הגשם ישטוף תדמעות

פרק 1:
[/COLOR][/B]
הקדמה:
"אאאופ אין לי כוח להיכנס לשיעור של שולה" אממרתי לליוי,
"יש רק עוד שעה אחת והולכים הביתה יאללה אנחנו מאחרות.."אמרה
קוראים לי עידן אני בת 15 עוד מעט ,רזה ,שיער שחור מדורג עם פוני לצד (כמו כולן)
עיינים ירוקות לא גבוה
וגם לא נמוכה.
לנוי היא החברה הכי טובה שלי, היא די דומה לי.
באתי להיכנס לכיתה ואז מישהו תפפס ביד וסיבב אותייי,
זה היה לינור, הילד שאני אוהבת, הוא גבוהה, קוצים עייני דבש כאלה,
תמיד מחייייך ומשהו בו תמיד גורם לי לצחוק.
"אאאאת באה איתי" הוא אמר
ניגררתי אחריו,
"נו מההההההההה?" שאלתי אחרי שכבר כמה דקות אני הולכת מבלי לדעת לאן,
"נו בואיי.." אמר
"נוווו לינור יש לי שיעוווווור"
"הגענו" הוא אמר..היסתכלתי סביביי לא היה שום דבר מיוחד..
היינו מאחורי אייזה בניין בסוף הבצפר, לא היה שם אף תלמיד, רק אני והוא.
"למה הבאת אותי לפה?" שאלתי
"סתם"
"מההההה סתםםםםםםםםם? הלכתי עד לפה, לא ניכנסתי לשיעור של המורה
של המפלצת הזאת ובסוף אתה אומר לי סתם?"..
"לא יודע" הוא היתקרב אליי "שמעתי שאמרת שלא בא לך להיכנס לשיעור אז רציתי שמישהו יבריז איתי"
"ווואלה" אמרתי בפרצוף מאוכזב:\
הוא היתקרב אליי..הרגשתי את נשימותיו..הוא חיבק אותי..והצמיד אותי לקיר..
הייתי בעענניים הלב שלי דפק כל כך מהר עד שהייתי בטוחה שהוא מרגיש את פעימותיו..
היסתכלתי עליו והתנשקנו..
לא האמנתי שזה באמת קורה לי,ידעתי שהוא לא סתם רצה שמישהו יבריז איתו.
לאאט לאט הוא הרים לי תחולצה אמרתי לו "לינור" בכעעס..והוא הפסיק.
"אני אוהב אותך" אמרתי לו שגמני אותו..אחר כך חזרנו לכיתות, קיצר מאז אנחנו חברים כבר ארבעה חודשיים וקצת.
הוא מתקשר אלי כימעט כל יום..ואני אצלו כל יום שישי הכי טוב לנו שבעולם.

הכל התחייל ביום שלישי.
זה היה יום גשם קררררר, הייתי בצופים (הצופים נימצאים בבצפר שלנו)..ולא מצאתי תקבוצה.
הבצפר הזה כל כך גדול שלא מוצאים אף אחד..היה חושך ולא ראיתי כלום,
כבר כל המכנס שלי היה רטוב מהגשם, היתקשרתי ללנוי אבל היא לא ענתה.
פתאום מצאתי את עצמי קרובה למקום שהיתנשקנו בפעם הראשונה, שמעתי משם רעשים,לא ידעתי אם להיתקרב או לא.
התקרבתי באיטיות ובשקט ובעודי כולי רטובה,
ראיתי שני אנשים מתנשקים, חייכתי חיוך ככל כך גדול, חשבתי על הנשיקה הראשונה של עם לינור שם.
גם הם מתנשקים שם ממש "סימטת האוהבים", החיוך לא ירד לי מהפנים.
היסתכלתי עליהם עד שהם סיימו...החיוך נימחק לי מהפנים בדיוק באותה מהירות שהוא עלה על פניהם.
לינור ולנוי.
לא ידעתי מה לעשות עם עצמי, באותה שנייה פשוט רציתי למות.
כל כך רציתי ללכת ולהדביק לו תסטירה של החיים.
אבל לא היה לי אומץ.
התחלתי לרוץ, אני בטוחה שהם לא ראו אותי הם היו יותר מדי עסוקים בעצמם.
הרגשתי את הדמעות נוזלות על לחיי..ללא הרף.
ועוד דימעה ועוד דימעה..לא יכולתי להפסיק, הגשם שטף תדמעות.
לא שמתי לב אפילו לאן אני רצה..רצתי כל כך מהררר וישבתי על הספסל הראשון שראיתי..ובכיתי שם שעה אני חושבת..
הגשם שטף כל דימעה שנזלה מעיניי,
פתאום מישהו היתקשר ..לא שמתי לב בכלל מה השעה היה כבר 8 ורבע..זה היה אבא
"חומד איפה את? כבר 8 ומשהו הצופים ניגמרו לפני שעה..אני בא לקחת אותך"
"לא לאלאללא אל תבוא" אמרתי..
"למה?..אני לא רוצה שתחזרי בגשם..אני בדרך לעבודה אני בא לאסוף אותך"
"אני אצל שירן..אמא של לנוי מחזירה אותנו עוד מעט" שיקרתי.
"בטוח מותתק?"
"כן כן אל תידאג..ביי"
היסתכלתי סביבי..לא ידעתי בכלל איפה אני..איך אני חוזרת הביתה עכשיו ועוד ככה רטובה אמא תשחוט אותי.
אבא הצליח להשכיח ממני את לנוי ולינור ושוב פעם בכיתי..התחלתי לרוץ ולחפש רחוב או משהו מוכר..הייתי כל כך ניסערת.."אחחחחחח" צעקתי פתאום, מישהו תפס בידדדדדי בחוזקה שהרגשתי את ציפורניו חודרות לעורי.
הרמתי את ראשי והדבר הראשון שהצלחתי לראות זה את עיניו שבחושך ניראו אדומות..

זהו להיום..מקווה שאהבתם:]]!#