרות בכמויות לא רגילות, שוב הדמעות איימו לפרץ, רק לא השיער, רק לא השיער, היא הביטה בשערות שנשרו ומייד שטפה אותן עם המים, היא סיימה ויצאה מהמקלחת, מחפשת אחר המגבת... פתאום היא החלה לראות שחור, לראות מטושטש, היא הרגישה איך ליבה עוד שנייה פורץ מיתוך גופה החוצה, הדופק היה כל כך חזר, היא הרגישה כבדה, רעד... "אמא..." היא ניסתה לצרוח אך כל מה שיצא לה הייתה לחישה קטנה.
דלת האמבטיה נפתחה וקייט עמדה בפתח, "נועה!!!" היא צרחה והתקרבה אל ביתה ששכבה על הריצפה, היא ראתה שהיא מדממת קצת מהראש, כניראה בגלל הנפילה.
"אריה! אריה!!" היא צרחה, אריה נכנס אל חדרה של נועה
קייט: "תזמין אמבולנס! מייד! עכשיו!" היא צרחה כמו שלא צרחה בחיים.
---
"בן?" הייתי המומה, מה הוא עושה פה
בן: "מה... את חולה?"
אני: "כן קצת... ואתה?"
בן: "גם... כאב גרון מעצבן כזה" הוא ענה בקול צרוד
אני: "גם אצלי זה ככה..." אמרתי והבטתי בו, כל כך מקסים.
---
הוא הביט בה משתעלת, הוא כל כך היה רוצה להרים אותה עכשיו על ידיו ולסחוב אותה אל ביתה, להשכיב אותה במיטה ורק לפנק אותה כל היום.
---
"בן?" שאלתי לאחר שהוא לא ענה
בן: "אה, אני איתך..."
אני: "אוקיי..." חייכתי. מעניין על מה הוא חושב. "טוב, הנה התור שלי..." קמתי ונכנסתי אל הרופאה.
---
הרופא יצא מחדרה של נועה והביט בקייט, אריה וקיילן שישבו מתוחים מיחוץ לחדרה.
"אתם יכולים לבוא רגע לצד בבקשה? בלי הילדה?" הוא שאל. קייט ואריה התקדמנו אליו, הם נעמדו על יד חדרה והחזיקו ידיים.
"מה... מה יש לה?" קייט שאלה. היא ידעה. היא קראה את מה שנועה כתבה במחברת. איך היא לא שמה לב לזה קודם לכן?
הרופא: "נועה, הבת שלכם, סובלת מהפרעות אכילה"
אתר האהבה הישראלי