אז ככה התחלתי לכתוב אותו היום.....ככה שפרקים היו כל כמה ימים...
מקווה שתאהבו..
ליזוש 😂
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
פרק 1:
"החלטתי לצאת לפולין" ככה אמרתי לקובי לפני כמה ימים
באותה אחת מהשיחות היומיות שלנו על איך עבר היום
ומה אני עושה בהמשך היום וסתם כל מיני דברים
שאנחנו מדברים עליהם. התגובה שלו הייתה מפתיעה.
"אל תצאי" כל הוא אמר לי. עלו לי המון מחשבות לראש,
כמו למה הוא כל כך שלילי, הוא אמר שזה חשוב ואני
גם רוצה לראות מה יש שם, למה הוא אומר לי לא לנסוע.
הייתה בנינו שתיקה של בערך דקה, עד שהוא אמר
"את לא תעמדי בזה". לא הבנתי למה הוא התכוון בדיוק,
לא אעמוד לא להיות איתו 8 ימים או לא אעמוד בקושי של
הדברים האלה. שאלתי "לא אעמוד בזה? למה אתה מתכוון?"
הוא התחיל להסביר לי שזה לא כמו שרואים בטלוויזיה ולא סתם
עוד תמונות, זה מה שבאמת היה שם, הוא הוסיף "את תרגישי
את האנשים שהיו שם, הם יתנו לך להרגיש את הכאב שלהם,
אבל משהו אחד הם במיוחד יתנו לך להרגיש, את היכולת שלך
ניתנה ולהם לא - לחיות...". שתקתי ולא הגבתי מילה.
פתאום שמעתי צעקה דרך הטלפון "קובי אני הולך להום סנטר
רוצה לבוא איתי?" זה היה אבא שלו. קובי הסביר לי שהוא
רוצה לצבוע את הגיטרה שלו לצבע שחור והוא הולך לקנות
את הצבע מהום סנטר וכשהוא יחזור הוא יתקשר אלי. כך עבר
לי אותו עבר לו אותו היום. ובערב נפגשתי עם קובי אבל כבר
לא דיברנו על נושא פולין, אלא על סתם נושאים אחרים.
המשך בקרוב....
ואאאאאאאי ליגתתי ליזושש נושא מעניין! תמשיכי לכתוב יפתתתי! אוהבתת ברמותת!
המשך... ותעשי כל יום לא כל כמה ימים
תודה בנות!!
כל כמה ימים כי אלה דברים שאני חיה אותם...ולפעמים לא תמיד יש משהו שמעלה פרק...
לפעמים יהיה כל יום פרק אבל בעיקרון הסיפור יגמר בסוף חודש 3...
כשאני אחזור מהנסיעה לפולין...
ז"א הסיפור הזה הוא מעין יומן משוכתב...כלומר, אני לוקחת מה שקורה לי ביום-יום והופכת לסיפור
עם עוד כמה תוספות מחוץ...
ליזוש 😂
וואיי מענייןןן שימי המשךךך
המשך קצת ארוך..
תהנו...
ליזוש 😂
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
פרק 2:
כמה ימים אחרי השיחה שלי ושל קובי נכנס לכיתה מורה והסביר שביום שני הקרוב תערך פגישה ששם יסבירו מה בדיוק יהיה בפולין, מה העלות, מסלולים ועוד כמה דברים שאנחנו נצטרך לדעת.
ביום שישי שלפני המפגש התחלתי לחלות, הייתה לי דלקת בגרון שהתפתחה למקומות אחרים. ביום ראשון, הרגשתי עדיין לא טוב ולא הלכתי לבית הספר, גם ביום שני הייתי צריכה להישאר בבית.
רק בגלל המפגש של פולין-הלכתי. נכנסתי לכיתה וכולם מתבוננים בי, לירון פתחה ואמרה :"למה לא באת אתמול?". הסברתי לכולם שהייתי חולה ואני עדיין ובאתי רק בשביל הפגישה הזאת, כולם אמרו לי שאני אחלים מהר והסבירו לי מה הפסדתי. הגיעה השעה 2, הבטן שלי התהפכה, וכל כך רציתי שיהיה ב2 וחצי שתתחיל הפגישה.
בלי לשים לב הזמן באמת עבר, והמורה אמרה שהשיעור נגמר וכתבה את השיעורים על הלוח, העתקתי מהר והתחלתי לאסוף את חפצי. כשסיימתי התקדמתי ליציאה של הכיתה, שם ראיתי את אורלי והיא אמרה שהיא רוצה לדבר איתי אבל מיהרתי והיא אמרה שהיא תבוא איתי גם לפגישה ונדבר אחריה, אז אמרתי שאין בעיה. עלינו ביחד לאודיטוריום שם נערכה הפגישה. אביטל המורה שמארגן את המסע נכנס וביקש שקט, כולם השתתקו והפכו להיות רציניים. אחד התלמידים הפעיל מצגת עם תמונות ממסעות קודמים, זה היה קשה לראות את זה, למרות הכול הייתה תמונה שמאוד נגעה בי- ילד מהמשלחת של שנה שעברה, מחזיק דגל על גבו ומחייך. זה העלה לי הרבה גאווה אבל התחלתי לבכות, אין לי מושג למה ובלי סיבה, אבל זה נגע בי כל כך וידעתי באותה שניה שהדבר הכי נכון לעשות זה באמת לעבור את המסע הזה. אחרי המצגת שני ילדים מהמשלחת האחרונה ירדו מאזור הכיסאות והתקדמו קדימה והחלו לספר על החשיבות של המסע, אחריהם המנהלת דיברה ולבסוף אביטל הסביר את המסלולים ואת התשלומים והכול. אחרי ההרצאה על המסע החלטתי סופית- אני נוסעת!!
כשיצאתי נזכרתי שאורלי רצתה לדבר איתי ובדיוק היא באה לקראתי. "ליז רציתי לדבר איתך"
"באמת? את צוחקת לא? איתי? את בטוחה? בצחוק מאמי אל תקחי ריגשי" אמרתי לה. היא עשתה לי פרצוף וחיבקתי אותה ושאלתי מה קרה, היא סיפרה לי שהיא נורא רוצה לצאת למסע אבל היא מפחדת לא להתמודד. השבתי לה שאם אני עכשיו בכיתי אני אחזיק מעמד שם אז היא בטח ובטח שתחזיק מעמד ואם לא אז אני שם לעודד.
היא חייכה וליוותה אותי לתחנת אוטובוס ונפרדנו בחיבוק נוסף.
כך עבר לי אותו יום במחשבות על המסע וכל כך רציתי לצאת כבר אבל ניסיתי להיות סבלנית עד הפגישה הבאה.
יאוו ליזוש איזה מהמםםםם!!
אהבתי בכמויות!!!חח =))
שימי המשך דחוףףףףףףףףףףףףףףףףףףף!!!!
ממש מעניין!!
לאב יו מוצ'ו..
ויקוששששששש 😊
המשך.......
ליזוש 😂
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
פרק 3:
ניסיתי לחשוב על המסע וכל מה שיהיה שם. עד שהגיעה השיחה עם אימא. השיחה הראשונה שלי איתה שסוף סוף דיברה על משהו אחר ממריבות וסתם שטויות שהיא מכניסה לי למוח והם יוצאים מהאוזן השניה תוך שניה. התחלנו לדבר בהתחלה שצריכים להשיג מזוודה ואח"כ איך אני אתלבש שם ומה אני אצטרך ומה היו המעלות שם ועוד ועוד. עד שהגענו לנושא החשוב ביותר, איך אני ארגיש שם.
בקטע הזה כבר הורדתי את החיוך והיא אמרה לי משהו שחקוק בי עד היום "אם כשהולכים לבית עלמין את לא רוצה ללכת אני לא יודעת איך תשרדי שם". וידעתי כל כך שהיא צודקת וכל כך התבאסתי כי ידעתי שרוב הסיכויים שאני לא אעמוד בסבל והכאב העצום, לראות עצמות וזיכרונות של האנשים שהיו שם ורוצים כל כך שאני אזכור אותם, אבל אמרתי לעצמי- אני חייבת! לזכרם של כולם, ללכת ולהעביר את זה הלאה אני חייבת אסור לי להשבר כל כך מהר והחלטתי לבקר בבית עלמין. כמה ימים אחרי זה הייתה הזכרה של בן דוד שלי יחיאל ז"ל הזכרה של שנתיים למותו. ויום ההולדת ה21 שלו.
הוא מת ממנת יתר אחרי חיים שופעים ומלאי עניין. אחרי מותו נולדה לו אחות קטנה שנשמתו עברה אליה ככה אני מאמינה. כל כך רציתי ללכת לבקר אותו אבל ברגע האחרון הייתי צריכה לשמור על אחותו כי לא לוקחים ילדים קטנים לבית עלמין אז לא הלכתי אבל יותר מהכול נשארתי איתו. בהתחלה היא הייתה רחוקה ממני, קרה ולא יודעת מי אני כי בקושי ראתה אותי מאז שנולדה אבל לאחר מכן נרדמה בידי, כל כך מתוקה. נשקתי לה במצח היא פתאום התעוררה וחייכה אלי. ידעתי שזה הוא והתחלתי לבכות בשקט..
(אני מצטערת שאני מפסיקה את הפרק פה אני לא יכולה להמשיך לכתוב בגלל הדמעות)..
😢
ליזוש מאמי זה מהמם!!!!!!!!!!
שימי המשך דחוףףףףףף!!!=))))
אוהפת המון..
ויקוש 😊
אאוי מותתק את כל כך רגישהה את מעבירה את הסיפור שלך בעדינותת וזה כל כך יפהה
תמשיכי לכתוב בובהההה
אל תבכככככככיייייייי
אוהבתת!
מאוד אהבתי,
סיפור שונה ומרתק,
תמשיכי מתוקה
