הזכות לאהוב

נראה כמו התחלה של סיפור מעניין ויפה
אהבתי ת'רעיון של הסיפור
תמשיך מאמי =]

חחח זה כמו איזה סרט של טום קרוז.. שכחתי איך קוראים לו
ונשמע מעניין.. תמשיך
טלוש

עוד מישהוא?
כדי שאני אדע בטוח שצריך להמשיך את הסיפור

המשך! ותהיה בטוח!!

פרק 2:
כבר כמעט ערב, עבר רק איזה שלוש שעות מאז שיצאנו מנמל. אבל כבר עכשיו הבנתי שאין הרבה מה לעשות על הספינה הזאת, היא לא נועדה להעברת של תיירים. כנראה פעם היא הייתה ספינה מסחרית, ורק מאוחר יותר בזמן שהוציאו חוק לבעל הספינה בא רעיון להעביר בא תיירים לאי "ארנטיו". הרי מי יחפש בספינה הזאת, כשרק ראיתי אותה לא הייתי בטוח שהיא בכלל מסוגלת לזוז ממקום. המוכסת בחלודה וניראת כאילו כבר טבעה כמה פעמים. ורק קול של רב-חובל המלא בבטיחות ומשכנע עצר אותי מלוותר על הרעיון ולחזור אל החיים שלי.
אפילו לדבר אין עם מי , אני התייר היחידי וצוות הספינה פשוט מתעלם ממני כמו ורב-חובל שכולם כאן בספינה קוראים לו פשוט "קאפ".
לכן אני עכשיו פשוט יושב בתא שלי ומתבונן דרך החלון על הים, על משחקי הגלים ומקווה שיצא לי לראות איזה לוויתן או דולפין. אבל בינתיים הים ריק אין אף אחד רק הראש של מנוע.
אבל עם הזמן הבנתי שאני נהנה מהתבוננות על הים, לא רק בגלל הראש המרגיע שלו אלה גם בגלל שהוא מזכיר את הבית שלי הישן שבו גדלתי. סגרתי את העיניים והזיכרונות החזירו אותי לשם. הנה אני עומד ליד הבית המוכן ללכת לבית הספר, לפני הדרך שמובילה ישר אליו, אבל למרות שהיא הייתה דיי ארוכה כקילומטר, אף פעם לא הייה משעמם ללכת בה.
כי למשך כל הליכה בה אפשר הייה לראות את הים, והים הוא תמיד שונה, אבל רק מי שחיי ליד ים יבחין בכך. כמו שסטפני פעם אמרה "לפעמים נראה שים הוא כמו בני אדם משתנה וגם כל הזמן נלחם נגד המסגרת שנמצא בה, רק לא יודע בשביל מה" .
החלטתי להישאר בזיכרון הזה, כי הוא הייה נעים לי. רציתי לראות שוב פעם את הבית ספר שלי מאז שסיימתי אותו עבר כבר עשרים שנה ומאז כבר לא ביקרתי שם. גם לא נזכרתי בו, כי התרופות לוקחות ממך את צורך בלהיזכר דברים נעימים. הרי זה גם אהבה, אהבה אל העבר שלך.

המשכתי הלאה בזיכרונות,זה הייה כיתה ט', אולי השנה הכי מאושרות בחיי. כי אז הכרתי את סטפני. זה הייה יום דיי רגיל בשבילי פשוט חזרתי מבית הספר והתבוננתי על הים, כשפתאום על החוף שמתי לב על שני אנשים את אחד זיהיתי מיד זה הייה סאמי. אחד החברים של הבן אדם הכי שנוע עליי- ניק.
הם היו לא רק כנופיה של בית הספר אלה גם כנופיה של שכונה שלי אף אחד לא העיז ללכת נגדם חוץ ממני. אבל יותר התעניינתי בבן אדם השני, לא רק בגלל שפעם ראשונה ראיתי אותו אלה גם בגלל שזו הייתה נערה יפה עם עיניים כל כך יפות ועמוקות שנראה כאילו אתה מסתכל אל תוך השתקפות של הים. אף פעם עוד לא נדהמתי כל כך מהיופי של מישהי כמו עכשיו לכן לא יכולתי לעמוד על המקום כשהבנתי שסאמי הולך להכות אותה, קפצתי עליו מאחורה והבאתי מכה חזקה בראש. זה הספיק לו, הוא נפל חסר הכרה על החול.

טוב כנראה אין משמעות להמשיך את הסיפור..

הייה לי משעמם אז החלטתי להמשיך סיפור שלי
למרות שכמעת בטוח שאף אחד לא יקרה אותו
אבל שיהייה, רב דברים כותב בשביל עצמי כי זה עוזר להבין דברים =)

פרק 3:
היא ישבה לידי, על חוף הים, מתבוננת בים, ללא להגיד מילה. אך הייה מובן, שיש לה הרבה מה להגיד לי, אבל היא לא יכלה. "למה הזמנת אותי לכאן?" כשכבר לא יכולתי לסבול יותר את השקט, שאלתי אני.
"להסתכל על הים" בקול נעים כמו שירה של ילדי מקהלה ענתה היא.
"אבל למה?"- המשכתי אני עם שאלות כי לא יכולתי להבין דבר ממה שהיא עושה.
עבר שבוע שלם אחרי הקרב שלי עם סאמי, וגם אז לא הבנתי שום דבר. אני הצלתי אותה מבחור רע והיא בוכה ומבקשת ממני להסתלק.
ואתמול אני פתאום מקבל פתק "תפגוש אותי ליד אבן האדום, שמי אני לא מציינת כי אני יודעת שאתה תבין מי אני". לא יודע למה, אבל מיד חשבתי עלייה, כנראה פשוט רציתי שזאת תהייה היא, רציתי שוב להסתכל אל תוך עיניה, רציתי שוב לתבוע בהם.
"אתה יודע, לא תמיד על הכול אפשר לדבר ויש דברים שצריכים להבין בעצמך" פתאום התחילה היא לדבר. "אני כל כך רוצה לספר לך עכשיו הכול, אבל פשוט לא יכולה.
אבל עם הזמן אתה תדע הכול וגם תבין הכול".
סוף-סוף שמעתי ממנה משהוא, אך עדיין לא הבנתי שום דבר. "מה את רוצה ממני?" שאלתי את השאלה אולי הכי טיפשה אבל יחד עם זאת שאלה שהטרידה אותי מאז שנפגשתי איתה כאן ליד אבן האדום. ועוד פעם הייתה דממה, הייה לה קשה לדבר, אבל לפחות הייתי יכול להיות בטוח בכך שמה שהיא אומרת אמת.
"אני צריכה אותך... זה טיפשי אני יודעת... הרי אני בכלל לא מכירה אותך... אבל מה שעשייתה אז.. סיפר הרבה עלייך... וגם עינייך... לפי עיניים אפשר להבין הרבה על בן אדם.. יש בהם קצת כעס אבל זה כעס הטוב... שאיתו יוצאים הלוחמים למלחמה להגן על מה שהם אוהבים".
לא ידעתי מה לענות, כי מה שהיא אמרה הייה כל כך לא צפוי בשבילי, עוד אף אחד לא הייה זקוק לי, אפילו יותר מזה אני תמיד הייתי לבד, אך את זה הבנתי רק עכשיו. כשהיא יושבת לידי במרחק מגע של היד.
כנראה שאני צריך לענות לה משהוא אבל מה? הבנתי שהתשובה הייתה כבר בליבי, מהרגע זה, גם אני הייתי זקוק לה. מרגע זה, היא הפכה לחלק מחיי, לחלק ממני, למשהו שקשה לי אפילו לנשום בלעדיו כשהיא רחוקה. אבל כל מה שהצלחתי להוציא מעצמי באותו רגע הייה "כן" יבש. אבל זה הספיק לה, היא חייכה אליי ואמרה "תודה".
היא קמה לרגליה והלכה אל הים, בלי מילים הבנתי שאני צריך ללכת אחריה.
ההליכה שלה הייתה כל כך קלה ויפה שאפשר הייה לחשוב שהיא נהנתה מפשוט ללכת על חוף הים ואולי ככה והייה.
היא הביאה אותי לבניין ישן שפעם שימש כמגדלור, ועכשיו כאן אהבו להיפגש זוגות שאוהבים אחד השני, עד עכשיו לא הבנתי מה כל כך מיוחד בכך לחבק אחד את שני , להתנשק, כל הזמן לדבר על אהבה שלהם . אך עכשיו, כל כך רציתי בעצמי לנסות לעשות את זאת, לחבק את סטפני ולחוש אותה בזרועותיי, אבל הרגשתי שאסור לי לעשות,כי בכך אני יכול רק להרוס הכול ואני רק התחלתי לבנות.
"אני באה לכאן כל יום בסביבות שעה תשעה אז אם אתה עוד פעם תרצה לראות אותי פשוט תבוא לכאן, אני מצטערת שזה בינתיים הדרך היחידה להיפגש איתך, אבל מבטיחה שהכול בקרוב ישתנה."

סטס תמשיך =]

וואיי מאמי זה מדהיםםם =]

אחד הדברים הכי חזקים שקראתי בחיים שלי...

מחכה להמשך חמודדדד...

אוהבת המווווןןן
-לילוש-

האמת לא קיוותיתי לקבל תגובות
אז תודה עליהם ואני שמח שאהבתם 😊

ואני מקווה שהמשך כבר יהייה היום

פרק 4:
למחרת עוד פעם באתי למגדלור, לא ידעתי למה או שפשוט לא רציתי להאמין שאני יודע למה. הרי התחלתי להבין דברים. התחלתי להבין שאני אוהב אותה וברגע שהיא תעזוב אני ארגיש כאב. ואני לא רציתי בכך, לכן אני צריך לעשות הכול כדי שהיא לא תעזוב, כדי שהיא תהייה איתי. אני עוד לא הספקתי להכיר אותה לעומק, אך אני כבר יודע שהיא האחת, הייה לי מזל למצוא אותה עכשיו עוד בתחילת דרכי בחיים ועוד לא בזבזתי מלא זמן של על דברים שטותיים. אבל עכשיו הכול ישתנה יש לי מטרה בחיים, מטרה טהורה, אני רוצה לעשות אותה מאושרת, אני רוצה להגן אותה מכל הצרות העולם, אני אהיה תמיד לידה כשהיא תצטרך עזרתי, ואני אעשה הכול כדי שוב פעם לראות את חיוך עולה על פנייה.
"באתה" פתאום שמעתי כל שלה מאחורי, וכל המילים שרציתי להגיד לה נעלמו מתוך זיכרון שלי, ולא ידעתי איך לענות.רק הצלחתי לעשות תנועה מוזרה של הראש שמשמעותה הייתה "כן".

היא חייכה ושוב פעם אמרה לי "תודה", והמילה הזאת ייצרה בתוכי איזושהי הרגשה מוזרה, הרגשה של שלווה משולבת עם שמחה, כנראה לזה אנשים קוראים אושר. אבל למה מילה אחד כל כך פשוטה עושה אותי מאושר?
"על מה אתה חושב?" שאלה היא אותי.
"איך הבנת שאני חושב על משהוא?" ניסיתי אני למצוא דרך כדי לא לדבר על מחשבותיי.
"כי אתה שותק, ולא אמרתה מילה מאז שבאתי, אז כנראה בינתיים מחשבותייך תפוסים עם איזה שאלה שאתה מנסה לענות עלייה".
התשובה שלה הרשימה אותי, אף פעם לא פגשתי בן אדם שכל כך טוב יכול להסתכל אל תוך נפש של בן אדם אחר, הלוואי גם אני יכולתי לעשות זאת, באותו רגע כל כך רציתי להסתכל אל נפש שלה, לראות מה קורה שם, רציתי לחוש מה שהיא מרגישה. רציתי להבין מה היא רוצה, כדי שאני אוכל לעשות אותה מאושרת.
וברגע ההוא הבנתי למה אני מאושר כששומע ממנה את המילה "תודה" כי כשהיא אומרת תודה, זה אומר שאני עשיתי משהוא טוב בשבילה וכל מעשה טוב שבן אדם עושה כלפיי בן אדם שני מתקרב את שניהם לאושר.
"כן, חשבתי על מה זה אושר" סוף-סוף הוצאתי מעצמי מילים.
היא שוב פעם חייכה ואמרה
"אושר זה חיים, ועצב זה כשאתה מפסיק לחיות"
"אפשר אני אחשוב על זה ואתן לך תשובה בעוד שבוע" עניתי לה עם חיוך, כי באותו רגע לא הצלחתי להבין את משמעות דבריה.
"בטח, אני יודעת שאני ממש מעצבנת לפעמים עם כל דבריי חוכמה שלי, פשוט הן נולדות בי בעצמן, כנראה זה בגלל שבודד לי מאד"
המילים אחרונות הפתיעו אותי, איך יכול להיות שלבן אדם כזה מיוחד בודד.
היא כנראה קלתה את המבט שלי והמשיכה
"לא בעיה לא בבחורים יש אותם מלא מסביבי, אבל אף אחד מהם אפילו לא ידע להקשיב, אני אפילו לא מדברת על להבין אותי.. אני יודעת שזה קשה אבל לפחות להקשיב, אז אני לפחות אדע שאני באמת חשובה לו, אז אני אדע שהוא רוצה שאני אהיה חלק ממנו ולא רק רכושו שהוא מראה לחברים שלו. אם אני אתחיל לשעמם אותך, פשוט תגיד.. אני יודעת שאני נורא מעצבנת."
"מה פתאום" מיד עניתי לה "את מדהימה"
"באמת?" שאלה היא אותי והתחילה לצחוק, ושוב הרגשתי את אותה הרגשה שהרגשתי כשהיא אמרה לי "תודה".
"כן" עניתי אני.
"אבל אתה אפילו לא יודע את שמי, איך אתה יכול לדעת שאני מדהימה?"
"האם שם של בן אדם קובע מי הוא. מעשיו ומחשבותיו הם הדברים הקובעים מי הוא הבן אדם" פעם הראשונה הצלחתי להוציא מעצמי כאלה מילים, מילים האלו כנראה גם הרשימו אותה. היא הסתכלה עליי, עם מבט בוחן. ורק אמרה
"אתה צודק, אבל בכל מקרה שמי סטפני"
"נעים מאוד, שמי סטנלי אבל כולם קוראים לי סטן".

יאא אהבתי מאווד!
תמשיך תמשיך..זה יפה! =]

יאא זה כזה מושלםם!!
אהבתי מאודד

המשך מאמי

יאוו זה מושלםם
אתה כותב מהמם ובכלל הרעיוןן =]
תמשיךך
לילה טוב