QUOTE (jessy_love @ 15/08/2007) QUOTE (ירדן15 @ 15/08/2007) QUOTE (טל_יעקובוביץ @ 15/08/2007) מה מזל טוב כוס אמממממממק
תמשייייייכי כבבבבבבר
נעל רבי
טווב שללא הגזמת עם התגובה שלך . .
היא תמשיך מתי שבא לה
תאמייני לי שאם היה לך סיפור היית קצת יודעת מה זה להמשיך ושצריך זמן
אז אל תקללי !
לדעתי? היא תעוף מהאתר מהר מאוד..
עם כל הכבוד, אני המנהל ואני זה שיחליט.
טל יעקובוביץ', תימנעי מלהשתמש בשפה שכזו שוב.
תקראי בבקשה את חוקי הפורום.
להבא, במידה ויהיה להבא, את תורחקי לאלתר מהאתר.
ראי הוזהרת!
דאמ.
ישבתי 3 ימים עם הסיפור הזה.
אני פשוט נדהמתי מהכתיבה
כתיבה כ"כ זורמת
מדהים !
בכיתי כ"כ הרבה פעמים אלוהים ישמור ! אחים שלי לא הבינו למה אני בוכה בגלל סיפור , חח(:
בכל מקרה , אני מעריצה אותך על הסיפור הזה. זה חייב להפוך לספר. ח=י=י=ב !!
אם הייתה כזאתי סדרה יומית,הייתי הצופה הכי אדוקה !
מעריצה אותך על הכתיבה שלך!
וואי השלמתי עכשיו מלא פרקים !!
פשוט מדדהים [:
אבל'ה,
מחכה כבר לראות מה יהיה בפרק הבא P:
D:
חח ואי עם אני יהיה במאית או תסריטאית כמו שאני רוצה להיותת חחח זאת תהיהה טלנובלההה =]
נישבעעת לך .. וכרגע אני ממש הולכת על זה ואני ילמד את זה כמו שצריך ..
עם תסכימיי שזה יהיה טלנובלה? בכייףף (( :
תודה ענקית לכולכם!
אני מצטערת של כתבתי המשך מיום שלישי אין לי כל כך זמן וחשק..
יש מצב להמשך היום....
3> אוהבת!
ואיייי מדהיםםםם המשך דחוףףףףףףףףףף!3>
יש !!!!!!!!!
^______________^
מה עם המשך?
אופפ ייבשת אותנו כבר :/
=פרק 182=
מישהו ממש חתיך, הוא היה בערך 1.80+, שיער שחור קוצים ועיניים בהירות, הוא היה לבוש די זרוק.
"את כאן?", הוא שאל לאחר כמה שניות שלא עניתי
"אה... כן כן, אני... בי"א, מה אתה צריך משם?", שאלתי, הרי אין מצב שהוא לומד פה, הוא ניראה גדול.
הוא: "אני צריך לתת לכם הרצאה בקשר לצבא, פעם בשבוע, כל פעם בשעה הזו" הוא חייך
אני: "אה... בוא אחריי" חייכתי.
נכנסתי איתו לכיתה, מייד כולם הביטו בי ובו, לכל הבנות נזל ריר עליו, נועה מייד הוציאה מראה מהתיק וסידרה את שערה הבהיר.
"תשבו בבקשה! אני לא מבינה אתכם! בן אדם מכה שתתנו לו לדבר, באמת, חוליגנים!" המורה צרחה בקולי קולות, רק לאחר כמה דקות באמת היה שקט בכיתה, כולם התיישבו במקומות והיו בשקט.
"אז שלום קודם כל..." הוא אמר בחיוך ועמד במרכז הכיתה,אלוהים כמה שהוא חתיך. "קוראים לי סער, אני בן 22 כאן מתל אביב, אני כאן כדי לעשות לכם הרצאות פעם בשבוע, בשעה הזאת... על הצבא, על התגייסות, על כל הנושא הזה בכללי, אני רוצה שאתם תציגו את עצמכם עכשיו" הוא אמר וכל אחד התחיל להציג את השם שלו, כשהגיע תורי לא ידעתי מה להגיד.
אני: "אמממ... מיטל, 16 וכמה ימים... מפה, מתל אביב..." התיישבתי חזרה במקומי והרגשתי פוסטמה לגמריי
לירז: "חתיך אה?" היא חייכה אליי
אני: "כן..." עניתי והמשכתי להקשיב.
סער: "אז קודם כל, מי כאן רוצה להתגייס שירים יד" הוא אמר ורק 30 תלמידים מתוך 40 הרימו יד, אני הייתי מאלו שלא הרימו יד.
"ולמה זה?" הוא שאל.
נועה: "כי איכסה,זה פשוט גועל נפש! לישון במיטות מגעילות, להיות כל הזמן עם בנות להתקלח איתן... לא בשבילי"
סער: "ומה איתך, למה את לא רוצה להתגייס?" הוא פנה אליי
אני: "האמת שאני חושבת שזה בזבוז זמן" אמרתי ולירז הביטה בי במבט מוזר
סער: "מה זאת אומרת בזבוז זמן? את תורמת למדינה שלך..."
אני: "כאילו שהמדינה המסריחה הזאת שווה שאני אקריב את עצמי למענה, אני לא חושבת שאני צריכה לסבול שנתיים מהחיים שלי - בשביל כלום, אני מעדיפה ללמוד אחרי בית הספר, לצאת לטייל בעולם, לעבוד"
סער: "את יודעת שהרבה אנשים לומדים דרך הצבא? הצבא עוזר להם"
אני: "לא צריכה שיעזרו לי אני יכולה לבד"
...: "משטמטת מסריחה" אחד הילדים אמר
אני: "תעשה טובה ותסתום את הפה"
...: "כי מי את חושבת שאת בכלל שתגידי לא לצבא?! שאנחנו נלך כמו מנייאקים רחוק מהבית כדי שאת תשבי בשקט ותלמדי אחרי בית ספר?!" הוא צעק ורק העלה לי את העצבים
אני: "אתה, תגיד תודה בכלל אם יגייסו אותך, עם איך שאתה ניראה..." אמרתי וכל הכיתה צחקה.
...: "מה זה משנה איך אני נראה?! לפחות לא בגדו בי וזרקו אותי י'א זונה" הוא אמר ואני הרגשתי שאני נחנקת, רציתי להיקבר. לא האמנתי שהוא אמר את זה. נועה הביטה עליי במבט מנצח, לא יכולתי, לקחתי את התיק שלי ויצאתי החוצה לכיוון המחששה. הדלקתי סיגרייה ועישנתי אותה בעצבים, מי הוא חושב לעצמו בכלל? כל כך שנאתי את הילד הזה באותו הרגע, ואפילו לא זכרתי איך קוראים למכוער. רציתי לבכות, רציתי לצרוח, הרגשתי כל כך מושפלת, כל הזמן נזכרתי במבטה המנצח של נועה. קיבלתי הודעה לפלאפון, ראיתי שזה מלירז ()מיטלי איפה את?! אני באה(), מייד עניתי לה ()לא אל תבואי אני רוצה להיות לבד, ניפגש בהפסקה() וסגרתי את הפלאפון.
---
"ראית את הפרצוף שלה כשהוא אמר לה את זה?", נועה שאלה את שובל בגאווה
שובל: "כן אבל... מסכנה"
נועה: "מה מסכנה? זה מגיע לה"
שובל: "לא יודעת..."
נועה: "טוב מה יש לך בזמן האחרון התחלת להגן עלייה יותר מידיי?!"
שובל: "כלום פשוט אני..."
נועה: "פשוט מה?!" היא שאלה בעצבים
שובל: "בן בגד בה, עכשיו הוא איתך, היא במילא סובלת ורק מכאיבים לה עם זה יותר"
נועה: "כי מגיע לה! מהרגע שהיא באה לפה היא התנהגה כמו פרינססה שמגיע לה הכל"
---
"אז אתם מבינים? אני רוצה שכבר ממחר ההורים יתחילו לשלם את התשלומים, אני לא רוצה לחכות לסוף שנה, אל תשכחו איך שנה שעברה התחננתם לצאת לטיול שנתי ו... בן?!" היא מייד שינתה את טון הדיבור שלה ששמה לב שבן ישן. היא התקרבה אליו ונקשה על גבו
"אה מיטל?" הוא קם וכולם פרצו בצחוק
המורה: "אני רואה שאני מפריעה לך לחלום על אהובתך?"
בן: "לא לא אני... סליחה... לא... זה..."
המורה: "פעם אחרונה שזה קורה" היא אמרה אליו בקשיחות ופנתה שוב אל כל הכיתה "אז הנה הדפים, ממחר תתחילו להסדיר את כל התשלומים"
---
"היי את..." שמעתי קול לאחר הסיגרייה השישית, הסתובבתי וראיתי את סער.
"היי" אמרתי בשקט והמשכתי לעשן
סער: "מצטער על מה שהיה בכיתה"
אני: "זה בסדר, אנשים אוהבים לתקוע את האף שלהם בעניינים שלא שלהם"
סער: "אל תתייחסי..."
אני: "קל להגיד"
סער: "אני רציני... מה, בגלל ילד קטן את נפגעת?"
אני: "לא נפגעת" התגוננתי "זה פשוט... זורעים לי מלח על הפצעים"
סער: "איזה פצעים? הבנתי שהחבר בגד..."
אני: "ועכשיו הוא עם מישהי מהכיתה שלי"
סער: "אני מצטער"
אני: "אין לך מה להצטער, זה לא קשור אליך"
סער: "כן...מתי את והוא נפרדתם?"
אני: "לפני חודש... בערך"
סער: "אוקיי..." הוא חייך, ראיתי שהוא מרגיש לא בנוח על ידי, אולי בגלל שהתנהגתי נורא בקרירות, לא היה לי כח לאף אחד.
סער: "אפשר לקבל את המפסר פלאפון שלך?" הוא שאל פתאום ואני הבטתי בו
אני: "למה?"
סער: "מה זאת אומרת למה? כי אה... את נראית לי נורא חמודה"
אני: "טוב..." אמרתי בשקט והקלדתי את מס' הפלאפון שלי במכשיר שלו.
---
"וואו, הבית ספר הזה ענקי" נטלי אמרה והביטה סביבה
לירז: "למה, איך היה הבית ספר הקודם שלך?"
נטלי: "קטן, 2 כיתות בכל שכבה" היא צחקה
דורין: "מה, איך אפשר ככה? טוב, עוד לא ראית כלום, יש חתיכים"
נטלי: "חוץ מהחבר של מיטל, אה סליחה, חבר לשעבר לא ראיתי פה מישהו חתיך" היא אמרה ושתיהן הביטו בה במבט מזהיר
נטלי: "מה, אתן סתומות? אל תגידו שהוא לא חתיך, לא אמרתי שאני הולכת להתחיל איתו, פשוט אמרתי שחוץ מימנו אין עוד מישהו חתיך... בנתיים"
דורין: "אה... כן, את צודקת" היא חייכה
לירז: "הנה היא..." היא אמרה בשקט והסתכלה לכיוון המחששה
---
ראיתי שלירז, דורין ונטלי מתקרבות, עם כמה שאני אוהבת אותן לא היה לי כח לאף אחד... הדלקתי עוד סיגרייה.
לירז: "את בסדר?" היא שאלה ושלושתיהן התיישבו על ידו
אני: "כן.. כואב לי לעשן בגלל העגיל" חייכתי, ניסיתי להעביר נושא, לא היה לי כח לחפירות על בן
דורין: "תקשיבי, תשכחי ממה שהיה בכיתה"
אני: "כן עזבו, לא בא לי לדבר על זה כל כך... סער בא לפה מקודם וביקש את מס' הפלאפון שלי..."
נטלי: "באמת? הוא שווה" היא חייכה
אני: "כן... כל כך בא לי להיות עם אחרים ואני פשוט... פשוט מרגישה שאני לא מסוגלת"
לירז: "הנה, בן ממשיך הלאה והגיע גם הזמן שלך להמשיך, תפסיקי להיותתקועה על המפגר הזה"
אני: "אני אוהבת אותו..." אמרתי בשקט
---
"בני... אתה בא אליי היום?" נועה שאלה בקול מתפנק וחיבקה אותו לעיני כל הקפיטריה
בן: "אה, יש לי אימון"
נועה: "אחרי האימון"
בן: "לא יודע ניראה מאמי..."
נועה: "טוב" היא חייכה.
הנה היא, בן מייד קלט אותה, את מיטל, נכנסת לקפיטריה, לבושה כל כך מוזר, נראית כל כך מוזר, כל כך לא היא. היא יפה. הוא רוצה לחבק אותה, ללטף אותה ו...
נועה: "בן?!"
בן: "אה?"
נועה: "מה יש לך, אני שעה קוראת לך..."
בן: "מה?"
נועה: "האיפור בסדר?" היא נמדה מולו
בן: "מה? כן כן נועה..." הוא ענה בחוסר סבלנות
---
"הנה הם..." לחשתי, הוא הביט בי ואני השפלתי את מבטי.
קניתי פחית קולה ודורין קנתה בורקס גבינה, התיישבנ באחד השולחנות.
לירז: "אז מה... למה עברתן לכאן?" היא פנתה אל נטלי
נטלי: "כי... הבית שם היה... ממש יקר ואמא שלי... היו לה בעיות שם עם העבודה וזה..."
לירז: "אה, הבנתי" היא חייכה "וטוב לך פה?"
נטלי: "האמת שקצת מוזר, האנשים פה מוזרים, מתגעגעת לחברות שלי והכל"
דורין: "לא נורא, את תראי שתשתלבי מהר"
---
וככה עבר לו שבוע, שבוע כל כך מעצבן. בכל יום הייתי צריכה לראות את המבטים המתנשאים של נועה, לראות את בן דבוק אלייה כמו דבק מגע, הכל היה כל כך מעצבן. אבא גילה על העגיל בלשון ודווקא לא כעס, מאיה אמרה שזה מגניב.
---
נכנסתי הבייתה ומייד הורדתי את כל הבגדים שלי, הזעתי כמו מטורפת, הדלקתי את המזגן על הכי קר ונכסנתי להתקלח, לא יכולתי להפסיק לחשוב עליו. איך הוא הצליח לשכוח אותי כל כך מהר?
יצאתי מהמקלחת ולבשתי תחתונים וגופייה, התחברתי לאייסיקיו וכתבתי אוואי
---
לא יודעת אם פה, תנסו...
נטלי, דורין ולירז - אוהבת 3>
.
כשאתה לא איתי זה
העצב הגדול מכולם,
הכאב המושלם
---
מייד התחילו להישלח כמה הודעות
~*~*~
נועה - אולי חלאס כבר עם כל האוואים הדכאוניים שלך?!
~*~*~
לא התייחסתי להודעה שלה ויצאתי מחלון השיחה שלה
~*~*~
לירז - בובי?
אני - אה מאמי?
לירז - מה עושה?
אני - סתם כלום ואת?
לירז - עוד מעט הולכת לעמית😊
אני - תהנו חחחח
~*~*~
רשמתי וצבא לי הלב. כל כך התגעגעתי לימים שבן היה בא אליי או שהייתי הולכת אליו, שהיינו כל היום ביחד
~*~*~
לירז - מה חוץ מיזה?
אני - סתם, הכל חרא את יודעת
לירז - יש ביום שישי מסיבת יום הולדת לאסף, הוא עושה בג'וני קיי
אני - מה, יכניסו ותנו לשם?
לירז - כן אל תדאגי, את באה נכון?
אני - כן בטח... צריך לקנות לו מתנה
לירז - בואי נלך מחר אחריי בית ספר?
אני - סבבה...
לירז - טוב מאמי אני עפתי לעמית.. מואהה!
אני - ביי מאמי:]
~*~*~
בן - את פה?
אני - כן...
בן - מה קורה?
אני - רגיל איתך?
בן - למה האוואי ככה?
אני - ככה
בן - טוב מה יש לך?
אני - כלום
בן - את באה למסיבה של אסף?
אני - כן ואתה?
בן - בטח חבר טוב
אני - סבבה... איך היה באימון?
בן - מאיפה את יודעת שהיה לי אימון?
אני - אני זוכרת שבכל ימי ראשון, שלישי ורביעי יש לך אימון
בן - אהה...חחח היה בסדר
אני - סבבה
~*~*~
וככה השיחה הסתיימה, לא היה לנו על מה לדבר. זאת אומרת, בטח שהיה אבל המרחק בנינו היה עצום, הרגשתי שאני כבר לא מסוגלת להיות ולדבר איתו כמו פעם, למרות שרציתי, הרי סיכמנו שאנחנו ידידים.
---
"את מוכנה?" קייט נכנסה לחדרה של נועה
נועה: "כן" היא ענתה. שתיהן יצאו מהבית. הדרך לפסיכולוג הייתה די קצרה, קייט הורידה אותה שם ונסעה לשתות קפה באחד מבתי הקפה באיזור.
"היי" נועה אמרה לאחר שנכנסה אל חדרו של הפסיכולוג, ג'ון ווינסטון.
ג'ון: "מה נשמע? רוצה לשתות משהו?"
נועה: "לא, יש לי" היא חייכה והרימה את בקבוק המים שבידה
ג'ון: "בואי שבי..."
נועה התיישבה והם התחילו לדבר על כל מה שעבר עלייה לאחרונה, בכל פעם ששמה של מיטל עלה ליבו של ג'ון נצבט, הוא כל כך רצה לחבק את מיטל, להגיד לה שיהיה בסדר.
נועה: "וזהו... לפעמים אני מדמיינת איך אני רוצחת אותה, חברה שלי אומרת שאני מתנהגת כמו פסיכופטית"
ג'ון: "למה את מדמיינת את הדברים האלו? הרי, את עכשיו עם הבחור ההוא והיא לא"
נועה: "אבל אני יודעת ש..." היא התחילה להגיד והשתתקה, ג'ון הבין, היא לגמה קצת מבקבוק המים הקר והמשיכה לדבר "אני יודעת שהוא עדיין אוהב אותה, אני רואה את זה בעיניים שלו, כשהוא רואה אותה הוא לא מפסיק להתסכל עלייה ו.... זה קורע אותי"
ג'ון: "טוב, הם היו הרבה זמן ביחד את יודעת, זה לא כל כך פשוט לשכוח ככה מישהו"
נועה: "כן אבל... זה כל כך פוגע, אני והוא מדברים והיא פתאום עוברת, הוא ישר מסתכל עלייה..."
הם המשיכו לדבר עד שהגיעו לנושא האוכל
ג'ון: "אמא יודעת כבר?"
נועה: "לא... חברה שלי ידעה אבל אמרתי לה שהפסקתי"
ג'ון: "ולמה את לא מפסיקה?"
נועה: "אני לא יכולה, אני... בפנים. זה נותן... אתה בחיים לא יכול להבין, אף חד שלא נמצא בזה לא יכול להבין"
ג'ון: "תנסי אותי"
נועה: "בכל פעם שאני יורת קילו אני מתמלאת באושר, מוצפת בשמחה, בכל פעם שאני מקיאה הרבה אני מרגישה מלכה, מרגישה... נעלית, טובה מכולן... כל פעם אני מתקרבת עוד ועוד לשלמות הזאת שכל כך הרבה אנשים רוצים אותה"
ג'ון: "את מאמינה שקיים כזה דבר, שלמות?"
נועה: "בטח"
ג'ון: "מה זה שלמות לדעתך?"
נועה: "אה... אני חושבת שלדעתי שלמות זה קודם כל שליטה עצמית, לשלוט בכל דבר..."
ג'ון: "סליחה שאני מפסיק אותך אבל את יודעת שיצא לי לדבר עם כמה שחולות שהפרעות אכילה ו..."
נועה: "הפרעות עם האוכל"
ג'ון: "אוקיי... יצא לי לדבר עם כמה בנות שיש להן... בעיות עם האוכל כמו שאמרת ו... ואצל כולן היה את הדבר הזה של השליטה העצמית, זה עוד מאפיין של המחלה, לשלוט בעצמך, בגוף, בנפש"
נועה: "זה נכון, זה הדבר הכי חשוב אבל זה לא רק לשלוט בגוף... ה גם לשלוט בחיים. למשל שהחדר תמיד יהיה מצוצח ונקי, שליטה ברגשות, שליטה במוח, בחשיבה בכל... שליטה במה אני מכניסה לפה..." היא אמרה והשפילה את מבטה. זה כאב לה. "לפעמים אני חושבת שאם... אם היו מחזירים אותי אחורה לא הייתי נכנסת לזה"
ג'ון: "אז למה את לא הולכת לטפל בזה?"
נועה: "אי אפשר... זה... כל כך קל להיכנס וכל כך קשה לצאת. בלתי אפשרי לצאת"
---
השעון המעורר צלצל, הבטתי בו וראיתי שהשעה 7 ורבע. מייד קמתי ושטפתי פנים, לא היה לי תאבון בכלל, הרגשתי רע. לבשתי ג'ינס רגיל בגזרה ישרה, טי שירט שחורה חלקה ואת האדידס השחרות שלי, התאפרתי קצת,גרגרתי מי פה בשביל העגיל ויצאתי מהבית לכיוון התחנה, האוטובוס הגיע די מהר, התיישבתי במושב הכי אחרון, לא רציתי שאנשים יביטו בי, רציתי להיות בסוף, לבד. הבטתי דרך החלון, רציתי לבכות, נזכרתי בכל הדברים שאני ובן עשינו, איך שהיינו מבלים, איך שהיינו עושים אהבה ורגלינו היו מסתבכות מתחת לשמיכה. הנה התחנה שלי, קמתי בלי חשק וירדתי, התחלתי ללכת לכיוון בית הספר בדרך ראיתי את המכונית של בן עוברת, הוא לא ראה אותי, אבל אני ראיתי, גם נועה הייתה בפנים. רציתי לצרוח.
כיביתי את הסיגרייה על המדרכה מול שער בית הספר ונכנסתי, עליתי באיטיות לכיתה שלי, הרגשתי איך נשמותיי נעשות כבדות וכבדות יותר.
"היי..." דורין חייכה אלייה, חייכתי בחזרה, לא היה לי כח, התיישבתי במקומי והנחתי את ראשי על השולחן, רציתי רק לישון ולא לקום, לעולם.
---
"ו... ותראי, הוא קנה לי מחשב חדש אני פשוט בשוק" אנה אמרה בחיוך
דנה: "איזה כייף לך שיש לך מישהו שככה אוהב אותך"
אנה: "אין לך מושג... אני כל כך מאושרת וזה מצחיק, אני בלי רגליים כמעט, אני צריכה לרצות להתאבד או משהו..." היא צחקה
דנה: "זה טוב שאת לוקחת את זה ככה בהומור... איך המצב עם זה באמת?"
אנה: "בכל טיפול או פגישה אומרים לי שיש שיפור מהפעם הקודמת, זה טוב, אני מתקדמת"
דנה: "אני שמחה בשבילך" היא חייכה וחיבקה אותה.
---
הצלצול שמבשר את תחילת הפסקה נשמע, מייד יצאתי החוצה לשירותים, בדרך תקלתי בבן
"היי" אמרתי
בן: "מה קורה?" הוא הביט לי נשיקה מהירה בלחי
אני: "סבבה... תגיד כבר קנית מתנה לאסף? מחר המסיבה..."
בן: "לא עוד לא, וואלה לא יודע מה לקנות לו"
אני: "רוצה לבוא איתנו? אנחנו הולכים לקנות לו אחריי הלימודים"
בן: "אני הולך לנועה" הוא אמר והשפיל את מבטו.
אני: "אה... ואחריי זה, רוצה נלך ביחד?"
בן: "ביחד?"
אני: "כן סתם נלך כזה לקניון, נקנה לו משהו... וזהו"
"אני לא יודע מה להגיד לך" הוא אמר בשקט
אני: "לפחות תגיד משהו, אל תשתוק בן... אמרנו שאנחנו ידידים לא?"
בן: "נועה לא תסכים לזה בחיים" הוא אמר וליבי נצבט. פתאום היא קובעת, פתאום היא מחליטה.
אני: "יודע מה? שתמצא את העמוד שדרה שלך, תודיע לי" אמרתי בעצבים והלכתי משם.
הלכתי ישר למחששה, עוד סיגרייה, בימים האחרונים אני מעשנת כמו קטר, קופסה נגמרת לי ביום בלי שאני שמה לב בכלל, הפלאפון שלי צלצל, הוצאתי אותו מכיס והבטתי על הצג...
יאא נוו!!!!
איזה ונהה הנועה הזאתת!
רצחחחח 😠
המשךךךך
