אני עוד זוכרת איך כל זה התחיל, אך איך זה הגיע לאיך שזה עכשיו אני לא יודעת.
זה התחיל לפני 3 חודשים בחופש הגדול שלפני כיתה י"ב, כשהלכתי עם גיל, ידיד שלי, לבריכה.
אילו רק ידעתי מה יקרה...
"חן, את באה?" גיל צעק לי מהסלון.
"אני כבר יוצאת" אמרתי בעודי לובשת את בגד הים השחור שלי, הוא כ"כ פשוט וזה מה שאני אוהבת בו.
כשסיימתי להיתארגן הלכתי לכיוון של גיל.
"איזה כיף, זכרת שאני חי" הוא אמר בנימת צחוק.
חייכתי חיוך קטן.
"בוא נצא" אמרתי ולקחתי את התיק שלי שהיה מונח ליד דלת הכניסה.
"היכנסי פנימה, גברתי הנאווה" גיל אמר, פתח את הדלת של המכונית שלו והישתחווה.
"בשמחה רבה, אדוני הנאה" החזרתי לו כתשובה.
זאת בדיחה פרטית שלנו.
פעם המורה שלנו לספרות הכתיבה לנו סיכום של איזה סיפור שלמדתי פעם עוד בכיתה י', והיא אמרה את המשפטים האלה כדוגמאות מהסיפור, אני וגיל ברגע ששמעתנו את המשפים התחלנו לצחוק ולצחוק ולצחוק...
עד שהיא החליטה להוציא אותנו מהשיעור.
בדרך לבריכה נישמע השיר הישן של ג'ניפר לופזWaiting For Tonight"t" אני אוהבת את השיר הזה כמה שהוא ישן אני אוהבת אותו.
כשהגענו לבריכה שילמנו על הכניסה לבריכה ותפסנו מקום מוצל לייד הכניסה לבריכה.
הורדנו מהר את הבגדים ונישארנו רק עם ביגדי הים שלנו.
"בואי תחרות עד לבריכה הולך?" גיל הציע.
"הולך" השבתי בחיוך.
התחלנו לרוץ לבריכה.
גיל, כמובן, הגיע ראשון וקפץ לבריכה.
הוא תמיד היה טוב בספורט ולי, לי לא היה סיכוי קלוש מולו.
התיישבתי בקצה הבריכה בחלק של המים הרדודים והכנסתי רק את הרגליים למים, לוקח לי זה להיתרגל.
גיל התחיל להשפריץ עליי מים ואני צעקתי לו כיפסיק אבל זה היה ברור שזה לא עזר לי.
לבסוף הוא תפס לי את הרגל וסחב אותי למים.
פתאום צבע המים הפך לאדום...
אההבתי
ננשמע ייפה
תממשיכי מותתק
[=
התחלה יפה שירל'ה! יאללה המשך!
ואייי התחלה ממש ממש יפההה
אמאא מה קרה שם ?!
=S
תקציר:
לבסוף הוא תפס לי את הרגל וסחב אותי למים.
פתאום צבע המים הפך לאדום...
המשך:
הרגשתי מכה חזקה בראש.
גיל התחיל להיכנס לפאניקה ולצעוק "שמישהו יעזור לי".
הכאב היה בלתי ניסבל.
גיל הרים אותי על הידיים והחל לקחת אותי אל מחוץ לסביבה של הבריכה.
הוא היתקשר למגנ דוד אדום והדמין אמבולנס דחוף.
הרבה אנשים היתכנסו סביבי.
שמעתי את כולם שואלים "מה קרה לה?" "היא בסדר?".
תוך רגע הרגשתי מסוחררת.
גיל לקחת מגבת ,הרטיב אותה במים וכרח אותה סביב ראשי.
האמבולנס הגיע ושני אנשים החלו סוחבים אותי על אלונקה אל תוך האמבולנס.
גיל ניכנס יחד איתי, מחזיר את ידי תוך כדי נסיעה.
אני בטוחה שהייתי על סף עילפון.
בגד הים שלי היה מלא בדם וכך גם המגבת שגיל רכח סביב ראשי.
אני זוכרת את גיל בוכה ואומר לי שהוא מצטער ולא היתכוון.
מה שהוא לא ידע זה שאני כבר סלחתי לו בעצם בכלל לא האשמתי אותו.
ז"א ברור שהוא זה שסחב אותי ובזכותו קיבלתי את המכה אבל ידעתי שהוא לא היתכוון.
כשהגענו לבית החולים האנשים שוב הרימו אותי על האלונקה, וגיל רץ אחריהם.
הם הכניסו אותי לחדר ומייד הגיע הרופא.
לא ראיתי יותר את גיל מסביבי, כנראה לא נתנו לו להיכנס שיערתי.
מישהו לבוש חמן ז'קט ארוך לבן והיסתכל על המקום בראשי ממנו יורד הדם לאחר שהוריד את המגבת מראשי.
"צריך לעשות לך הדבקה" הוא אמר.
בדרך עד לחדר כבר הספיקו לרדת לי כמה וכמה דמעות, כאב לי.
"את מסכימה?" הוא שאל.
הינדתי בראשי לחיוב.
"עד כמה כואב לך מ1-10?" הוא שאל.
"10" אמרתי בקול צרוד חנוק מדמעות וכאב.
"אני כבר חוזר" הוא אמר ויצא לרגע מהחדר.
הוא הביא לי כדור, כנראה לכאבים.
כשהוא ועוד כמה אנשים שעזרו לו עשו לי את ההדבקה הרגשתי גאב שמילים לא יכולות לתאר.
המחשבה כי היה יכול לכאוב לי יותר ובזכות הכדור כואב לי פחות עזרה לי.
זה הראה לי שיכול היה להיות יותר גרוע.
כשהם סיימו גיל ניכנס לחדר עדיין מלא בדמעות.
"אני מציע שתישארי פה למשך בלילה, אנחנו עדיין צריכים לבדוק אם לא קרה לך משהו יותר רציני מזה" הרופא אמר.
"אני מצטער" גיל אמר בקושי.
הרופא יצא מהחדר.........
מהמםם מאממי!!
המשךך!!
סיפוקר ממש יפההה בובה 😊
שבת שלום
גרררר המשך מהררר איזה מתחחחחחחחחחחחח
סיפור מהמםםםם
תקציר:
כשהם סיימו גיל ניכנס לחדר עדיין מלא בדמעות.
"אני מציע שתישארי פה למשך בלילה, אנחנו עדיין צריכים לבדוק אם לא קרה לך משהו יותר רציני מזה" הרופא אמר.
"אני מצטער" גיל אמר בקושי.
הרופא יצא מהחדר.........
המשך:
"זה בסדר" אמרתי בניסיון לו בניסיון להרגיע אותו.
"איך את מרגישה?" הוא שאל.
"אני בסדר" אמרתי וחייכתי חיוך קטן קלוש שוב סניסיון להרגיעו.
גיל היתקדם לעברי והתיישב על הכיסא שהיה מונח לייד מיטתי.
כשאני חושבת על זה זאת הייתה הפעם הראשונה בחיי שראיתי את גיל בוכה.
תמיד הוא היה החזק בין כל האנ שים שאני מכירה.
לעומתו אני הייתי ההפך.
לא הייתי בוכה מכל דבר אך לא הייתי כ"כ חזקה מבחינה נפגשית כמוהו.
אני לא יכולה לספור את מ"ס הפעמים בהם בכיתי ועוד יותר את מ"ס הפעמים בהם בכיתי ליידו.
הוא תמיד היה שם בשבילי תומך איכפתי ואוהב.
"אני יוצאת מחר בבוקר" אמרתי בתקווה שחזרה על דיברי הרופא יעודדו אותו.
"אני נישאר איתך פה" הוא אמר.
"זה בסדר גילי, אני יכולה להישאר לבד" אמרתי למרות שרציתי שהוא ישאר אך לא רציתי שהוא ירגיש אליי איזו חובה.
"אני לא רוצה שתיהי לבד" הוא אמר.
לפתע הוא קם מהכיסא וחיבק אותי למשך מ"ס דקות.
אתם בטח תוהים למה ההורים שלי לא פה איתי.
אמא שלי ניפטרה כשהייתי מאוד קטנה, מסרטן, אני בקושי זוכרת איך היא נראתה.
אבא שלי בחופש בחו"ל, הוא רצה לקחת גם אותי, אך לא רציתי, אני יודעת שזה ישמע לכם מוזר אבל העדפתי להישאר בארץ לבלות את יתר החופש עם חברות וידידים.
כמה זמן לקח לי לשכנע את אבא שלי לטוס בלעדיי ושאני אסתדר לבד בבית.
"תיזהר על הראש שלה" הרופא אמר לאחר שניכנס.
גיל עזב אותי וקם.
"את צריכה לעבור בדיקת רנטגן" הרופא אמר.
קמתי מהמיטה.
"אני אחזור עוד מעט" אמרתי לגיל.
הוא נראה דיי מאוכזב.
"ביי, גברתי הנאווה" הוא אמר עם חיוך קל.
"להתראות אדוני הנאה" השבתי לו גם עם חיוך קטן.
הלכתי עם הרופא לבדיקת הרנטגן.........
