מזה הקצר הזההה???
התקציר של הפרק הקודםם יותר ארוך מאשר הפרק הזה!!
😢
תמשיכיייי
מהההההההה זה...זה לא פייייר
קצר כלכךךךךךךךךךךך
תמשיכי עודד מאמיייי
na ma at zoheket???
ani roza emsheh aroh!!!
הגעתי הביתה הסתגרתי בחדר נעלתי את עצמי ולא יצאתי,
חשבתי לעצמי , מהחדר הזה אני לא יוצאת עד שאני לא ייפתור את הבעיה..
חשבתי חשבתי וחשבתי
==============================
פרק שישי
חשבתי חשבתי וחשבתי החלטתי לצאת שוב..
לאותו מקום באותה השעה..
ושוב ראיתי את אותו אור ושוב הלכתי אליו וככל שהתקרבתי הוא התעצם וגדל..
"מאייי קומייי כבר..!!"
"מה זה איפה אני מה קורה פה?"
"איפה את? בבית כרגיל תגידי מה יש לך , זו כבר פעם שניה שאני מוצאת אותך ב4 לפנות בוקר.."
"איפה את מוצאת אותי ב4 לפנות בוקר..!?" ניסיתי לחקור את אמא אולי בכל זאת אני אצליח לגלות מה קורה לי
"טוב מאי אני ואת צריכות לדבר בהזדמנות שיחה רצינית ולא ככה על רגל אחת ,
אז תקשיבי לי , קחי את עצמך בידיים ותצפי לשיחה מאוד רצינית גברת צעירה כי יש לנו המון על מה לדבר.."
אמא יצאה וסגרה אחריה את הדלת..
על השידה נשארה ארוחת הבוקר שהיא הכינה לי , אבל לא היה לי חשק לגעת באוכל..
פשוט לא רציתי .
נגעלתי מעצמי, אמא רוצה לדבר איתי, על מה?! אמא ואני בחיים לא דיברנו בשיחות אחת על אחת ,
מעניין מה היא רוצה..
הייתי חיבת לעשות משהו עם עצמי הרגשתי מתה בעודי בחיים
שטפתי פנים והחלפתי בגדים,
פתאום הבחנתי בשריטות קלות על הבטן שלי .. איך הם הגיעו אלי?! חשבתי לעצמי.
נבהלתי , מרוב פחד התחילו לזלוג דמעות מעיניי.
אני מפחדת מעצמי.. מפחדת מאוד..!
התלבשתי נעלתי נעליים והתחלתי לרוץ לכיוון ביתה של מור..
בדרך שוב פגשתי בילד שראיתי אתמול , הילד שהיה נראה לי כל כך מוכר.
כל כך רציתי לשאול אותו למה כל פעם שאני רואה אותו הוא מחייך , ולא ניגש לדבר אלי, אבל פחדתי.
העיניים שלו כל כך חדרו אליי ואל מחשבותיי , כל הדרך לבית של מור התמונה שלו התרוצצה לי במוח..
"טוב מור תקשיבי זה לא הולך ככה.."
אמרתי מיד כשנכנסתי לחדר של מור
"אני לא מוכנה שתסתירי ממני דברים שכל כך מכאיבים לי ומפחידים אותי ככה לא נוהגות חברות אמיתיות.."
צעקתי , כל כך כעסתי עליה, חשבתי שהחברות בינינו יותר חזקה מסודות מטופשים..
"אבל מאי את לא מבינה..! זה עניין שלך גם אם הייתי רוצה אני לא יכולה אסור לי להתערב בזה..!"
"מי מונע בעדך"! שאלתי אותה מחכה לתשובה.
אבל לא קיבלתי אותה.
מור עמדה קפואה במקום כאילו מנסה לרמוז לי שאני קרובה לפתרון שאני אעשה מאמץ קטן, אבל כלום.
שום מילה לא יצאה מפיה..
"ומה אני אמורה להבין מזה?! שאת לא מוכנה לעזור לי ?! שלא איכפת לך ממני?
איפה כל השנים של החברות שלנו נעלמו? איפה שכחת את הכבוד שלך אליי?! מה נסגר איתך ילדה? הרי רק אתמול היינו החברות הכי טובות מאי ומור את זוכרת?! מה יש לך!?" נתתי לה דחיפה קטנה והיא צנחה על המיטה.
היא כיסתה את פניה בשתיי ידיה ולא הביטה עליי אלא פשוט המשיכה לשתוק
"מור..!?" שאלתי, הייתי כבר נואשת..
כשראיתי שמור לא מתכוונת להמשיך ולענות לי יצאתי מחדרה וטרקתי את הדלת..
אמא של מור שאלה אותי אם קרה משהו , אך מרוב עצבים לא עניתי גם לה, פשוט יצאתי..
הייתי מוכרחה לשחרר עצבים הייתי חייבת לפרוק את כל הכעס שבי.
הכעס על זה שדווקא עכשיו אמא החליטה להתערב לי בחים
ודווקא עכשיו החברה הכי טובה שלי מפנה לי עורף, דווקא עכשיו ברגע כזה שאני כל כך זקוקה לכולם
כולם מפנים לי עורף..
הלכתי לאיזה פארק באיזור הבית שלי והתחלתי להסתובב, היקפתי אותו לפחות 15 פעמים , אבל לא התייאשתי.
המשכתי והמשכתי לא היה איכפת לי מכלום, ושהעולם ?! יחכה..!
כל כך כעסתי על כולם , כל כך התעצבנתי מהאדישות של האנשים.
לקראת הערב כשהייתי בטוחה שאני מוכנה לשיחת "המוסר" של אמא, החלטתי לחזור הביתה.
נכנסתי הביתה התיישבתי במטבח וקראתי לאמא..
"מאי תקשיבי זה לא הזמן לדבר.."
"זה בדיוק הזמן אמא" אמרתי לה מנסה לזרז את התהליך "תקשיבי נמאס לי מהאדישות של כל העולם, רצית שנדבר אז נדבר עכשיו.." אמרתי במין סמכותיות כזו שהפתיעה אפילו את עצמי..
אמא התיישבה ומפיה יצאה אנחת ייאוש של יום מפרך.
"תקשיבי מאי. את הבת הבוגרת שלי. הבת הראשונה שלי. וכל מה שאני אגיד לך זה רק כי אני דואגת לך..
המצב שלך כבר מתחיל להדאיג אותי , זו כבר פעם שניה אני מוצאת אותך פה בגינה כשמסביבך ..."
המשךךךךךךךך דחוףףףףףףףףףףף
אייי מה הסיפור שלה חחח מוזרההה..
היא? ילדה מאוד מתוסבכת ומסכנה..
בקיצור יפות שלי אין המשך עד יום רביעי כי אני מחר נוסעת לטיול עם הלהקה שלי ..
ביושש
את כותבת ממש יפה תמשיכי(: 😮
יויויויויוו תמשיכי דחוף אני במתח פה ~!$@#
אתר האהבה הישראלי